סיפר לי אבא:

אני משתדל שהכיפה לא תשמט מראשי בכל שעות היממה – גם בלילה בעת השינה – כמנהג החסדים. את בני בן השש עשרה, גם חנכתי באופן הזה, אם כי, בזמן השינה – הכיפה היתה נשמטת לו מהראש – ללא כוונה כמובן. במשך השנים נהגתי – מידי פעם – לספר לבני, על חסידים יראי שמים שהיו מקפידים לכסות את ראשם. לאחרונה, סיפר לי בני בהתרגשות, שהכיפה לא נופלת לו יותר מהראש – גם בלילה בעת השינה.

מסיים האבא – התרגשתי מאוד וחשבתי לעצמי, 'לקח 16 שנה', בסוף זה התגשם.

בפרשתינו – פרשת קורח מסופר אודות ערעור קורח על כהונת אהרון. כמענה לערעור, לוקח משה רבינו – על פי ציווי השם – מטה מכל שבט. ואת השם של אהרון הכהן, הוא כתב על מטה לוי. המטות הונחו באוהל העדות. למחרת ראו כולם את הנס: מטהו של שבט לוי פרח. מתארת התורה את התהליך של הנס; "ויצא פרח – המטה הוציא פרחים, ויצץ ציץ – הפרחים נבלו, ולבסוף – ויגמול שקדים".

וכאן נשאלת השאלה, אם כבר, השם עושה כזה נס, מדוע הוא אינו מקצר תהליכים? המטה היבש היה יכול מיד להצמיח שקדים? מבאר לנו הרבי ומורה הוראה נפלאה בעבודת השם: מטרת הבריאה היא, לעשות מהעולם הזה הגשמי, בית להשם. לשבור את הטבע? לא ולא. גם אם זקוקים לניסים, אין כאן מטרה לשבור את הטבע. יש לפעול ככל האפשר, שהנס יעבור דרך התהליך הטבעי המקובל בעולם.

ומה בקשר לחינוך? השם ברא כל ילד עם אופי משלו. יש דברים שנוח לו ליישם אותם, ויש דברים שקשה לו. עלינו לזכור, שכל חינוך ליראת שמים ומדות טובות דורש תהליך. לפעמים זה תהליך של יום אחד, לפעמים זה תהליך של שנים. ההסכמה שלנו לקבל את החינוך כתהליך, תניב הצלחה יתירה בחינוך ילדינו, לא רק משום שכך היא המציאות, אלא כי זהו רצון השם.