מהקופסה לשטיח: כך ילדים באמת משחקים עם משחקים

הפער בין איך שתכננו את המשחק לבין איך שהוא נראה בפועל

רוב המשחקים מגיעים עם רעיון ברור: חוקים, שלבים ואופן שימוש מסוים. בפועל, ילדים לא תמיד נצמדים לתסריט הזה. 

משחק קופסה יכול להפוך לאוסף דמויות, פאזל יכול לשמש כמשטח לבנייה וצעצוע עם כפתורים ואורות יכול להילחץ שוב ושוב רק בגלל הצליל. זה לא חוסר הבנה, אלא בחירה טבעית. הילד בודק מה מעניין אותו, מה מסקרן אותו ואיך המשחק משתלב לו ברגע הנתון.

למה משחק "אחר" לא אומר שהמשחק לא מתאים?

כשהמשחק לא מתנהל לפי הציפיות שלנו, קל לחשוב שהוא לא מתאים, לא מעניין או "לא עובד". אבל לא פעם קורה ההיפך. דווקא השימוש החופשי, זה שלא עומד בהוראות, הוא סימן לכך שהילד מצא בו משהו. 

לפעמים זה החומר, לפעמים הצורה ולפעמים האפשרות לשחק בלי מסגרת ברורה. המשחק עדיין חי, רק בצורה שונה מזו שתכננו.

משחקים פתוחים ומשחקים סגורים: איך זה נראה על השטיח?

יש משחקים לילדים עם דרך אחת ברורה לשחק בהם, ויש כאלה שמשאירים יותר מקום לדמיון. משחקים "סגורים" מציעים מסלול מוגדר, התחלה וסיום. משחקים "פתוחים" מאפשרים יותר חופש, חיבור בין חלקים ושימושים משתנים. 

בבית, על השטיח, ילדים נוטים למשוך לכיוון הפתוח. גם משחק סגור יכול להפוך לפתוח ברגע שהילד בוחר לשנות את הכללים. זה לא בהכרח קשור לאיכות המשחק, אלא לאופן שבו הוא פוגש את הדמיון ואת הצורך באותו רגע.

למה ילדים חוזרים שוב ושוב לאותם משחקים?

יש משחקים שנקנו בהתלהבות ונשכחו, ויש כאלה שחוזרים אליהם שוב ושוב, גם אם הם פשוטים מאוד. לרוב זה קורה כי הם זמינים, מוכרים ולא דורשים הכנה מיוחדת. משחק שקל לשלוף, לשחק בו כמה דקות ולהחזיר למקום, משתלב טוב יותר ביום עמוס. 

ילדים אוהבים את תחושת ההיכרות ואת הידיעה שהם יכולים להתחיל ולסיים מתי שירצו, בלי לחץ ובלי ציפייה.

המשחק קורה גם בלי שנפעיל אותו

לא כל משחק מחייב נוכחות הורית צמודה או הסבר חוזר. לפעמים הילד צריך רק מרחב, זמן ושקט כדי לשחק בדרך שלו. הורה שמאפשר ולא ממהר לכוון, לתקן או "להתאים לדף ההסברים" למעשה נותן למשחק להתפתח באופן טבעי. 

זה לא אומר שאין מקום למשחק משותף, אלא שלא כל רגע משחק חייב להיות מודרך.

איך זה משפיע על הבחירה שלנו כצרכנים?

כשמבינים איך משחקים באמת נראים בבית, הבחירה בחנות נראית אחרת. במקום לשאול מה המשחק "מלמד" או כמה שלבים יש בו, אפשר לשאול שאלות פשוטות יותר: האם הילד יכול לשחק איתו לבד, האם הוא מתאים למקום שיש בבית והאם אפשר לשחק בו גם בלי לפתוח הכול בכל פעם מחדש. 

משחק שמתאים למציאות היומיומית הוא כזה שיש לו סיכוי אמיתי לצאת מהקופסה ולהגיע לשטיח.

פחות ציפיות, יותר מקום למשחק

הרבה מהאכזבות סביב משחקים נובעות מציפיות. כשמשחררים את הרעיון שהמשחק צריך להיראות בצורה מסוימת, קל יותר לראות מה באמת קורה. 

ילדים משחקים מתוך סקרנות, חזרתיות ודמיון, ולא מתוך רצון "לעשות נכון". המשחקים שמתאימים לכך הם אלה שמחזיקים למשך זמן, גם אם הם לא תמיד נראים כמו בתמונה שעל האריזה.

לסיכום, משחקים לא נמדדים לפי איך שהם אמורים להיראות, אלא לפי איך שהם חיים בבית. מהקופסה לשטיח, המשחק עובר שינוי טבעי שמותאם לילד, לרגע ולשגרה. כשמאפשרים דרך משחק כזו, המשחקים משתלבים טוב יותר בשגרת היומיום והחוויה סביבם הופכת רגועה, פשוטה ונעימה יותר.