שמחת תורה תשנ"ג: 30 שנה לגילוי הגדול של 'יחי אדוננו'

מאת עזריאל בנימיני ושניאור זלמן לוין, בית משיח

לילה היסטורי בליובאוויטש

הרב מנחם זיגלבוים, מעורכי "בית משיח", היה תלמיד ה'קבוצה' בשנת תשנ"ג. לנגד עיניו עומדים עד היום המראות, הרגשות ואפילו הניואנסים של אותו ליל שמחת תורה, שמאז חלפו – מי היה מאמין – 30 שנה…

"ליל שמחת תורה, הרבי יצא להקפות במרפסת המיוחדת שהתקינו לו סמוך לחדר התפילה המיוחד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הרבי יצא למרפסת המיוחדת, שכן בימים הנוראים ובימי חג הסוכות שהה הרבי בחדרו המיוחד שנבנה בצד המערבי של 770. ראינו את הרבי דרך החלון, בבחינת 'אספקלריה שאינה מאירה'. המרפסת הייתה 'חידוש' מרענן. הרגשנו פיזית קרובים יותר אל הרבי.

"הרבי נטל בזרועו את ספר התורה והעבירה ליד ימינו. לאחר מכן עודד את השירה כבימים עברו; הניע את הספר לכל הכיוונים, עודד בראשו ובידו הק' את השירה שעלתה וגאתה והרעידה עולמות. ההתלהבות שלנו היתה כל כך גדולה, קשה לתאר כמה… סוף סוף ראינו את הרבי… מקרוב כל כך… בהקפות… נכון שאי אפשר להשוות את זה להקפות שהיו שנה קודם לכן, תשנ"ב. אבל נוכח מה שעברה עדת החסידים בשבעה וחצי החודשים האחרונים – זה היה מרגש. קשה אפילו לתאר באותיות עד כמה…

"העפתי סביבי מבט מהיר, וראיתי רבים שגעו בבכי. העיניים התמלאו דמעות. בכי מר. בכי שמח. בכי שטלטל את הגוף. ההתלהבות בקעה רקיעים. פעם ראשונה שראו את הרבי זמן רב ורצוף מאז אותו יום מר ונמהר.

"ומעל הכל – בשמחה כה גלויה ומופגנת. ואז בתוך ההתלהבות הגדולה, הילדים החלו לקרוא בקול גדול 'יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד'. זו הייתה קריאה בלי חשבון שנבעה מעצם הנפש שהיתה אז בגילוי. מהקריאה זה הפך לשירה בניגון הידוע. תחילה היו אלו עשרות בלבד ששרו בסילודין ובחשש–מה, בעוד ששאר הציבור, אלפים, לא ידעו איך להגיב. האם הרבי יקבל זאת. הם המתינו מהצד לראות כיצד יפול דבר.

"עד עכשיו יש לי צמרמורת כשאני נזכר באותו הרגע…

"ואז, באותו רגע קטן נפל דבר גדול בעולם – הרבי התחיל לעודד בראשו הקדוש בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. היו כאלו שעדיין היססו, לא האמינו, אך זה היה דקה קצרה ביותר. כמו להבת אש הנתפסת בשדה שיבולים, כך השירה עלתה וגאתה, תפסה בארבע פינות הבית, ו–770 הפך ללפיד אש ענק – אש של אמונה!

"את השירה הסוחפת המשיך הרבי לעודד בראשו הק' ביתר חוזק; ממש הניע את ראשו מצד לצד במהירות מסחררת עד שאיש מהקהל לא הספיק להדביק אותה.

"גם כאשר ההקפות הסתיימו רשמית והרבי שב לחדרו, המשיכו החסידים להיות בהתרגשות עצומה נוכח ה'גילוי' החדש. לאורך כל הלילה ראיתי את אותם אלפי חסידים שהתקבצו לתשרי רוקדים בהתלהבות על מקומם עם ה'יחי'.

"אינני יכול לשכוח את דמותו של הרב זאב (וולוול) סגל שכיהן אז כראש הישיבה בלוד, רוקד במלוא העוז "יחי אדוננו" כשהוא יוצא לגמרי מגדריו… ה'משקה' נשפך כמים, השמחה עלתה והשתפכה מבעד לדלתות בית הכנסת. השירה האדירה הרעימה לבבות. כעת הכל ידעו – הגיע זמן חדש.

"זה היה לילה היסטורי בליובאוויטש".

למרות הלבטים: נוסעים לרבי!

שמחת תורה תשנ"ג, היה בהחלט שמחת תורה בו נפתח 'גילוי' חדש לא רק בקהילה הליובאוויטשית, אלא בעולם היהודי כולו. דומה שהבשורה הגדולה לה חיכתה האנושות מאז בריאת העולם – "ורוח אלוקים מרחפת מעל פני המים, זו רוחו של משיח" – הגיעה לשלב מהותי באותו לילה.

ההתחלה של אותו חודש תשרי הייתה לוטה בערפל. במשך כשבעה וחצי חודשים, מאז אירוע הבריאות בשלהי אדר ראשון תשנ"ב, הרבי שהה בחדרו הקדוש ולא יצא לציבור (מלבד פעם אחת, בחג השבועות). החסידים שהורגלו להגיע באלפיהם מדי שנה לשהות עם הרבי בחודש החגים, לא ידעו מה לעשות. לבוא? לא לבוא? הרי הרבי לא יוצא, אם כן בשביל מה לבוא? לא לבוא? – נו באמת, איך אפשר שלא?!…

בין המתלבטים היו גם תלמידי 'קבוצה תשנ"ג', חלקם מתראיינים בכתבה זו.

הרב דובער גורביץ': "למדתי אז בישיבה בקרית גת, ולמרות ההסתר וההעלם, היה ברור שנוסעים; היה ברור לי שהרבי נמצא ב–770, וזהו, נוסעים, כך היה ברור גם לשאר חבריי, חוץ מבודדים ממש, שאמרו שאולי יישארו ללמוד בארץ ישראל, ומה יש לחפש בניו יורק כשלא רואים את הרבי; אבל הרוב המוחלט היה שנוסעים לרבי אחרי שכל כך חיכינו כל השנים".

הרב אלעזר וילהלם: "למדתי אז בישיבה בכפר חב"ד, ובכיתה היו דעות מעורבות. היו שכבר גמרו אומר בליבם לעשות ראש השנה בישיבה בכפר. אני זוכר שבשבת שלפני כן, ר' מענדל פוטרפס, שכבר לא היה אז כל כך צעיר, יצא מגדרו, נעמד ודיבר בחזקה שצריך לנסוע לרבי ל'קבוצה' ויהי מה. 'גם כשאנחנו רואים את הרבי, איננו מבינים ברבי; אנחנו מבינים ברבי כמו שעז מבינה. לכן, צריך לנסוע לרבי גם אם לא רואים ולא שומעים!", ואז 'נפל האסימון'. היה ברור לכולם שזהו, ה'קבוצה' נוסעת! עם התחושה הזאת הגענו לחצרות קדשנו – גם אם לא נשמע ולא נראה, אנחנו עם הרבי!"

הרב אביחי רוטשילד: "אומנם בחודשים שלקראת הקבוצה באמת הייתה איזושהי מחשבה 'מה יהיה' וספק איך ימשיכו העניינים. גם הנסיעה לשנת הקבוצה הייתה קצת מוטלת בספק, אבל מצד ההנהלה נדרשנו להכנות הרגילות: 12 פרקי תניא בעל פה וכו'. בסופו של דבר, ההנהלה החליטה שה'קבוצה' ממשיכה כסדרה.

נסענו לקראת ראש השנה, אחרי שחצי שנה לא ראו את הרבי. נסעו עם הספק, מתוך ציפייה וייחול שנראה כשנים רגילות.

הרב מנחם זיגלבוים: כשהגעתי לרבי, בכ"ג באלול תשנ"ב, לא חשבנו כלל שנראה את הרבי. אז למה בכל זאת נסענו? אם נהיה כנים, מצד נפש הבהמית – להיות בארה"ב; מצד נפש אלוקית – כי הרבי נמצא ב–770 גם אם לא רואים אותו. גם היה את עניין ההמשכיות; שנה לפנינו נסעו, אז למה שגם לא ניסע?… (לא שהיה יותר מידי מה לעשות איתנו בארץ ישראל אילו היינו נשארים…).

"יש לציין שחודש תשרי הזה היה באופן כללי ריק יחסית לתשרי קודמים", מוסיף הרב דובער גורביץ', "עד כדי כך שבשמחת תורה עצמו, יכולת להרגיש את המזגנים"…

הבטחון והאמונה הוכיחו את עצמם.

ההפתעה הגדולה הייתה בראש השנה, כאשר הרבי יצא לראשונה אל הקהל לתפילות היום הקדוש. עבור הרבי נבנה חדר מעץ בצדו המערבי של 770, בו שהה במהלך התפילות. חלונות כהים בתוספת וילון מנעו את האפשרות לראות את הרבי. החסידים יכלו לראות רק צללים לא–ברורים – אבל גם זה היה הרבה. בכל זאת הרבי מתפלל איתנו בראש השנה…

האור המשיך להתגלות אט אט. בערב יום כיפור סידרו כי חלון אחד מתוך השלושה, ייפתח פיזית לציבור, וכך אלפי החסידים הנרגשים ראו סוף סוף את הרבי פנים אל פנים לאחרי תפילת מנחה, ללא מחיצה. לא היה גבול להתרגשות של החסידים. זה לא היה אותו 'תשרי' לו הורגלו, אבל זה יותר מכלום.

"במהלך חג הסוכות הוסיפו ובנו מרפסת שהוצמדה לחדר. בערב הושענא רבה המרפסת הייתה מוכנה" נזכר הרב שלום מישולובין שבאותם ימים כתב את 'יומנו של תמים' שדיווח לכל העולם על הנעשה בחצרות קדשנו". הרב מישולובין עצמו שהה בחצרות קדשנו מאז ה'קבוצה' שלו בשנת תנש"א, ועד שנת תשנ"ד.

הרב נועם ווגנר: "למרות שהכינו את המרפסת להקפות, בפועל לא ידענו מה יהיה ואיך יהיה. הכול היה לוט בערפל. חוסר הוודאות היה גדול. לאורך השנים כולם, בשמחת תורה החסידים תפסו 'מקום קבוע' להקפות. אלא שבתשנ"ג, הכול השתנה. בית הכנסת 'הסתובב' לכיוון מערב, וכבר לא היו 'חזקות' ישנות. היה צריך לתפוס מחדש את המקום…

"לאחר הניסיון המועט שהצטבר בראש השנה וביום כיפור, ובעיקר לאחר המהומה הגדולה שהתחוללה ביום השני של סוכות (אז ירד הרבי מלך המשיח להתוועדות בזאל הגדול), החליטו הגבאים שבזמן הקפות לא יהיו בבית הכנסת שולחנות וספסלים, רק 'באקסים' שהיו מונחים אחד ליד השני, או אחד על השני.

"בערב שמיני עצרת חזרתי מוקדם מה'מבצעים' כדי לתפוס מקום. יחד עם עוד המוני בחורים, נעמדנו כולנו ליד הדלתות הסגורות של 770, ומיד כשנפתחו, רצנו פנימה. הכול היה חדש וזר לנו; בית הכנסת היה מרוקן כולו מרהיטים. לא ידעתי איפה לתפוס מקום. ידעתי רק שאסור לעמוד בשורה הראשונה, כי כשעומדים קרוב מידי, לא מצליחים לראות…

"המזגנים עבדו חזק והיה קר מאוד. המהומה הייתה גדולה. לבסוף תפסתי מקום כלשהו ששיערתי שממנו אוכל לראות היטב את הרבי – והמקום הזה הפך למקום הקבוע שלי לאורך כל השנה.

"כשהרבי יצא ל'הקפות' בלילה הראשון, הלב היה מכווץ. זכרנו את השנים הקודמות כאשר הכול היה בהדר ובגאון. זה מאוד השפיע… זכורני שהיו משפיעים שאמרו: 'איך אפשר לרקוד כשרואים ככה את הרבי?' אבל ידענו שזה מה שהרבי רוצה שנעשה – ולכן רקדנו.

הרב שלום מישולובין: "בליל שמיני עצרת הרבי יצא לראשונה אל המרפסת להקפות, ומאז ואילך, לאורך השנה כולה, הרבי יצא למרפסת בתום התפילות.

"ההתרגשות של החסידים לראות את הרבי במרפסת, ללא חומות–עץ וזכוכית מסביב, הייתה עצומה. שוב הייתה הרגשה נפלאה של קרבה; אמנם עדיין לא כמו שהיה כבכל השנים, אבל בכל זאת בלי מחיצות…

"פתאום שמענו במכשירי הקשר של השוטרים כי הרבי יצא עכשיו לקהל"

לאחר ההקפות של ליל שמיני עצרת, חזר הרבי לחדרו הק' לסעודת יום טוב. למחרת התקיימו התפילות כסדרן.

בתום התפילה וסעודת יום טוב, החלו הבחורים להתקבץ לקראת התהלוכה המסורתית כפי שנהגו מדי שנה. אלא שבאותה שנה זה היה סוג של 'מסירות נפש', מפני שאף אחד לא ידע אם הרבי ייצא להקפות, ואם כן מתי. ידעו שתתכן יציאה פתאומית, ומי רצה להחמיץ כזה אירוע?!

למרות זאת, כמעט כולם הלכו, שכן ידעו כי זה רצונו של הרבי. מישהו סיפר כי המזכיר ר' לייבל גרונר שאל את הרבי האם אפשר לאחר את ההקפות לזמן מאוחר יותר, כדי לחכות לאלו שיצאו לתהלוכה – והרבי השיב בחיוב.

בפועל, בשעה 7:30 בערב יצא לפתע ר' בנצי סטאק והודיע 'מעריב – און הקפות'. צריך לזכור שבלילה השני, ההקפות החלו תמיד אחרי חצות הלילה, זמן רב לאחר שאחרוני ההולכים שבו מהתהלוכה. אלא שהפעם זה הכול שונה…

"באופן כללי, הקפדתי ולא החמצתי אף תפילה לאורך כל שנת תשנ"ג, חוץ מתפילת מנחה אחת", מספר הרב שלום מישולובין. "זה היה בהלוויה של הרב חודקוב (בחודש אייר תשנ"ג) שנסענו ללוותו ל'בית החיים', ובדיוק אז יצא הרבי למנחה.

"לא החמצנו אף תפילה, כי התחושה הייתה לא 'האם תהיה התגלות' אלא 'ודאי תהיה, והשאלה היא רק מתי'. ממילא לא רצית לפספס אף רגע כדי לא לפספס את הרגע הגדול בהיסטוריה!"

הרב דובער גורביץ': "אני אישית רציתי ללכת ל'תהלוכה' כמדי שנה. הפרדוקס הזה למעשה ליווה אותנו כל השנים – מצד אחד הרבי יוצא ומתוועד ואתה רוצה להיות בהתוועדות; מצד שני – הרבי לא רוצה שתהיה, אלא שתצא ותלך לשמח יהודים ב'תהלוכה'.

"אלא שבאותו בוקר של שמיני עצרת תשנ"ג, חטפתי מכה חזקה והרגל התנפחה כולה, כך שבגשמיות לא יכולתי ללכת אפילו לא למקום קרוב"…

הרב אלעזר וילהלם: "גם אני יצאתי ל'תהלוכה', אבל שלא כתמיד, בחרתי ללכת למקום קרוב, שכן כל הזמן קינן החשש שמא הרבי יצא. הלכתי עם חברי לבית הכנסת של משפחת העכט, הנמצא אחרי פרוספקט פארק…

"פתאום שמענו במכשירי הקשר של השוטרים כי הרבי יצא עכשיו לקהל… עזבנו הכל והתחלנו לרוץ כל עוד נפשנו בנו… נראה לי שזו הייתה אחת הריצות המהירות בחיי, מתוך תקווה שנספיק לראות את הרבי.

"לצערי, כשהגענו הרבי נכנס כבר בחזרה לחדרו הק'".

גילויים חדשים

שמחת תורה תמיד היה 'היום של הרבי'. חסידים ציינו בהרגשת–לב כי לאורך ימי החג מגיעים האושפיזין לצד האושפיזין החסידיים, ועל פי הסדר הזה יוצא, שבשמחת תורה זהו יום ה'אושפיז' של הרבי.

לאורך השנים ראו החסידים בחוש כיצד הרבי עושה הכול כדי להרים החסידים לפסגות של שמחה עצומה, ומעניק להם מנות גדושות של התרוממות הרוח והנשמה.

דומה כי שמחת תורה תשנ"ג היה המשך של דרך זו – כאשר הרבי יצא לראשונה מהסדר שנקבע בחודשים האחרונים, ולראשונה יצא להיות עם החסידים. לא היה גבול להתרגשות כאשר הרבי כובד – כבכל שנה – באמירת 'אתה הראת'.

ברגע שהרבי סיים לקרוא את הפסוק, הרבי הרים את עיניו הק' מהסידור, ואז הבינו כולם שהרבי סיים, וכעת תור הקהל לחזור על הפסוק.

את הניגון "על הסלע הך" ששרו בתום 'אתה הראת' השני, עודד הרבי בעידודים חזקים במיוחד, כאשר הוא מתנועע בגופו הק' לכל הכיוונים. כאשר הגיעו לפסוק "והיה זרעך", סימן הרבי כי ברצונו לומר אותו מתוך חומש דווקא ולא מתוך סידור.

כשהגיעה העת, המזכיר הרב גרונר שאל את הרבי, האם הרבי רוצה לקבל ספר תורה ל'הקפה', והרבי הנהן בראשו לחיוב. הרה"ת ר' יוסף יצחק הכהן גוטניק מאוסטרליה (מי שתרם את המרפסת) ניגש לרבי ומסר בידו את ספר התורה הקטן.

הרבי קיבל את הספר בידו השמאלית והעבירו לידו הימנית, וכך החלה ההקפה עם ניגון ההקפות הידוע, כשהרבי מעודד במרץ.

כמו תמיד, "הילדים הכירוהו תחילה", גם פה המאסה הגאולתית הגדולה נפתחה מכיוונם של הילדים.

ואז, לאחר ההקפה השישית, אירע הדבר – הילדים הכריזו לפתע 'יחי אדוננו' שלוש פעמים, ואז הרבי החל לעודד לפתע בתנועות ראשו הק' בחזקה, מימין לשמאל, ממזרח למערב. הנשימה נעצרה. כשהקהל ראה בכך, החלו לנגן את המילים בניגון הידוע של 'יחי אדוננו' בעוד הרבי ממשיך לעודד בחוזקה, עם כל גופו הקדוש. הקהל שלא האמין למראה עיניו המשיך לנגן שוב ושוב, בעוד הרבי מוסיף מצידו להמשיך לעודד.

השמחה הייתה עצומה. הקהל כולו היה בהתרוממות הרוח, שמחה שהגוף מתקשה להכיל… גם לאחר מכן, בשירת "ושמחת בחגך" שבסיום ההקפות, לא הרפה הרבי, והמשיך לעודד בצורה חזקה במיוחד.

"פתאום אני צובט את עצמי, קולט את עוצמת המעמד", נזכר הרב דובער גורביץ', "הרבי מעודד 'יחי אדוננו' עם הניגון המפורסם בגלוי לעיני כל החסידים.

"צריך להבין, היום אצלנו 'יחי' זה דבר פשוט, אבל אז זה היה דבר בלתי מקובל כלל"…

הרב ווגנר: "כבר משעות אחר הצהריים, למרות החשש שקינן בנו שהרבי ייצא מוקדם להקפות, בכל זאת הלכנו לתהלוכה. ידענו שזה הרצון של הרבי. הסתובבנו בבתי כנסת, ומיד אחרי הקפה ראשונה בבית כנסת בו היינו, רצנו חזרה ל–770, אולי נספיק משהו… רצנו מהר…

"כשהגענו לרחוב אמפייר, ראינו מולנו יהודי חרדי תושב בורו פארק שעושה דרכו לשכונה שלו. הלה אמר לנו: 'הרבי יצא להקפות וכבר חזר לחדרו'. לא ידעתי את נפשי. בכל זאת המשכנו לרוץ עד שהגענו לאיסטערן פארקוויי.

"בכניסה ל–770, קידם את פני שליח צעיר, שהייתי הולך לעיתים לעזור לו בפעילות בבית חב"ד. הלה היה אחרי 'לחיים' הגון, והוא אמר: 'מעכשיו לא אכפת לי מה יגידו, אני ראיתי במו עיניי את הרבי מעודד 'יחי', ואף אחד לא יגיד לי אחרת!'".

גם הרב אלעזר וילהלם, שהיה באותה העת בתהלוכה, שמע באמצעות מכשירי הקשר של השוטרים כי הרבי יצא, והוא וחבריו רצו מהר בניסיון להספיק. "כשהגענו ל–770, גיליתי שהרבי כבר לחדרו הק'. זו הייתה אכזבה עצומה. מה שהמתיק את הגלולה המרה, הייתה הבשורה שהחברים ניגשו עם 'לחיים' בשופי, וסיפרו את הבשורה המרעישה – הרבי עודד קבל עם ועולם את שירת 'יחי אדוננו!'"

הרב מנחם מענדל הכהן הנדל: "לאחר המאורע שקרה איתי ביום השני של סוכות, נס בו ניצלו חיי על ידי הרבי, זכיתי באותו שמחת תורה היסטורי להיות עם הרבי בהקפות. בעוד הבחורים כולם הלכו לתהלוכה, אני, מכיוון שהייתי עדיין חלש, 'כובדתי' לשבת בשורה אחת עם המכובדים וזקני החסידים. "הייתי הכי קרוב, ראיתי את הרבי בהקפות. היו אלו ההקפות בהן עודד הרבי באופן חריג ומיוחד את שירת 'יחי אדוננו' – שמאז הפכה להיות השירה הכמעט יחידה ששרו ליד הרבי מלך המשיח".

שוברים את חומת הגלות

המשמעות של שירת ה'יחי' מול פני קדשו של הרבי, כשהרבי מצידו מעודד את השירה – הייתה היסטורית, לא פחות.

הרב דובער גורביץ' מרחיב בעניין:

"בשבת קודש פרשת נח תשנ"ב, באמצע ההתוועדות הרבי אמר: שזה דבר מוזר שמנגנים כאן את הניגון ('חיילי אדוננו משיח צדקנו'), אם לא מצד העניין של 'שבת אחים גם יחד' הייתי קם ויוצא. כלומר, האווירה ב–770 הייתה שהדבר כלל אינו לרוחו של הרבי – והנה כעת, הקפות תשנ"ג, הרבי מעודד בחזקה לעיני כל את השירה של אלפי החסידים. זה היה חידוש עצום.

"אחרי אותו עידוד פומבי שחזר על עצמו שוב ושוב, נפרץ הסכר בכל הנוגע לפרסום 'משיח' ו'יחי אדוננו'".

הרב מנחם זיגלבוים: "חייבים להזכיר, זכות ראשונים, את מי שנשא את דגל האמונה והניף אותו בעוז באותם ימים גורליים, הלא הוא ה'חוזר' ר' יואל כהן ע"ה. הוא זה שהכריז 'יחי' לפני התקיעות, במוצאי יום הכיפורים ואף בהקפות. בעקבותיו הלכו גם רבני חב"ד שבתחילה חששו, באופן טבעי, אך סמכו על שיקול דעתו והלכו אחריו.

"במידה רבה, יש לזקוף את ה'יחי' לזכותו, כמו גם את כל הפעולות שלו בעניין של 'יחי אדוננו' וקבלת מלכותו של הרבי כמלך המשיח. ר' יואל דיבר על כך בכינוסים בצורה נחרצת, ואף כתב דברים ברוח זו גם בעיתון "כפר חב"ד", כשהוא מדגיש שלא סביר לפרסם את בשורת הגאולה ללא זהות הגואל, וחייבים לפרסם שהרבי משיח וכו'".

הרב דובער גורביץ': אחד מנכבדי החסידים, הרה"ח ר' יוסף ויינברג, היה יהודי מאוד מיושב, וגם לו היה קשה עם העניין הזה; לראות קבוצת בחורים עומדת ושרה בפני הרבי 'יחי אדוננו' ומה פתאום שרים זאת?! אבל אחרי שר' יואל הסביר לו את העניין על פי שיחות הקודש, והוסיף כי העולם השתנה והוא כבר כלי לקבל את הבשורה וכו', השתכנע. הדבר קיבל חיזוק סופי כשראה שהרבי המשיך לצאת לתפילות והוא עצמו מעודד את השירה, ואם כן, מה יש מקום לספקות, או לומר שלא לפרסם?!"

מני אז לא פסקה השירה עד ליום זה. זה הפך למנהג קבוע, בכל פעם שהרבי יוצא אל הקהל, שרים "יחי אדוננו". מאז גם החלו לכתוב בפרסומים השונים בפשטות "הרבי שליט"א משיח צדקנו". זה הפך לחלק בלתי נפרד מהנוסח ה'רשמי'.

ריקודים לאורך הלילה

עם צאת הרבי מה"מ מבית הכנסת כתום סדר ההקפות, פרצו ריקודים מתוך שמחה עצומה; אנשים אמרו 'לחיים' זה לזה, התחברו איש עם רעהו. נשמעו קריאות "מזל טוב!" "שהחיינו!" ולאורך הלילה כולו התקיימו מעגלי ריקודים סוחפים, כשהמילים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד" מוצמדות לכל ניגון שהתחלף… ריקודים אלו נמשכו עד שהאיר השחר. רצפת 770 כולה הייתה רטובה מ'משקה'…

[יצויין כי רבים מהבחורים הגיעו מהתהלוכה רק בסוף ה'הקפות'. קל לשער את גודל האכזבה שלהם. הרב דוד רסקין שראה בצערם, קיבל מהמזכיר יין מתוך גביע הקידוש של הרבי, והוא ניתן רק למי שיצא ל'תהלוכה'].

כבר הגיע הזמן שהרבי יתגלה

השחר האיר על ניו יורק. ב–770 ממילא האיר השחר כל הלילה, לילה כיום יאיר…

בשעה 10 בבוקר של שמחת תורה, החל השליח–ציבור בתפילה כרגיל. כשהגיע לשלב חזרת הש"ץ, המתין הקהל זמן רב עד לצאתו של הרבי. איש לא רצה להמשיך בסדר התפילה ללא נוכחותו של הרבי. היו שקידשו בינתיים כדי שיוכלו לשתות משהו.

האווירה הייתה מרוממת. עם היכנס הרבי לחדר התפילה המיוחד, נכנסו לחדרו שנים–עשר רבנים וזקני אנ"ש. הגאון הרב יצחק הכהן הנדל פסק בשם הרבנים כולם, כי הרבי צריך להיות בריא, ו'תובעים' מהרבי שיאמר מאמרים ושיחות כמקודם. הוא הוסיף והזכיר את פסק הדין של רבני ישראל כי הרבי הוא "בחזקת משיח".

הרבי הקשיב בריכוז מיוחד, וענה 'אמן' אחרי כל פעם. לאחר מכן הכריזו הרבנים בפני הרבי "יחי אדוננו" שלוש פעמים, וגם כאן השיב הרבי בפיו 'אמן' אחרי כל פעם.

עם סיום תפילת שחרית, עברו כעשרה גבירים בפני הרבי, והרבי מזג להם 'משקה'. בין אלו היו גם הרב דוד נחשון שי' ור' אבי טאוב ע"ה, והרב נחשון אמר לרבי: "ס'איז שוין געקומען די צייט אז דער רבי זאל נתגלה ווערן" [= כבר הגיע הזמן שהרבי יתגלה], והרבי ענה 'אמן'.

הכול חשו כי דבר גדול והיסטורי מתרחש בעולם ממש בשעות אלה: הרבי מקבל את מלכות העם והכרזתו. קשה אפילו היה 'להכיל' את גודל השעה.

אל שלב ההקפות עבר הרבי למרפסת הפתוחה שנבנתה. הפעם כבר לא היו היסוסים, ומיד עם פתיחת הוילון, החל הקהל להכריז 'יחי' כשהרבי מעודד. מיד לאחר מכן החלו לשיר אותו כניגון.

היום הכול טבעי ופשוט כל כך, אך באותו יום גורלי, היה זה משום 'חידוש' לא רגיל, שאנשים עוד התקשו לעכל אותו…

הגבאי בהקפות היה החסיד הרה"ת הרב זלמן גורארי'. לאור החידוש של הלילה, כשכיבד את הרבי שליט"א בפסוק אמר ברטט של התרגשות: "און מ'איז מכבד כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח שליט"א".

לאחר ה'סיבוב' השלישי של 'אתה הראת', החל הקהל לנגן "יחי אדוננו", כאשר הרבי הסתכל על הקהל. לקראת סיום עודד עשר פעמים לעבר הילדים שעמדו בחלון הסמוך. הרבי אף עודד בצורה מיוחדת את ניגון ההקפות לאביו.

רגע מכונן מיוחד היה לקראת 'חתן בראשית', כאשר מדי שנה הרבי הוא אשר זוכה לעלות ל'חתן בראשית' יחד עם כ"ק אדמו"ר הריי"צ. הרב גרונר שאל את הרבי האם ברצונו לעלות לתורה כ'חתן בראשית' כבכל שנה, והרבי השיב בחיוב.

ספר התורה הקטן הובא לפני הרבי, שישב במרפסת, ובעל הקורא הוותיק הרב מרדכי שוסטרמן, החל לומר את הנוסח המיוחד הקורא ל'חתן בראשית' לעלות לתורה.

"מֵרְשׁוּת מְרוֹמָם עַל כָּל בְּרָכָה וְשִׁירָה. נוֹרָא עַל כָּל תְּהִלָּה וְזִמְרָה" החל לקרוא בניגון המסורתי הקבוע, והקהל כולו היה נרגש. רצף החוויות הרוחניות שפקד אותו, היה חזק, עוצמתי וצפוף מאוד…

"וּבְכֵן נִסְכַּמְתִּי דַּעַת כֻּלָּם לְבָרְרָה. בָּחוּר הֲרִימוֹתִי מֵעָם תּוֹךְ הַחֲבוּרָה. מְצָאתִיו לֵב נָבוֹן לְהַסְבִּירָה. צֶדֶק וָחֶסֶד רוֹדֵף בְּאֹרַח יְשָׁרָה. וּנְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְנָדְבָה רוּחוֹ לְהִתְעוֹרְרָה. תְּחִלָּה וְרִאשׁוֹן הֱיוֹת לְהַתְחִיל הַתּוֹרָה. וְעַתָּה קוּם רַבִּי…"

אם בכל שנה מזמינים את הרבי הריי"צ לעלות לתורה – רגע רוחני ונדיר במיוחד – הרי שהשנה ההתרגשות הייתה כפולה. כשהגיע לשמו של הרבי, חשש להוסיף את התואר החדש שהתקבל זה אך הלילה "מלך המשיח". הוא הזמין את "אדוננו מורינו ורבינו", ולחלקיק רגע עצר, היסס. אלא שאז ענו כל העם יחדיו ואמרו ממקומותיהם: "מלך המשיח .. בן הרב ר' לוי יצחק".

אימה ופחד אחזה בבעל קורא…

היו שהזכירו את המסופר ביומנים, כי הפעם הראשונה בה נקרא הרבי בגלוי, בפומבי ובפניו "כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו", אף זה היה בעת שנקרא ל'חתן בראשית' תשי"א, וגם אז היה חשש, פחד ומורא… אלא שכעבור זמן, ההעזה הראשונית הפכה לדבר מוגמר, גלוי וידוע לכל באי תבל.

כן יהא לנו גם עתה – שתתקבל מלכותו, מלך המשיח, על כל יושבי תבל.