הניצול שואה שחגג בר מצווה בערב ראש השנה • חיים שליחות

אבריימקה אייזנשטיין, חב"ד אינפו

אנו שמחים להגיש לגולשים את המדור השבועי חיים שליחות במסגרת המגזין השבועי שישי אינפו, בו מידי שבוע אנו מארחים את אחד משלוחי הרבי מלך המשיח בארץ ובעולם, על הפעילות. השבוע ראיינו את השליח הרב יוסף יצחק קופצ'יק שליח הרבי מלך המשיח ומנהל בית חב"ד בלה-פאז, בוליביה.

הרב קופצ'יק, איך הגעתם לשליחות בבוליביה? מה הביא אתכם לצאת לשליחות בכלל ולמה דווקא לשם?

עוד לפני החתונה עשינו בדיקת "דור ישרים – שליחות" והיה ברור לי ולאשתי שאנחנו רוצים לצאת לשליחות. לאן? לא היה "יעד" מוגדר.

עקרונית, חשבנו על שליחות במזרח – הרחוק, או בהודו "קרוב להורים" או במדינות הסמוכות. במשך שנתיים אחרי החתונה, היו הצעות שעלו וירדו אבל שום הצעה לא הגיעה לשלב המעשי.

בברית של בננו השני שנולד בניתוח חירום ובניסים, אבי שי' הגיע מהודו להיות סנדק ו"כטוב ליבו ביין…" אחרי קצת לחיים בסעודת הברית הוא השתיק את כל הקהל.

"איציק, אני רוצה לברך אותך. מלב אוהב. מאבא לבן…" נכנסתי לכוננות ספיגה… מה תהיה הברכה? "שתצא לשליחות עם 2 ילדים ולא עם עשרה…" (הוריי שי' נסעו לשליחות בהודו עם עשרה ילדים). כל הנוכחים שידעו על רצוני לצאת לשליחות אמרו לחיים ובירכו אותנו.

בערב, בעודי מחזיר את הציוד מסעודת הברית לבית. אני מקבל טלפון. על הקו, חבר שואל: אתה רוצה לצאת לשליחות? ברור. אמרתי. הנה. יש מקום מוכן. יש בית חב"ד פעיל. השליח מחפש מחליף.

היכן, שאלתי? בוליביה. איפה זה? בדרום אמריקה.

לא ממש הכרתי את הגלובוס. חשבתי שזה 4 שעות טיסה מניו יורק. 

זה רחוק. ואני לא מדבר ספרדית (עד היום זה רחוק, וגם הספרדית שלי עדיין לא משהו…). ניסיתי להתנגד. 

ובכלל, הרגע סיימנו ברית. אשתי אחרי לידה וניתוח. איך נצא עכשיו לכזו הרפתקה.

"זו ההזדמנות שלך". הוא אמר "יש בית חב"ד, פעיל. יש שליח שנאלץ לחזור לארץ בגלל עניינים אישיים. הקהילה היהודית והמטיילים הרבים מחכים לך".

הגעתי לבית וסיפרתי לאשתי על ההצעה. "אין בעיה ניסע בשמחה, אבל עוד שלושה חודשים אולי לחנוכה, כשאתאושש קצת מהלידה", היתה התגובה שלה.

בשיחה עם החבר התברר שהשליח כבר קנה כרטיסים לארץ ואם אנחנו רוצים לעשות איתו חפיפה צריך לעלות על מטוס שבוע הבא.

אשתי כתבה לרבי על כך שאנחנו ממש רוצים לצאת לשליחות ויש לנו כעת הזדמנות, אבל פיזית אין לנו ממש כוחות… במכתב שנפתח לה, הרבי דיבר על הכוחות המיוחדים שיש לנשי ישראל, "שבזכותן נגאלו ובזכותן עתידים להיגאל". תשובה ברורה. תסגור כרטיסים.

מיד התקשרתי לסוכן בלי לדעת איפה זה בכלל בגלובוס ואמרתי לו שאנחנו צריכים כרטיסים מTLV לLPB…

אז זאת היתה הפעם הראשונה שהתברר לנו שהדרך לשם לוקחת יומיים-שלושה, 4 טיסות וחניות ביניים.

אבל מי מתפעל מזוטות?

אפילו זמן לגייס כסף לא היה. התקשרתי לחבר טוב שלי, הרב שמוליק וישצקי וביקשתי ממנו הלוואה של 5000$ "תדע שלא בטוח שתקבל אותם חזרה…" הוא לא נבהל. העביר לסוכן נסיעות את הכסף לכרטיסים. 

בעודף עשינו קניות ושבוע אחרי הברית יצאנו עם שני תינוקות למסע.

אומרים תמיד ש"כל ההתחלות קשות", תן לנו טעימה קטנה מימי התחלת השליחות.

האמת היא שבהתחלה לא הרגשנו "קושי"… הגענו למקום קיים שוקק חיים, עמוס בפעילות מבוקר ועד ערב. בשבתות וחגים הגיעו אלינו מאות ואלפי אנשים – שיא ה"אקשן".

הקשיים החלו "לאט-לאט". גם מבחינת כספים ככל שעלה היקף הפעילות, מבחינת חינוך הילדים, הגענו עם 2 תינוקות היום ב"ה יש לנו 8 ילדים כ"י, שצריך לחנך אותם במשרה מלאה (וזה המקום להודות למוסד המופלא "משיח קידס אונליין" על חינוך על טהרת הקודש לילדי השלוחים)

וגם מבחינת אוכל כשר, בהתחלה לא היו "מגבלות" על הבאת מוצרכים כשרים, אך המצב היום הוא שיש מגבלות ממש חמורות והקושי העיקרי הוא מקום. בעבר היינו במבנה של יהודי, שאחרי שהוא נפטר והמבנה נמכר החלו הקשיים… מעברים בין מקומות שכורים שאף אחד לא ממש התאים לאירוח של מאות אנשים, למגורים של משפחה ובחורים שלוחים.

מהם התחומים העיקריים בהם אתה מתעסק היום בעבודת השליחות?

אנחנו מפעילים שני בתי חב"ד. אחד לקהילה היהודית המונה כמאה משפחות ובית חב"ד למטיילים ברובם ישראלים. ההבדל ביניהם הוא גם פיזי – שני אזורים בעיר במרחק 45 דק' נסיעה, וגם מנטליים – פה זה קהל מבוגר, דובר ספרדית, "מיושב" ופה זה צעירים, דוברי עברית ו… תוססים.

עם הקהילה העבודה מתבטאת בניהול בית הכנסת, מניינים, שיעורי תורה, הכשרת מטבחים, חתונות, לוויות וכו'

עם המטיילים זו עבודה מסביב לשעון. בית חב"ד הוא היעד הראשון של כל מטייל בעיר; נכנסים על מנת לקבל מידע, מניחים תפילין יושבים לשיעורי תניא, התוועדויות ושיחות עומק אל תוך הלילה… שבתות וחגים זה בכלל אירוח של מאות אנשים מסביב לשעון.

האם יש לכם תוכניות מיוחדות לעתיד?

ב"ה, אחרי ניסים גלויים של הרבי, אנחנו באמצע תהליך של רכישת בנין של 3 קומות, בתכנון להפוך אותו ל-770 של בוליביה.

בקומה אחת לבנות פינת הכנסת אורחים ומסעדה כשרה, בקומה השניה בית כנסת ואולם ענק ל-250-300 איש ובקומה השלישית חדרי לימוד, כיתות בית ספר לילדים, וחדרים לתמימים השלוחים.

כיוון שהמוכרים נואשים לכסף, הם הסכימו לתת לנו את הבנין בכמעט חצי מחיר מהשווי הריאלי שלו, בתנאי שנשלם להם הכל תוך 90 יום!

חתמנו חוזה, שילמנו מקדמה וכעת צריכים לגייס חצי מליון דולר עד החגים, מתוך תקווה שבחגים כבר נזכה לחגוג בבנין החדש.

איך אנשים מקבלים אצלכם את המסר של בשורת הגאולה וקבלת פני משיח צדקנו?

דבר ראשון, כמו שאמר השליח הרב זמרוני ציק ע"ה: "אשר ישלטו היהודים…" – שימו שלטים! הבית חב"ד 'זועק' משיח מהקירות שלו. דבר שגורם להמון שיחות על משיח וגאולה.

דבר שני, העולם מוכן! אנחנו אלה שלא תמיד מוכנים…

כל שבת אני הולך מאיזור המטיילים כשעה וחצי לבית הכנסת של הקהילה. שם אני החזן והבעל קורא וכו' לפעמים אני "סוחב" איתי מטיילים דתיים שרוצים להתפלל השכם במנין.

לרוב הם לא יודעים באיזה מרחק מדובר, אני רק אומר להם שבשעה 7:30 אני יוצא לבית הכנסת.

מתחילים ללכת. לרוב אחרי חצי שעה הם מתחילים לשאול מתי נגיע ואני אומר להם בקרוב… אחרי שעה הליכה אני אומר להם שבקרוב ממש…

היה מטייל דתי שבמשך 4 שבתות צעד איתי לבית הכנסת. זה אומר שיחה של 3 שעות כל שבת, רק בהליכות המשותפות.

כתוצאה מהשיחות "חששתי" להציע לו לכתוב לרבי באמצעות האגרות קודש… בשבת השלישית הוא מעצמו פנה אלי: הרב, יש לי דילמה קשה. אני יכול לכתוב לרבי באמצעות האגרות קודש? מסתבר שיהודים מוכנים ורוצים ואנחנו לא צריכים לחכות עד שהם יבקשו…

תשתף את הגולשים באיזה סיפור מעניין של השגחה פרטית מחיי השליחות.

האמת שבשליחות אצלנו לא חסרים סיפורים כאלה. צריך פשוט להתכופף ולאסוף אותם. אנחנו  מגיעים מחמשה עשר באב ואצל חסידים מתחילים לאחל: "שנה טובה ומתוקה" אז אצרף סיפור "קטן" ששלחתי למשפחה שלי לפני כמה שנים:

"הסליחות שלי.

היום הגעתי לבית הכנסת קצת מאוחר.

אמנם מוקדם למנין שחרית אך מאוחר לסליחות.

התחלתי להגיד סליחות ולפתע נכנס ירחמיאל. יהודי, ניצול שואה, בן 84,

במהלך ה-7 שנים פה בלה פאז פגשתי אותו פעמים בודדות, הוא לא מגיע לבית הכנסת בדרך כלל.

יהודי שקט. לקח לי כמה שנים להבין שהוא דובר עברית אך מעולם לא יצא לנו לפתח שיחה.

לפני כמה חודשים הצעתי לו להניח תפילין והוא סירב. "מעולם לא הנחתי תפילין, לא עשיתי בר מצווה". הסירוב היה מוחלט.

נו, עכשיו, להגיד סליחות או לנצל את ההזדמנות לפתח איתו שיחה? ביקשתי מה' סליחה והתחלתי לדבר איתו.

מתברר שהוא נולד בפולין וכשהיה בגיל 5 פרצה השואה. 

המשפחה שלו ברחה לרוסיה, שם הרוסים גירשו אותם לסיביר, משם הם עברו לבוכרה ובסוף השואה הם הגיעו לגרמניה.

לאחר מכן בהמשך הוא עלה לארץ ושירת בצה"ל בנח"ל גדוד 909 במוצב סוסיתא…

הזמן עובר. עוד מעט יגיעו אנשים למנין.

אני מנצל את ההזדמנות ומציע לו לעשות "בר-מצווה" להניח תפילין לראשונה בחייו.

כעת אין אף אחד פה, רק אתה והקב"ה בערב ראש השנה. אפשר להשלים את השנה שעברה ולהתחיל שנה חדשה ברגל ימין.

בביישנות הוא אומר לי: אבל אני לא יודע להניח תפילין.

הוא מגיש יד רועדת. מהתרגשות? מהגיל?

גם היד שלי קצת רועדת. מהתרגשות.

ב"ה, הרבי זיכה אותי לחגוג עם יהודי מיוחד כזה בר מצווה בערב ראש השנה.

הזכות המיוחדת הזו שייכת לכל השותפים והתומכים בבית חב'"ד במשך כל השנה.

לסיום: מה יש לך למסור לאחיך השלוחים ולאנ"ש בכלל, בעמדנו בשנת 'הקהל'?

אשמח אם כל אחד ואחד יעשה מאמץ ויקח חלק בקמפיין בניית בנין של קבע לבית חב"ד, מבנה שיעזור לנו להרחיב ולהגדיל את הפעילות עד להתגלותו של הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש!

מערכת מרכז החדשות החב”די – חב”ד אינפו, מאחלת לרב קופצ'יק  ומשפחתו הצלחה רבה בשליחות היחידה – קבלת פני משיח צדקנו!