"להיות שחקן זה לגלות את הפנימיות": מיכאל וייגל בראיון מיוחד

שניאור אלפנביין, חב"ד אינפו

לרגל ראש חודש אדר, כתב מגזין שישי אינפו בראיון מיוחד עם השחקן החב"די שדמותו מוכרת בכל בית חב"די – ר' מיכאל וייגל, שמשתף בתובנות על השמחה הפנימית החב"דית, הרצון לצאת לשליחות וההחלטה להמשיך במשחק, הדרך הקלה לצלוח את הקשיים, וגם; למה הוא לא מקיים 'מופעי שמחה' בחודש אדר?

ר' מיכאל שלום וברכה.

שלום וברכה גם לכם.

לרגל חודש אדר המתקשר אוטומטית למשחק ותחפושת, ספר מהזווית שלך איך זה לשלב את החיים כחב"דניק שתובע מעצמו להיות 'פנימי', אך מצד שני עומד על הבמה ומשחק בדמויות שונות.

הכל מתחיל מזה שהרבה מפרשים את המושג 'פנימי', לא כמו שצריך להיות. נתחיל מזה שהעניין של פנימי זה להיות בתוך מה שאתה עושה. במילים אחרות – להיות מקצועי, שחקן שיודע לעבוד צריך להיות אדם שיכול להבין היטב מה רוצים ממנו ומה דורשים ממנו.

העבודה שלי אומנם עוסקת בלהציג במופעים והצגות שבהם אני באמת צריך להציג כביכול אני מישהו אחר, אבל לשם הדוגמא כשלפעמים מזמינים אותי לכל מיני הופעות וערבים, אומרים לי "בא תעשה משהו מצחיק", אני מסביר לאנשים שזה לא שייך וזה לא עובד ככה, כי בשביל ליצור הצגה אני צריך להיות מאוד ברור כלפי עצמי מה צריך לעשות ואיך אני מגיש את הדברים.

שחקן הוא בעצם 'מגלם' דמות, 'מגלם' מלשון 'גולם'. אנחנו יודעים שבטבע, גולם מסמל את שלב ההתפתחות וההתהוות של מההתחלה, בעצם הוא השורש – הפנימיות של התוצאה החיצונית שאנחנו רואים.

אותו הדבר כשאני צריך ללמוד לשלב בין הדמות החיצונית ולהתגלם בתוך הדמות האחרת, אני בעצם צריך להיכנס לנבכי הנשמה של הדמות, לעשות עבודה פנימית ושורשית. ככה שאפשר לומר שכמו בעבודה הזאת של 'משחק', ככה גם על דרך זה בחיי עבודת ה', אפשר להצליח להגיע לעומקים בלימוד ובדרכי החסידות.

כל זה כאמור, לא רק שלא נוגד את הדרך החסידית, אלא זאת בעיניי הדרך ליישם דברים מתוך החסידות – דווקא בעבודה שלי כשחקן בה אני לומד להתעמק בדמויות באופן פנימי.

אתה מגדיר את המשחק כשליחות. ספר לי על מקרה שבו ראית את זה בצורה מוחשית.

תראה למען האמת, אני יספר לך ווידוי אישי קטן. כשהתחלתי את חיי הנישואין, מאוד רציתי לצאת למקום לפתוח בית חב"ד ולהשפיע, לצאת לשליחות כמו שכולנו מכירים במובן הפשוט.

רצה הקב"ה והתחלתי לעבוד יותר ויותר במה שקשור לתחום המשחק בקדושה בגלל שתי דברים שהגיעו אליי באקראי;

הראשון, זה הרב יגאל הושיאר שפנה אליי לשחק בסרט – שמאז הפניה שלו עשינו ביחד עשרות פרויקטים משותפים (!), כשלאורך כל הדרך, בכל הצמתים והתפקידים השונים הוא החדיר לי את הדבר הזה של המשחק – כשליחות.

דבר שני זה שבאמת עם השנים ראיתי שזה תפקיד בעל השפעה אדירה שאין לשער ואט אט הבנתי יותר ויותר את ההשפעה. עד היום אני מקבל פידבקים מהורים וילדים שראו את הסרטים והושפעו מהם לטובה, ככה שאני ממש רואה את מה שאומרים 'חזקה על תעמולה שלא שבה ריקם' – בעיניים מוחשיות.

אגב בכלל, אני חושב שכל דבר שאדם יעשה בהתמדה ויקח את העבודה לאורך זמן, הוא יראה בוודאי את השפעה הגדולה גם אם לא בטווח המיידי, כשרואים את זה ככה אז ההשפעה היא עצומה וההישג הוא בלתי רגיל.

אני זוכר כשהתחלתי בחב"ד אז הגעתי עם רזומה כלשהו מכל מיני עבודות שעשיתי לפני החזרה בתשובה במקומות לא שומרי תורה ומצוות, אמרתי לעצמי 'מי יסתכל עליי, זה שני עולמות שונים'. בפועל הגעתי בי' שבט השנה לבקר ב-770 והיו כמה שעצרו אותי ל'סלפי'… כולם מכירים וחב"דניקים מכל העולם מצטטים לי קטעים מדמויות שגילמתי בסרטים של 'ניצוצות של קדושה'… אז השפעה ושליחות יש.

אפרופו שליחות, יצא לי במשך השנים לעשות ארבעה סרטים חינוכיים ביחד עם הרב אברהם סג"ל מ'מכון סגל' וההדים וההשפעות שיש לסרטים האלה לא יתוארו במילים. אז שוב, גם אם לפעמים חשבתי שלהיות שחקן וסוג של דמות מבדרת או מותחת זה בזבוז זמן, אחרי שראיתי את השינוי האמיתי והחינוכי שזה מוביל אצל הילדים – אין לזה שום השוואה.

אנחנו נמצאים בחודש אדר. איך צריכה להראות השמחה של החודש בעיניים של חסיד.

אני יגלה לך סוד: באזור חודש אדר ופורים אני משתדל לא לעבוד.

ובהקדים; כל מי שלומד חסידות יודע, שהשמחה המדוברת בפורים ובתחילת חודש אדר, היא לא השמחה שאנחנו רגילים לראות בסדנאות צחוק וכאלה.

השמחה בכללותה היא עניין מאוד רציני, ואנחנו יודעים שגם בחסידות העבודה של שמחה היא משהו שכל אחד מאיתנו צריך לסגל לעצמו ורק בעבודה קשה אפשר להגיע אליה.

לשם הדוגמא, יש המסבירים שהחיוך של האדם הוא עידוד לאופן בו צריכה להיות שמחה. אני יסביר.

אנחנו כבני אדם נמשכים באופן טבעי ועל-פי כח המשיכה שיש לנו בשריר הפנים לכיוון מטה, כאשר בשורש הסיבה לכך הינה שיסוד העפר מושך אותנו כלפי מטה. ממילא כשאדם נכנע ליסוד העפר הוא בעצב, אבל כשהוא מתנגד לכך ומחייך הוא מתעלה כלפי מעלה ומתנגד לעצבות, הוא הופך להיות אדם שמח ומנצח את היצר.

אותו הדבר בבוקר. לכולנו הכי קשה לקום בבוקר מהמיטה, שוב בגלל יסוד העפר-עצב, שמושך אותנו להמשיך לישון. לכן כתוב "גיבור כארי", הכי קל זה ליפול למיטה. המטרה והשמחה האמיתית עפ"י חסידות – היא להתגבר על כך, להשתמש בתוקף של "מרדכי היהודי – לא יכרע ולא ישתחווה".

וזה גם מתחבר לעניין של השליחות; כשאדם קם בבוקר ויש לו משמעות יותר קל לו לקום בבוקר ולהתגבר על יסוד העפר.

בזווית האקטואלית; אנחנו רואים בתקופה האחרונה קריאות ל"מלחמת אחים" וכדומה. איך זה מתחבר?

וודאי שזה קשור. כשאני עכשיו פוגש אנשים במסגרת העבודה, גם כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות לעת עתה, אני מסביר להם שצריך לדעת שהכל זה מגיע משורש העמלק.

כל יהודי צריך להתנהג באופן של "מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה", להיות אנשים שהולכים עם גב זקוף. לשים את התוקף היהודי דווקא בחודש הזה בסימן ודגש על האחדות מתוך שמחה, שעיקר השמחה באה מכך שאנחנו עומדים בתוקף ביהדות שלי ובמנהגי חב"ד.

לסיום, מה המסר שלך לחסידי חב"ד בחודש אדר בו 'מרבים בשמחה'.

שני דברים:

קודם כל לגבי הנושא של השמחה: אם כל שנה מחדש צריך שיזכירו לנו על זה – כנראה שזה עבודה רצינית ולא פשוטה, עד כדי שחז"ל צריכים לבוא ולהגיד לנו שיש זמן מסוגל לזה דווקא בחודש אדר.

אבל למה באמת צריך להיות בשמחה? כי כשאדם מגשים את עצמו ואת היכולות שלו – אין יותר מאושר ממנו, אין אדם יותר מסופק מאדם שקיבל את האפשרות ומימש את הכישרון בענייני קדושה.

כשאנחנו מקבלים שליחות או משימה, אנחנו ממלאים את החיים שלנו במשמעות.

יישר כח ר' מיכאל, בהצלחה רבה ומופלגה בשליחות!