להתאים את עצמנו לשלב הנוכחי • לחיות את הנקודה

הרב מנחם מענדל פרידמן – ר"מ ומשפיע בישיבה גדולה ליובאוויטש בית שמש, אה"ק

בשיחת הדבר מלכות ש"פ נח תשנ"ב, מודיע הרבי הודעה דרמטית: "אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו". הענין מעורר אצלנו מיד שני קצוות סותרים:

מצד אחד, האם הרבי מתכוון לומר שאנחנו לא אמורים לפעול עוד כלום? הרי גם ענייני הגאולה הנשגבים ביותר, שאמורים להגיע רק בכוחו של הקב"ה – גם הם תלויים בעבודתנו [דוגמא לכך היא מה שהרבי מסביר – במאמר ד"ה והיה ביום ההוא תשכ"ח – שגם התקיעה בשופר גדול, שענינה הוא "יתקע" בלי אתערותא דלתתא כלל, גם בזה ישנה עבודת האדם כעת שפועלת את הענין].

ומצד שני, האם כן יש כאן עבודה מסויימת שנדרשת מאיתנו? לכאורה, זה נוגד לכל פשט השיחה: הרי אם יש לנו עבודה כעת, שתביא אותנו לשלימות נעלית יותר – אולי באמת יש היגיון בעיכוב הגאולה עד שגם היא תיעשה, כדי שנזכה לגאולה באופן מושלם יותר?!

שלימות המצוות או חזקת משיח?

בעצם, גם בנושא הכללי של הגאולה ישנם שתי קצוות:

מצד אחד, מודגש שרק לאחר ביאת המשיח והשלמת תהליך הגאולה נגיע למצב הרצוי. משיח אינו נקרא "משיח ודאי" עד שהוא מסיים לפעול את עניני הגאולה, ומביא למצב של שלימות התורה והמצוות עד הקצה האחרון – שרצונו של הקב"ה יורד ומתגשם בעולם בתכלית השלימות. רק אז הגאולה היא גאולה אמיתית ושלימה.

מצד שני, הגאולה מגיעה בצעד אחר צעד. גם משיח מתחיל להיקרא "בחזקת משיח", עוד לפני שהוא השלים את כל הענינים המוטלים עליו. הוא רק באמצע ה"יכוף כל ישראל", כי כל העם עוד לא מקיים תורה ומצוות בשלימות (וכשהוא מצליח לכוף את רוב ישראל זה כבר נחשב "כל ישראל", כי "רובו ככולו").

ובכל זאת משהו מהגאולה כבר קורה, יש "חזקת משיח".

גם במצבנו הנוכחי אפשר לראות שישנם שתי הקצוות: המעלה של עניני הגאולה שהתחילו, והחסרון בכך שעוד לא הכל הסתיים.

למשל, בשיחה של ש"פ עקב תנש"א, כשהרבי מסביר שלאחר הדפסת ספר התניא בכתב ברייל הושלם הענין של "יפוצו מעיינותיך חוצה" הרבי מוסיף ומבאר את המעלה בכך, למרות שהתניא עוד לא הגיע לכל העיוורים – כי "עצם הענין שישנה בעולם מציאות של ספר תניא ב"ברייל" – זה גופא מביא את ה"מעיין" דחסידות גם בסוג זה ד"חוצה"".

ברור שזו לא המטרה הסופית. המטרה היא שכל יהודי ויהודי ילמד חסידות כראוי. אבל כאן, כשהגענו לעוד "סוג" חדש – כבשנו עוד יעד בדרך לגאולה.

הפעולה הנדרשת להבאת הגאולה התקיימה, ושאר הענינים – שכל היהודים ילמדו חסידות כדרוש – יכולים לקרות גם בהמשך.

הרבי דורש לחיות עם "אין הדבר תלוי אלא במשיח"

בשיחה הזו, נותן לנו הרבי הגדרה ברורה מה נדרש מאיתנו במצב הביניים הזה.

מצד אחד, "אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו". כלומר, אנחנו הרי שואפים לגאולה אמיתית ושלימה, לא למשהו באמצע. ובשביל זה – כבר עשינו הכל, ואין לנו עוד מה לעשות. זה תלוי אך ורק בו עצמו.

ומצד שני, ישנה העבודה הנדרשת מאיתנו. והעבודה היא, זה עצמו: מה שהרבי אומר ש"אין הדבר תלוי אלא במשיח צדקנו עצמו". אם זו לא היתה עבודה, הרבי לא היה אומר את זה לנו… הרבי בעצם דורש מאיתנו לחיות עם המצב הנוכחי. לחיות עם זה שכעת הכל תלוי במשיח.

שלא נטעה לחשוב שהעבודה שלנו היא לברוא עולמות, לשנות את כל המציאות, עד לשלימות של "משיח ודאי" – על זה בדיוק הרבי אומר שזה תלוי במשיח צדקנו, ורק בו. העבודה שלנו מתמקדת בחיים האישיים שלנו, כפי שהרבי אומרכמה פעמים, וגם בשיחות הדבר מלכות – שעל ידי העבודה שלנו במקום ובמצב שלנו, לחיות עם גאולה ומשיח, אנחנו פועלים את הגאולה. וזו בדיוק העבודה שלנו: לחיות כך, להתאים את עצמנו למצב הנוכחי.

עדותו של הרבי פועלת את המציאות

אדם שעושה חשבון נפש, עלול לחשוב שהוא רחוק לגמרי מענין הגאולה, מרגיש בגלות ובחושך כפול ומכופל. כאן בשיחה הרבי מוציא אותו מזה, ונותן לו את הכח לחיות במצב של גאולה.

אפשר לראות את זה גם בביטוי הלא־שגרתי שבו הרבי משתמש: "העיד כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו שכבר סיימו כל עניני העבודה". כלומר, זו עדות של נשיא דורנו.

ידוע שבעדות ישנם שני סוגים: "עדי בירור" – שתפקידם רק לדווח על המציאות בשטח, ו"עדי קיום" – שתפקידם לפעול וליצור את המציאות מחדש (כמו עדים בחתונה, שרק בזכותם נפעלים הקידושים). כשהרבי מדבר על עדותו של נשיא דורנו שסיימנו את העבודה, הרבי מתכוון ל"עדי קיום" – נשיא דורנו בעדותו הוא זה שפעל את הענין של סיום העבודה וההכנה לגאולה!

יש ווארט מיוחד של אדמו"ר האמצעי: הוא מבאר שישנם רשעים שיש להם הרהורי תשובה, אך ההרהורים לא גורמים להם להשתנות, ולכן אין להם שום ערך. וכאן מגיע הצדיק, שהוא מעלה את ההרהורים ונותן להם תוקף ומציאות.

וזהו הכח שניתן לנו בדברי הרבי בשיחה: גם אם אנחנו מרגישים שאנחנו לא שייכים לענין הגאולה והמשיח – כשהרבי "מעיד" ומכניס אותנו למצב הזה, זה פועל ומרומם אותנו שנתחיל לחיות כך.

כשהרבי מדפיס ליהודי תניא בכתב ברייל, גם אם קודם לכן הוא הרגיש 'עיוור' שאינו מצליח לראות את האור כי טוב – כעת הוא יכול לקחת את הספר וללמוד. וכשהרבי מעורר אותנו על המצב הגאולתי שבו נמצאים, כעת אנחנו יכולים להתרומם מהמצב הגלותי ומתיקון החסרונות שלנו, ולהרגיש שאכן הכל מוכן לגאולה ואין שום הסבר לעיכובה.