בדרך תמים: "דור של מסירות נפש" • טור דעה

דור של מסירות נפש: מאת מיילך ברוקמן

בדור האחרון בכלל ובתקופה האחרונה בפרט, אנו עדים ומתוודעים ליותר ויותר מקרים ומעשים של מסירות נפש. בגלוי ובסתר. חסידים אשר עמלו לחנך דורות של 'תמימים' נקטפים לפתע פתאום. שלוחים גדולים אשר הקימו אימפריות של חינוך מקפדים את חייהם, כך כאילו סתם.

רק לאחר מעשה, מכה בנו לפתע ההכרה: "עד כמה הם מסרו את נפשם"! כמה כוחות, זמן, יזע ודם הם השקיעו בשביל לחנך דור נוסף, להשפיע ולהוביל עוד ועוד 'תמימים' וחסידים בעבודתם לקבלת פני משיח.

נכון, זוהי אמנם לא אותה מסירות נפש של הדור הקודם בה היה עומד רבי באמצע פארברענגע'ן, מגלה את ליבו הטהור ודורש מן החסידים לבחור בין חינוך יהודי וכבשן האש. לא אותה מסירות הנפש בה יהודים רבים כל כך נשלחים יום וליל לגלות ולמיתה רחמנא ליצלן. אלא מסירות נפש כזו פנימית, כזו שאינה גלויה תמיד, ורק לעיתים רחוקות היא מראה את פניה ומכה אותנו את מכת המודעות. בעצם, זו אמנם אותה מסירות הנפש, אך ב'לבושים' אחרים אולי. 'לבושים' של 'הדור השביעי'.

• • •

נתחיל מהאמצע.

בי"ח באדר ה'תשנ"ד נורו יריות מתוך רכבו של ערבי-לבנוני בגשר ברוקלין בניו-יורק אל טנדר לבן בו ישבו באותה עת 'תמימים' שעמדו על משמרתם ללוות את הרבי לצורך אחד הטיפולים בבית הרפואה. היריות הללו קיפחו את חייו של הת' ארי הלברשטאם הי"ד בן יבדלח"ט ר' חס"ד שיחי', איש בית הרב.

למפרע התברר, שבאותו היום לא היה זה תורו של ארי לעלות על רכב המלווים. בהחלטה של רגע הוא אץ רץ בנחישות ונדחף לטנדר, נושם לרווחה. "הזדמנות ללוות את הרבי זה לא דבר של מה בכך", כנראה הפטיר. באותן הדקות, מסר ארי – ביודעין ושלא ביודעין – את נפשו, עבור הרבי.

כ-23 חודשים קודם לכן, ביום שני כ"ז אדר א' ה'תשנ"ב בשעה 2:25, נסע הרבי ל'אוהל' הק', מנופף בידו לשלום ומחלק מטבעות אחרונות. נכנס לרכב לא לפני שהוא מנופף בידיו לשלום.

לפנות ערב, בסביבות השעה חמש, נודע ב-770 כי משהו אירע לכ"ק אד"ש ב'אוהל' הק'. הידיעה התפשטה במהירות הבזק מפה לאוזן ובאופן ספונטני החלה נהירה של ציבור עצום, אנשים נשים וטף לעבר 770. כולם היו מבוהלים ונפחדים ומיד החלו לומר תהלים ביחיד וברבים. כולם מקוים שכ"ק אדמו"ר שליט"א יחזור ל-770 כרגיל ונשמע רק בשורות טובות…

אז, כשנסע הרבי להעתיר בתפילה על רבבות עמך בית ישראל בכלל ועל אלפי החסידים בפרט הוא מסר את נפשו, כן, גם עבור ארי הלברשטאם, ה'תמים' מ'ליובאוויטש'ער ישיבה' שבברוקלין.

• • •

בשבועיים האחרונים צוינו שני המאורעות הללו בלוח השנה של דור השביעי ונצרבו לעד בזיכרונו ובתודעתו של כל חסיד וחסיד.

הרבי והחסידים כרתו ברית של מסירות נפש. מחוייבות אמיתית להביא גאולה לעולם.

את אותה מסירות נפש דרש הרבי ביום קבלת הנשיאות. את אותה מסירות הנפש עבור כל יהודי ויהודייה מתעקש הרבי לגלות אצל כל שליח ושליח שלו שנוסע לקצווי תבל. מסירות נפש אמיתית דורש הרבי מכל אשר בשם 'חסיד' ו'תמים' יכונה, בדביקות ובעקביות.

צמד המילים: "כ"ז אדר" נעשה לפתע פשוט. אך מה ליום חשבון שכזה, בחודש השמחה – חודש אדר, ומי מהם יגבר? "צריך לחיות עם הזמן". לאחר ציון מאורעות שכאלו, עלינו לעמוד ולשאול את עצמנו:

איך אנו, כ'תמימים' וכחסידים, יכולים לגלות את אותה 'יחידה'? למסור את נפשנו ולו לפעם אחת, עבור הרבי. עבור הקב"ה.

אז מהי אותה מסירות נפש הנדרשת מאתנו והיאך אנו יכולים להוציאה מן הכח אל הפועל?

על המצוות נאמר "וחי בהם". הרבי רוצה חסידים חיים! פועלים לעבוד ולתקן בפועל זה העולם. אם כן, "מתי תבוא לידי ואקיימנה"?!

לפעמים עולה על לב, רצון עז לפנות ולהתחבר אל הקדוש-ברוך-הוא. לחזק אתת ההתקשרות לנשיא הדור, לרבי.

מרגלא בפומי' דחסידים השאלה: "מהו רצונו של הרבי"? מהו? הם רוצים מאוד לדעת. הרבה מתלבטים ושוקלים: "הרבי רוצה שאלך לכאן או לשם? שאעשה כך או כך? שאסכים לזה ואשלול השני, אתן לו ואקח מחבירו…"?

כל כך קשה לדמיין אחרי כל הרבה שיחות ומאמרים, מכתבים ומענות, מהו רצונו של הרבי?

אז מדוע שלא נאמר כאן ועכשיו מהו ב-א-מ-ת רצונו של הרבי? "אה", תפטירו, הנה עוד מישהו שחושב את עצמו בקי במסתרי ומצפוני רצונו הק'…

ברור לכל בעל 'חוש ריח', כי אין ממש בקושיא זו. אין רצונו מסתתר, כשם שאין דמותו בלתי ידועה. אין מחשבתו צפונה כשם שסוף מעשיו גלויים לכל באי עולם. "וואס איך זאג איך מיינט און וואס איך מיינט איך זאג" (=למה שאני אומר הנני מתכוון, ומה שבכוונתי אני אומר), אמר הרבי בהזדמנות מסוימת.

• • •

ישנו משל נפלא ממלך שהחליט יום אחד לבקר בכפרים ובעיירות שסביבות עיר הבירה. התלבש המלך במיטב ובעגלה רתומה לסוסים אבירים, יצא לדרך. לאחר כמה שעות פנתה הפמליה המלכותית אל עבר אחד הכפרים ועצרה בחריקה בפני בית קטן מוקף גינה. הכפרי שהציץ מן הפתח שפשף עיניו בתימהון. ה-מ-ל-ך-?-! "כן כן", ניגש אליו המלך בעצמו ולחץ את ידו בחום. "האוכל להיכנס לביתך"? שאל כביכול. "וודאי ובוודאי" נענה הכפרי, "וכי מה לא העשה בעולם עבור אדוני המלך". לאחר שהתיישב המלך ולגם מכוס המים שהגיש בפניו הכפרי, החל הכפרי מהלל ומשבח את המלך. "אם היה בידי את כל הזהב שבעולם למלך הייתי נותנו" הוא הצהיר. כך גם אמר על הכסף ועל היהלומים, "אילו רק היה בידי, מיד ורק למלך הייתי נותן", כך המשיך הכפרי לפרגן.

"התואיל נא", עצר המלך לפתע את שתף הילוליו של הכפרי, "לתת לי במתנה את הפרה שבחצרך"? שאלו המלך. הכפרי, נעלם דום. לזה… איך אומרים, הוא כבר לא ציפה ותוך שהוא מהסס מה לענות, הבין המלך, חייך, והפמליה נסעה לדרכה.

הכל היה הכפרי מוכן לתת, אך את כל מה שאין לו. אבל דבר אחד, קטן אפילו, הוא לא היה מוכן להקריב – מעצמו. כשראה המלך, 'עם מי יש לו עסק', פנה לדרכו והלך.

• • •

כנשיא, שהנשיא הוא הכל, ומלך – לב כל קהל ישראל, מראה הרבי באופן ברור כי מטרת ותכלית סוף האין סוף הוא, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים"! "ובכל נפשך" כתיב, וביאר רבינו הזקן בתניא קדישא שלו, אשר בכל כח וכח שיש בנפשך, היה עובד בו את הבורא יתברך. במוחין ובמידות, במחשבה ובדיבור, וכן, גם במעשה. זהו חידושה של תורת החסידות על פני הפירוש הפשוט "אפילו הוא נוטל את נפשך",

מסירת הנפש היא מסירת הרצון!

אז הנה עומד לו הנברא בשיא שלימותו, שלם במוחו ומידותיו, במחשבותיו דיבורו ומעשיו. אך… איי.. משהו חסר בזה הנברא, משהו.. מן הרותחין אולי, איזה בעבוע חם וטוב.

"וזו היא אתדבקות דרוחא ברוחא בתכלית הדביקות והיחוד כשהיא מחמת אהבה", מפרש הרבי הזקן את דבריו. הבניין השלם צריך את הטיט, זוהי 'הלחלוחית' הנדרשת מכל 'עובד' וחסיד במהלכו לפני האלוקים. רצונו של בעל הבית הוא שתנצל את כל כוחותיך, הנפשיים והגופניים ותרתום אותם לעבודתו יתברך! המקום והזמן בו תמצה את פוטנציאל הבריאה שלך במלואו האפשרי, שם הוא מקומך, זה החפץ לקיים רצונו!

האמינו, זוהי מסירות נפש קשה לאין ערוך. היא מתבטאת בפרטי הפרטים ולא נותנת מנוח. אבל היא גם פותחת הזדמנויות נפלאות בפני מי שטרם התחיל. אז אם אתה ה'תמים' בישיבה שרוצה להספיק וללמוד עוד דקה ב'סדר', 'הבעלעבו'ס' שעובד קשה כל היום ובערב נרדם על הרמב"ם, עקרת הבית שלא רוצה לפספס אף תפילה והשליח שמחפש רגע פנוי ללמוד 'מאמר' (נו.. בבקשה, 'אות' אחת לפחות…),

הרגע הזה הוא בשבילכם. דמדומי דור השביעי לא משאירים בפנינו ברירות. יתכן שחמשת אלפים ושבע מאות שבעים ותשע שנים, חודשים, שבועות, כל כך הרבה שעות ודקות, חיכו דורות של יהודים ומסרו נפש בכדי שברגע הזה אעמוד מול פניו של הרבי, אחקוק צורתו ואקבל על עצמי להתמסר, מבטיח לעמוד במשימה.

בין גולה לגאולה, כ"ז אדר צריך לזכך אותנו. אותו ה'כתית' הגלותי המר עומד דווקא בחודש אדר – חודש השמחה.

לומר לך, "עניינו של יום", הוא השמן הזך שיוצא מכתישת הזית ומפעפע בכל דבר, בתורה, במצוות ובשליחות, לתקן עולם במלכות ש-ד-י.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!