אמרנו שזה פיקוח נפש – אך לא פעלנו בהתאם

בניגוד לישובי גוש קטיף וחבל עזה, פה הוא התמודד כמעט לבדו מול הגרזן הצה"לי שכרת את המקומות הללו מיישובי ארץ ישראל.

היום ר' אוריאל מתגורר בנתניה, עוסק בנטורופתיה ובטיפול בנוער בסיכון, ובמבט לאחור עשר שנים אחרי, הוא מחווה את דעתו לגבי אותם ימים.

האם אתה חושב שחסידי חב"ד פעלו לפני עשור כמו שצריך, או שחלקה של חב"ד במאבק לא הורגש מספיק והיו צריכים לפעול יותר?

חשוב לעשות הפרדה של ממש בין חסידי חב"ד לבין הממסד. חסידי חב"ד פעלו אז כמו שהרבי רוצה, בתעצומות נפש ובמסירות רבה. לעומת זאת, הממסד – לפחות במה שקשור לצפון השומרון – פחד מפרסום אפשרי על השתתפותם של חסידי חב"ד בהתנגדות לגירוש ולהחרבת הישובים. אני זכור שהיו קהילות חב"דיות שהאנשים הממסדיים פשוט לא נתנו לי לשאת דברים בפני הציבור ולבקש את עזרתו.

כאמור, מצד חסידי חב"ד עצמם, החבר'ה התגייסו ככל שיכלו. היו אף ששלחו את ילדיהם הבוגרים לקחת חלק במאבק. אני חייב להזכיר כאן לטובה את הרב יגאל פיזם שהגיע עם כל תלמידי ישיבתו והצוות, והם התארחו ביישוב אבני חפץ במשך חודש שלם. ארגנו להם מקום לימודים שקט, אפילו מקווה זמני בו טבלו הבחורים מדי יום, כאשר בשעות אחר הצהריים הם יצאו לפעילות הסברה.

במבט קדימה, אם חלילה וחס תעמוד על הפרק תכנית נוספת דומה – מה לדעתך צריכים חסידי חב"ד לעשות?

להרים את הדגל ולהפעיל תנועת מחאה אקטיבית שתעשה ככל הדרוש. לפני עשר שנים, היו שאמרו שמספיק לומר בעל פה שאנו מתנגדים רעיונית לגירוש ובכך להסתפק. הרבי עצמו דיבר על כך, שכאשר מדובר בסכנת נפשות, אין להסתפק במחאה בעל פה, ויש לעשות מעבר לכך. אנחנו ביקשנו אז להפיץ דברים אלו של הרבי ואף פעלנו בהתאם בהתנגדות אקטיבית. אמנם לא התעמתנו פיזית עם שוטרים, אבל כן נכנסנו לשטחים שצה"ל הגדיר אותם כשטח צבאי סגור וכדומה. לצערי הרב, היו גם כאלה שהכפישו אותנו על כך וטענו כי "אלו קיצונים" ועוד אמירות מסוג זה. זו הייתה אמירה שקרית, שכן חסידי חב"ד בכל גווני הדעות, השתתפו אתנו במאבק שניהלתי.

מכיוון שהשלוחים פועלים לקרב את לבבות העם לתורה ולאחדות עם ישראל. האם לדעתך נכון לערב את חב"ד במאבקים אלו, או שצודקים אלו הטוענים שלא צריכים לערב את חב"ד במאבק שכן זה פוגע בפעילות השלוחים להפצת תורה וחסידות?

חסידי חב"ד בהחלט צריכים להתערב, וזאת משתי סיבות: סיבה אחת – אנחנו נאמנים לאמירות שלנו שמדובר בסכנת נפשות, וכשזה כך, יש לפעול באופן של דוגמה חיה כדי למנוע סכנת נפשות ופיקוח נפש של יהודים ולא רק לדבר על כך.

סיבה נוספת: אני זוכר שהיו כאלה שראו אותנו בפעילותנו בשטח ושיבחו את חב"ד שנכנסה למערכה להצלת עם ישראל וארץ ישראל, ואף החמיאו לנו באמרם "כל הכבוד לכם". אבל באמת, ברמה מסוימת, זה היה בבחינת אמירות לחוד ומעשים לחוד. דיברו על פיקוח נפש, אבל כשיש פיקוח נפש, אי אפשר לצקצק בשפתיים אלא לקפוץ לנהר ולהציל את הטובע. כך גם במקרה הזה.

ברור שצריך היה לעשות ולפעול יותר, וכך גם בעתיד, היו לא תהיה; ואולי צריך לדון בכובד ראש באיזה אופן ובאיזו עוצמה, אבל אין שאלה שצריך לפעול ולעשות ולא להסתפק בדיבורים.

במה לדעתך שונה אופי המאבק החב"די מכפי שנוהל המאבק על ידי ראשי ההתנחלויות לפני עשור? או במילים אחרות: האם הייתה לחסידי חב"ד פעילות ייחודית משלנו, או נגררנו אחרי סגנון המאבק של ה'כתומים'?

למעשה, כולם כיוונו לאותה נקודה – הצלת ארץ הקודש ותושביה. מובן שיש הבדל גדול, שכן אנחנו באנו בשם השולחן ערוך, עם הטענות העיקריות שמדובר בפיקוח נפשות של תושבי ארץ הקודש, כמו גם הטענה שהקב"ה נתן לנו את ארץ ישראל במתנה, ואין לנו רשות לבועט במתנה אלוקית זו – שתי נקודות שהרבי העלה אינספור פעמים בשיחותיו. את שתי הנקודות הללו הבהרנו בעת המאבק הגדול למען ישובי גוש קטיף וצפון השומרון.

לעומת זאת, חוגי ה'כתומים' פעלו הפוך: הם חששו לדבר על קדושת הארץ, ושידרו מסרים התנגדותיים 'פרגמטים' ורק כצעד שני דיברו על קדושת הארץ – ולדעתי, זה דבר שבלט ביותר בסגנון המאבק החב"די לבין סגנון המאבק של מועצת יש"ע וגופים נוספים.

אני רוצה לציין, כי חוגי הימין כמעט לא פעלו למען ארבעת ישובי צפון השומרון, אלא בעיקר לחמו על גוש קטיף, בעוד אני ניהלתי כמעט לבדי את המערכה על יישובי גנים, כדים חומש, ושא–נור. בעוד שלגבי עזה, שרון ויועציו טענו כי חשוב להתרחק מהמחבלים ובכך להביא שקט – הרי שאת ישובי צפון השומרון לא מסרו למחבלים. זה היה הרס יישובים למטרת הרס בלבד, הא ותו לא. יישובים אלו שוממים עד היום הזה, מלבד בישוב חומש ששם עולים תלמידי ישיבה מדי יום ולומדים במקום במטרה להראות נוכחות יהודית. יתר המקומות – שוממים עד היום. ואולי כעת, במלאת עשר שנים, הגיע הזמן ליישב מחדש יישובים אלו.