בגדי המלך הישנים • א. אברהם

א. אברהם, מגזין בית משיח

ומשל שני בס' קדושת לוי מהרה"ג החסיד מהרלי"צ ז"ל מבארדיטשוב — מ"מלך בשר ודם שנסע ליער גדול. . עד שבא לעומק היער ולא מצא הדרך הנכון והישר לשוב לביתו, וראה ביער אנשים כפרים ושאלם על הדרך, ולא הכירו את המלך, ולא ידעו מה להשיב לו כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר. עד שמצא איש חכם ונבון, ושאלו על הדרך, אז הבין החכם שהמלך הוא, ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את הדרך המלך הנכון והישר, ויולך את המלך לבית המלוכה ויושב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות וימצא האיש ההוא חן. . ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך, ויקצוף עליו המלך, ויצו לשרים היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך. ויצר להאיש מאד, כי ידע משפטו יהי' חרוץ לרע לו על דבר אשר חטא נגד המלך, ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו, שקודם שיצא דבר משפטו, ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא, להלביש אותו בגדים הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבוש בגדים שלבש אז. וישא לו המלך לדבר הזה. ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל והאיש את בגדיו הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו, וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו, והשיבהו על כנו. ככל המשל הזה כן אנחנו בנ"י, בשעת מ"ת החזיר הקב"ה התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ואנחנו בנ"י קבלנו התורה בשמחה ועונג עד אשר קדמנו נעשה לנשמע, וקבלנו עומ"ש ונמליכו למלך עלינו, לקיים מצותיו וחוקיו ותורתו הקדושה, ועתה פשענו ומרדנו נגדו. . לכן אנחנו תוקעים בשופר היינו באותו הלבוש שהי' במ"ת, בכדי שיזכור שקבלנו התורה והמלכנו אותו בשופר, כמ"ש ויהי קול השופר. . וע"י זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר כו'"

להפיס דעת כמה מהקוראים נקדים, כי שני המשלים הידועים על תקיעת שופר מהבעל-שם-טוב ומהרלוי"צ מבארדיטטשוב, מופיעים הרי – בהמשך של חג הפסח; המשך "וככה" תרל"ז ("וככה הגדול") של הרבי מהר"ש פרק ע'. אז אם שופר מהווה ביאור לאכילת פסח מצה ומרור, אין להקפיד אם חודש טבת על ימיו הגדולים והנוראים הוא ביאור על ראש השנה. בבחינת "תמוז בתקופת טבת חמימא לי'".

הכל תלוי במזל אפילו תורה שבמשל: המשלים הללו אמנם "ידועים", אך לאו דווקא "מבוארים" רבות בחסידות. המשל הראשון מהבעל-שם-טוב (בן המלך שהתרחק ושכח לשון אביו ואח"כ חזר לארמון וצעק לאביו המלך שהכירו), השיל מעצמו את האריכות והפך למטבע לשון קצרה: "בן המלך שצועק אבא"; כך קצר ולעניין מופיע רבות בדברי רבותינו בקשר לראש השנה. 

ברם המשל של הרלוי"צ מבארדיטשוב המובא במסגרת לעיל – מופיע אצל הרבי מהר"ש, ואח"כ בדילוג לדור השביעי, שם הוא מופיע תחילה ב"ציונים" רבים (בהערות למכתבים כלליים וכדומה). ובמקביל לאיזכורים טיפה יותר ארוכים. בשנות המ"ם הוא זוכה לשני מקומות עיקריים ומוגהים המבארים אותו בהרחבה לפי ערך, בחדא מחתא עם המשל של הבעש"ט.

הראשון הוא מאמרי ערב וראש השנה תשמ"ג. משם בעיקר זכור הביטוי על הרלוי"צ מבארדיטשוב שהוא "אוהב ישראל הידוע ומפורסם בכל העולמות". הביאור של הרבי, כל כך אופייני, עוסק בשאלה מדוע מופיעים במשל על ראש השנה, בו מקפידים על הזכרת זכויות בלבד, לשונות קשים וחריפים ביותר. הרבי מסביר שמשום כך במאמר של ערב ראש השנה חזר רק על נקודת המשלים ולא על פרטיהם, והשלים זאת בראש השנה – בביאורי לשונות אלה למעליותא.

המקום השני הוא בלקוטי-שיחות חלק ל"ד. בתוככי הדרן חמור על מסכת ראש השנה וסוגיית "ברכות (מלכויות זכרונות ושופרות) ותקיעות מעכבות זו את זו". הרבי מצטט שם את המשלים באריכות, לכאורה, רק כתוספת הסבר לדעת רש"י והראב"ד שהתקיעות מעכבות את הברכות ואם בירך ולא תקע לא יצא "כיון שתוכן ברכות אלו ["שתמליכוני עליכם" במשל הראשון ו"שיבוא זכרוניכם לפני לטובה" במשל השני] – נעשה בפועל ע"י השופר" (בניגוד לשאר הראשונים המפרשים שהברכות עצמן מעכבות אחת את השניה, וכן התקיעות עצמן מעכבות אחת את השניה, אך לא במקרה שתקע את כל הקולות לחוד או אמר את כל הברכות לחוד).

הליקוט יצא לאור לקראת ראש השנה תש"נ, שבסיומה של אותה שנה "מתעשרת בסופה", טוב, אנחנו רצים מהר מדי.

* * *

קצת רקע:

המהדורה החדשה של ספר המאמרים תרל"ז חושפת בפנינו השתלשלות דברים מעניינת. בספר מופיעים המאמרים גם כפי שהרבי המהר"ש כתבם בעצמו, וגם ה"הנחות" שעשה מהם הרבי הרש"ב. הכפילות הזאת מסייעת למשל לדעת, מה היה התאריך המדוייק וה"דיבור המתחיל" של כל מאמר – שכן הרבי מהר"ש כתב את ההמשך כולו ברצף, ואילו הרבי הרש"ב הניח כל מאמר בפני עצמו לאחר אמירתו. יתר על כן, ההשוואה בין שני הנוסחים מאפשרת לשער מה נאמר ברבים ומה נוסף אח"כ בעת הכתיבה.

שני המשלים הובאו בפרק ע' של המשך וככה  תרל"ז, שהוא חלק מהמאמר העשרים-וששה של ההמשך. מהנחת הרבי הרש"ב ידוע כי המאמר נאמר בשבת פרשת תבוא תרל"ז והתחיל בפסוק "אני לדודי ודודי לי".

אך ההנחה של הרבי הרש"ב מגלה פרט נוסף: המשל של הרלוי"צ מבארדיטשוב, ככל הנראה, לא נאמר בעת אמירת המאמר, ונוסף ע"י הרבי המהר"ש רק בכתיבתו! גם בכתב יד קדשו של הרבי מהר"ש ניכר הדבר, שכן המשל של הבעש"ט מופיע ב"פנים" העמוד, ואילו המשל של הרלוי"צ – מופיע כולו בצדי ושולי הגליון. 

לצורת כתיבה זו קיים היבט נוסף שמצינו למדים ממכתבו של הרבי לפרזידנט שז"ר (ט"ז מנ"א תשי"ט, 'נשיא וחסיד' עמ' 446), בקשר לניתוח הגרפולוגי של כתב יד אדמו"ר הזקן. צילום כתב היד ששימש לכך הוא מכתב אדה"ז שצילומו חולק בחתונת הרבי. למפרע התברר כי הגרפולוגית ציינה בהתנצלות שהניתוח מבוסס רק על צילום של מכתב קצר ("מחסור בחומר כתוב"). בעקבות כך הרבי כתב שהוא "מצטער מאד" שלא הפנה לצילום תשובת אדמו"ר הזקן שנדפסה בהוספות לשולחן ערוך אדה"ז שנדפס במינכן, שכן, נוסף על היותה ארוכה יותר בכמות "יש בחומר זה כדי לגלות במדה יתירה מאשר בכתב יד הנ"ל כוחות הפנימיים שבנפש הכותב, כיון שהכתוב בא בשינויים ותיקונים על הגליון ובין השיטין".

והצצה נוספת לגוף המשל:

במשל של הבעש"ט השיא הרגשי מופיע ממש בסוף, כשהבן צועק לאביו המלך "בקול פשוט" וללא אותיות, והוא מכירו "בטביעת עינא דקלא". אך במשל של הרלוי"צ, השיא מופיע ממש בהתחלה:

המלך הרי יוצא ליער (כמופיע במקור בדרוש הרבי מהר"ש) כדי "להשתעשע ולקבל עונג מצידת חיות ועופות", משמע, לבוש בבגדי צייד בלתי יצוגיים בעליל. (צורתם של בגדים ממין זה, כידוע, מתדרדרת יותר לאחר "צידת חיות ועופות"; ומי שהיה פעם ב"כפרות" יכול לדמיין ולהכפיל). האיש החכם, מתייחד לא רק בכך שהוא מחזיר את המלך להיכל מלכותו (דבר שהיה עושה גם איש פשוט לכאורה), אלא בכך שמלכתחילה הוא מזהה כי זה המלך – "הבין החכם שהמלך הוא ונזדעזע לאחוריו". הוא חוטף את שוק חייו כשהוא רואה במעבה היער את המלך בלבושים האלה – אַ געשריי און אַ גיוואלד און אַ געפּילדער!

* * *

עכשיו אפשר להכנס קצת פנימה:

הרבי המהר"ש אכן מעתיק את המשל כמעט מילה במילה מהדרוש של הרלוי"צ מבארדיטשוב המופיע בספרו "קדושת לוי". כל דיוקי וחילופי הלשונות מצויינים בהוצאה החדשה של ספר המאמרים תרל"ז. אך בליקוט הנזכר לעיל, הרבי מציין (בהערה 34) לשינוי אחד אך משמעותי מאוד: הרבי מהר"ש מוסיף במאמרו – פעמיים – מילים אחדות אשר "לשון זה ליתא בקדושת לוי שם":

כפי שהוזכר, המשל עוסק באיש היער שזיהה את המלך והחזירו להיכל וכסא מלכותו. האיש עולה לגדולה אך בשלב מסויים חוטא למלך ודינו כמעט נחרץ. הוא מבקש ללבוש את הבגדים ההם שהוא לבוש ביער כדי להזכיר למלך את אותו אירוע בו הציל אותו (ובדומה לכך אנו תוקעים בשופר זכר למתן תורה אשר רק עם ישראל רצה לקבלה ואף עשה זאת בשמחה ועונג).

אך שימו לב לניסוח ולתוספת של הרבי מהר"ש הבאה במודגש: "ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו, שקודם שיצא דבר משפטו, ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא, להלביש אותו בגדים הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבוש בגדים שלבש אז. וישא לו המלך לדבר הזה. ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל והאיש את בגדיו הנ"ל".

[אם דיברנו קודם על צורת הכתיבה, ניתן לראות בצילום כתב היד (ובציון במהדורה החדשה) כי בשתי הפעמים המילים הנוספות – "וגם המלך ילבוש בגדים שלבש אז", "כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל" – נכתבו ממעל לשיטה; הא לך לא רק "על הגליון" כי אם גם "בין השיטין"!].

ומכיוון שהרבי מפנה אצבע מורה על משפט זה, משמע שיש לעיין בו טובא, ואכן – 

שורה זו מהווה עבור אנשים כערכנו תמרור שאלה ונורת תמיהה רבתי: היתכן?? מילא שהאיש החכם ילבש בעצמו את הבגדים שלבש כשמצא את המלך, אך לבקש מהמלך שיפשוט את בגדי המלכות וילבש את בגדי הציד שלבש ביער?! האין בקשה זו מהווה העזה שאין למטה הימנה, על סף מר… במלכות? האם כזאת יבקש האיש החכם אשר "נזדעזע לאחוריו" בראותו את המלך בלבושים כאלה??

בנמשל, עניין זה אכן רומז ל"עצמיות" שלמעלה מבחינת מלך, אשר לא שייך שיתגלה ע"י לבושים (כפי שמבאר הרבי), אבל משל אמור להיות ברור יותר מהנמשל ולהקל על הבנתו, וכאן המשל מסובך לאין שיעור…

* * *

הפתרון, אולי, רמוז בכמה מילים נוספות החבויות במשל (במשפט שמדולג בלקו"ש הנ"ל):

לאחר שהאיש החכם מחזיר את המלך "לבית המלוכה… על כסא מלכותו אשר בבית המלכות", והמלך גומל לו בכך ש"וינשאהו מכל שרי המלוכה וילבישהו בגדים יקרים" – עושה המלך דבר נוסף: "ואת בגדיו ציוה להכניס לבית גנזיו".

מסתבר שמה שהיה נראה כהברקה נוספת של החכם, הוא בעצם צעד יזום ובכוונת מכוון של המלך. הוא מצווה לגנוז את בגדיו – שלו ושל החכם – מיד לאחר האירוע. המלך נותן יותר מרמז שיום יגיע, והבגדים הלא-מלכותיים הללו יבואו לידי שימוש; הוא כמו "מזמין" את החכם לעשות את הצעד הנכון ברגע שיזדקק לכך.

הוא מסמן מראש כי עוד יגיע היום שלא רק איש חסדו יעטה על עצמו את הלבושים שמזכירים שגם בבגדי היער היה חכם, אלא גם המלך עצמו יצטרך, כביכול, להופיע עם לבושי "טרום מלוכה", שישלפו מעומק תודעתו של החכם את אותו רגע מבהיל ומפתיע, בו הבין שהוא עומד לפני המלך – "ונזדעזע לאחוריו"…

* * *

פעם היה לחסידים מגוון של חצרות מלכותא דארעא בהם המשילו את מלכותא דרקיעא. "משל למלך" היה מעלה שלל דוגמאות, על הרצף שבין בית המלוכה ההבסבורגי באוסטרו-הונגריה ועד לשושלת הצארים לבית רומנוב ברוסיה. בכל תפוצות ישראל אמרו באדיקות "תפילה לשלום הקיר"ה" (הקיסר ירום הודו). ואם לא קיסר אז סולטאן. 

לנו, בדור הדמוקרטיה, שלא לומר פרוגרס, אין אופציה אחרת כי אנחנו מכירים רק מלך אחד – "נשיא זה מלך שאין מעליו אלא ה' אלקיו".

וכמו כל מלך ממלכי בית דוד, מגיעה השעה שבה הוא עובר ממצב של "מלך בעצם" בהעלם, ל"מלך בפועל" ובגלוי אשר כתר מלכות בראשו. את אופן ואופי קבלת המלכות הזאת – משני הצדדים – הגדיר בעצמו במילים ספורות בראשי פרקים מתולדותיו בתחילת קובץ היום יום: "תשי"א – יו"ד שבט, מקבל הנשיאות, אומר מאמר הראשון ד"ה באתי לגני". זה היה הסימן המובהק ש"יש מלך בישראל" עם כל הטראסק, בדיוק לזה ייחלו ואותה ביקשו החסידים במשך שנה שלימה (וכפי שהרבי עצמו מבאר שכך היה גם אצל הרש"ב, באמרו את המאמר הראשון לאחר הסתלקות אביו, המתחיל "כתר יתנו לך").

ואצל מלך ישנם הזדמנויות מיוחדות בו הוא מחליט להגלות ולהראות לכל את כבוד מלכותו ויקר תפארת גדולתו. מי שראה ראה, מי שלא ראה בעיניו ראה בוידאו או קרא ביומנים – "כ"ק אדמו"ר שליט"א ציוה לנגן ואמר מאמר דיבור המתחיל"… "דעם ניגון", אותו מצטווים החסידים לנגון לפני המאמר (ניגון רוסטוב) העביר את כולם לאטמוספירה אחרת. המפה שעל השולחן מתנדנדת קמעא ורק העומדים מאחור מבחינים בקושי כי הרבי כורך על ידו מטפחת. עיניו של הרבי נעצמות, הקהל נעמד על רגליו, ושכינה מדברת מתוך גרונו בניגון מיוחד ושונה של אמירת מאמר.

* * *

אולם תפקידי המלך כוללים מנעד רחב יותר של תפקידים. אם בימים כתיקונם המלך נמצא בהיכל מלכותו או יוצא לשדה, ישנם ימים בהם המלך נזקק לצאת גם ליער "להשתעשע… מצידת חיות ועופות".

לא צריך להמציא את הנמשל, שכן הוא מפורש בדברי המלך עצמו: הדין לגבי עוף שאינו נאכל אלא במסורת, אך "נאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד… שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם"; ומבאר הרבי בשיחת ש"פ ראה תש"י: "רבי – צייד, רבי שעוסק בהצלת נפשות ישראל מעצת היצר, ובקי בהם ובשמותיהם".

קצת מביך להיזכר מה אנחנו באמת ומה נגרם מחמת דבקותנו היתירה בעצות היצר. הרבי יוצא למקום בו נמצאים הנשמות הנמוכות ו"צד" אותם, גם במובן העברתם לצד הקדושה (עיין שיחת פרשת צו תנש"א אודות "צדי"). הוא בקי "בהם ובשמותיהם" – מכיר את כל השטיקים והטריקים המבלבלים את דור עקבתא דעקבתא שהם בחינת עקביים ממש; כך שגם מי שלא נהפך להיות בנאדם, לפחות הופך לחיית מחמד (ר' ראובן דונין נהג לומר בחריפות מה, כי אף מי שנוסע לרבי חמור – חוזר סוס).

מצב זה כשלעצמו מהווה מסירות נפש גדולה מצד המלך. אולם, למצב מסוכן יותר גורמים לא העופות והחיות – שמטבען מניחות עצמן להִוָוצֵד – אלא דווקא הולכי על שניים, אשר כדברי המשל "לא הכירו את המלך… כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר" (תקראו עוד פעם לאט: לא הכירו את המלך, מעולם לא ידעו את דרך המלך. כולי' האי ואולי יהא די למבין).

בעומק היער, ל"ו שנים "טיף טיף אין די רבי'סטווע יארן" (עמוק בתוך שנות ההנהגה והנשיאות), מגיע מעמד ומצב משונה, קטרוג שלא היה כמוהו, בו התייצבו מול המלך כאלה ש"לא הכירו", מעולם. חד וחלק. גורלו של המלך, על ספריו חפציו וביתו, הופך להיות נושא לדיון בבית המשפט הפדרלי. 

כן, בחורף לפני ארבעים שנה המלך פושט כביכול את בגדי המלכות, ומפסיק מלומר מאמרי דא"ח ב"ניגון של מאמר". הוא עדיין מלך, אך הלבושים כביכול, שונים, הוא אומר רק מאמרים כעין שיחה.

יום רודף יום, "חיות הקודש" מתמכרות לאשליה שמדובר רק על רגע כמימרא, ובטח "עד קט יתעלה, נצחונו חיש יתגלה". אלא שהנוהג הזמני מתחיל להתמשך תקופה ארוכה, עד שמגיע יום ההכתרה עצמו, יו"ד שבט תשמ"ו, והמלך מתחיל לומר את מאמר ההכתרה עצמו ב… ניגון של שיחה. גם חתנא וגיסא דבי נשיאה, שנעמד בדרך כלל אפילו באמירת מאמר כעין שיחה (והוא אכן היחיד מכל הגרויסע חסידים שגילה באותם ימים מסירות נפש כפשוטה בלי שום מרכאות), לא מצליח לזהות את הסיטואציה במשך דקות ארוכות.

אז, ברגע אחד, מתעוררת אצל שתים עשרה רבוא אדם ובהמה רבה נקודת ה"חכם ונבון". הרמז הולם על הראשים כפטיש עצום. הלוא מול העיניים "על הדרך… (מאמר) המלך הוא

• ונזדעזע לאחוריו"!!!

* * *

אממ, רגע, נזכרתי במשהו חשוב: 

ממש לפני המאמר אמר הרבי (שלא כסדר הרגיל ברוב הפעמים) את ה'הדרן' האמור על מסכת ראש השנה, ובו המשל של ר' לוי"צ מבארדיטשוב.

איך התבטא הרבי בשיחת ש"פ ויגש תשמ"ז – בתוך שבעת ימי ההיקף של ה"דידן נצח" (הערה 78): "רמז אבל גלוי".

ואגבי-אגב, בעת אמירת השיחה הרבי התנסח בצורה קצת שונה על ההבדל בין שני המשלים: המשל של צעקת בן המלך מורה על עניין של עבודה, ואילו המשל של הלבושים מורה על מעלה עצמית.

* * *

בשיחת ה' טבת תשמ"ז השוה הרבי בין הנצחון של דידן נצח לחג הגאולה י"ט כסלו, מה להלן בטל הקטרוג למעלה שהוביל לקטרוג למטה על הפצת תורת החסידות, אף כאן שורש הטענה כאילו תנועת ליובאוויטש "ניט אקטיוו" רחמנא ליצלן, מורה ומעוררת על הצורך שהחסידים יוסיפו בהפצת המעיינות עד לחוצה שבחוצה.

אלא שכלשון הזוהר, "דא מוחא לדא ודא פנימאה לדא". הקטרוג היה רב-שכבתי, כאשר בליבתו עמדה הטענה כאילו אין מלך בישראל ח"ו היל"ת, כפי שהוסבר בשיחות חודש תמוז תשמ"ה, עת התפוצצה הפרשה.

את המסר הפנימי הגלום בכך לא היה צורך לפרש. הייתה כאן חזרה כביכול למצב עצמי שמעל ולפני בחינת המלכות, הדורש התקשרות עצמית ופנימית מחודשת של העם למלך. הושלכנו ל"עומק היער" בו המלך כביכול נמצא בלבושים המעוררים זעזוע וסערת נפש אצל כל חסיד; מצב הדורש "איתחול מחדש" של הדיסק מעיקרא ושרשא. לחלץ ממעמקי הנפש תשוקה ורצון לעצם ההתקשרות לרבי, מעין ודוגמת אותם ימי בראשית בהם ביקשו והפצירו כל החסידים ברבי לקבל את הנשיאות.

וכמו במשל, המטרה היא לא "להתקע" עם הלבושים הללו, אלא "לצאת מהיער" ולגלות מחדש את תוקף המלוכה ביתר שאת וביתר עז. לא קל, אבל לשם גם בעיצומו ותקפו של ההעלם – נתן הרבי תוספת כוחות "למעלה מעלה עד אין תכלית". וכמו בדוגמא לעיל: ביו"ד שבט תשמ"ו היה לא רק מאמר אחד, אלא המשך של שלושה מאמרים – בשבת פרשת בא (ויהי בעצם היום הזה), ביו"ד שבט (באתי לגני), ובשבת פרשת בשלח (ויאמר ה' גו' מה תצעק אלי). הלוואי ונספיק ללמוד אדעתא דנפשי' את כל אלה, למען העצם.

ההשוואה בין ה"דידן נצח" לי"ט כסלו הייתה, כמובן, לא רק בקשר לקטרוג, אלא בעיקר באופן הגאולה: בשניהם היה נצחון "באופן גלוי לעיני כל העמים", ובשניהם החלהה תקופה חדשה בגילויים של נשיא הדור. אצל אדמו"ר הזקן המאמרים של "אחרי פטרבורג", ואצל הרבי, כלשונו הק', החל "זמן חדש השייך לבית המקדש העתיד וגאולה העתיד ע"י דוד מלכא משיחא" (משיחת ש"פ ויגש סעיף ז'). הדבר התבטא גם בשפע חדש בתורת הרבי בצורת הגהת המאמרים והשיחות באופן שלא היה לפני כן, ועד לגילויים בשיחות של תנש"א-ב'. 

[בשיחת אותה שבת וביתר הרחבה בשיחת יום ה' טבת עצמו – ציין הרבי את העובדה שהוא חל "ביום השלישי שהוכפל בו כי טוב" לפרשת ויגש, "ותחי רוח יעקב אביהם". הדבר מזכיר את הדגשת אדמו"ר הזקן לגבי גאולתו בי"ט כסלו ביום שלישי שהוכפל בו כי טוב, וכביאורי הרבי בשנים בהם י"ט חל בקביעות כזו (כמו השנה). ולהעיר על דבר פלא, אשר כל תאריכי ה"דידן נצח" בהמשך – חלו כולם ביום השלישי בשבוע: כ"ה חשוון תשמ"ח, ביום שלישי לפרשת "ויתן ויחזור ויתן" (תולדות) – בו היה הניצחון בערכאת הערעור; י"ט טבת תש"נ, יום שלישי לפרשת "שלח נא ביד תשלח" (שמות), בו היה ניצחון במשפט מול הנסיון לייצר תביעה אישית מול הרבי עצמו (כפי שהקפיד הרב חלוי"צ גינזבורג להזכיר על במתי גליון זה מדי שנה בשנה); ועד ליום ג' דסליחות – שכידוע חל תמיד ביום שלישי בשבוע – כ"ח אלול תש"נ, בו הושבו אחרוני הספרים והסתיימה הפרשה שהחלה בשנת תשמ"ה].

* * *

מאז חלפו ביעף עוד ארבעים שנה, והלבושים היום, אוי הלבושים. איזה משל אפשר לומר על המצב שלנו כיום? במשך ארבעה עשורים, ובשנתיים האחרונות בפרט, עם ישראל כולו ועדת החסידים בפרט דומים ל… נוּ, "משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים". [אם היינו מזינים לתוכנת בינה מלאכותית את השילוב המבלבל בין הניסים הגלויים ביחד עם החושך והנסיונות הרבים, יתכן שהיינו מקבלים תמונה של מטוס מתרסק – לתוך הר של קצפת…].

אבל ה' טבת נותן את הכוחות להתמודד בדיוק עם המצב הזה! הן בן המלך והן החכם – אשר בעצם חד אינון – לא מסתפקים בזעזוע מהמצב, אלא עושים הכל כדי להתעורר ולהתעלות ממנו. בעת הזאת, עמדה פאסיבית דומה להחריד לתגובת-השתיקה של אלה ש"לא הכירו… ולא ידעו מה להשיב… כי מעולם לא ידעו". ה' ירחם. עצם המחשבה על כך גורמת להצמד לקצה ההפכי לגמרי. ובוודאי כל חסיד הינו בבחינת חכם אשר "ידע את הדרך המלך הנכון והישר" – ביטוי המזכיר להדהים את "הדרך הישרה" שניתנה לנו להבאת הגאולה.

שימו לב: המשל לא מתאר אף פעולה ספציפית ומובנת מאליה שיש להניח שהחכם ביצע ביער – לתת למלך לאכול, להתחמם, לסחוב לו את התיק, להוציא את הקוצים מבגדיו וכו' וכו'. המשל מציג רק כיצד החכם ממוקד בפתרון הכולל והמוחלט ובמהירות האפשרית: "ויולך את המלך לבית המלוכה ויושב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות". ההתמקדות הזאת משנה לגמרי את הגישה לכל שאר המשימות, המתבצעות במהירות וביעילות האפשרית.

לא משנה כמה אתגרים ומשימות בוערות ממתינים לטיפול, בראשן ובבסיסן עומדת תנועת הנפש שמובילה למפנה בעלילה: "ויהי כאשר לבש… זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו, וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו, והשיבהו על כנו".

* * *

הסיום השמח של המשל – במילים "והשיבהו על כנו" – לקוח מביטוי המופיע בפעם הראשונה והיחידה בתורה לגבי – שר המשקים. זה בהחלט הולם את הגישה החסידית המעדיפה לבצע גם משימות לא פשוטות מתוך שמחה, התוועדות ואמירת לחיים. בדידן נצח עשו את זה במשך "שבעת ימי ההיקף", מה שבהחליט נותן פרופורציות וסדרי גודל. אם זה הדיבור, אזי אפשר ואפשר להסתכל על בגדי היער כדי להתעורר מבפנים, ולהמשיך תיכף לעשיה שמטרתה לראות מלך ביופיו. ובכלל, מה יש להדחק שאנחנו נהיה ה"קונצן-מַאכער" שמוצא את המלך ביער, הלא טוב טוב לנו לתת לרבי להשתעשע ולצוד אותנו, וגדולה לגימה שמקרבת אותנו למצודתו ורשתו.

ומיני' ובי' יצעק בן המלך החכם לאביו בקול פשוט, והפעם לא רק בטביעת עינא דקלא, אלא בעיני בשר ממש ובצורה וודאית וחד-משמעית רואים החסידים והעולם כולו את הקול המבשר ואומר – מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו.