"יחי" – ההבדל הגדול…

מאת: מ. פריד

את התאריך הזה אסור לנו "לציין" בלוח השנה החסידי. זה היום לא יוקבע למועד תמידי בישראל. לכאורה, גם על השיחה הזו חל הגדר הרגוצ'ובי הידוע (בטח ידוע, הרי כולנו יודעים עליו משיחת "קער א וועלט היינט" שנאמרה בי"ב תמוז תשד"מ, עוד שיחה שאנו מציינים בלוח השנה ומדפדפים הלאה…) הגדר של "דבר נמשך" בכל יום ויום – חל במלוא תוקפו על זעקת הרבי באוזנינו "טוט אלץ וואס איר קענט".

אי לכך ובהתאם לזאת, גם אחרי שחלף שבוע מתאריך ה'יארצייט' של השיחה, ועדיין לא בא ולא נגע ולא פגע – חובה עלינו לשוב ולהתבונן, לטכס עצה ולהתעקש להבין את משמעות השיחה והשלכותיה. בניסיוננו לקבל פרספקטיבה רחבה וכללית יותר בנושא, נעקוב גם אחרי ההתרחשויות בקרב החסידים בימים שאחרי השיחה ובהשראתה.

אמנם לא נפרט כאן את השתלשלות המאורעות המלאה, שכבר פורסמה בדפוס בקובץ "העובדות שמאחורי ה'פסק'" ובספר "ימי בשורה". נתעכב רק על פער מדהים ובולט לעין כל, בין מענות נזיפה חריפים שהוציא הרבי למכתבים ודיבורים בסגנון מסוים, לבין מענות האישור והעידודים הנפלאים שהראה הרבי באותם ימים ממש למכתבים ודברים מסוג אחר…

***

זמן קצר אחרי שיחת כ"ח ניסן, התאספו אנ"ש בעיר מילאנו שבאיטליה ויחד עם השליח הרה"ח גרשון מענדל גרליק שיחי' חתמו על מכתב אותו שלחו לרבי, בו הם "תובעים בכל התוקף והחוצפה שהרבי יתגלה". בתגובה השיב להם הרבי במילים אלו: "לא בזה מדובר כלל כי אם במענה ע"פ שכל למה שדיברתי ברור ובכהנ"ל אין אף תיבה אחת של מענה. כיוון שגם אחרים "עונים" ע"ד זה, ה"ז בירור שאין אצלם אף תיבה אחת של מענה. ולמה עלי מאטערין זיי [לייגע אותם) ח"ו, ויעבדו ה' בשמחה וטוב לבב, והשם יצליחם. אזכיר עה"צ".

על עוד מכתב וחתימות בסגנון זה, ששיגר השליח בעיר לימא שבפרו, הרה"ח שניאור זלמן בלומענפעלד שיחי', לצד המילים 'כלו כל הקיצין' שבמכתב, השיב הרבי: "הרי כל זה טענותיי וחזרת הטענות אינם מענה כלל. אזכיר עה"צ". דברים דומים אמר הרבי בחלוקת הדולרים שאחרי השיחה, במענה למי שניסו להציע הצעות שונות ורצו 'להחזיר' לרבי את האחריות להבאת הגאולה.

כאן, בנקודה זו "ההדיוט קופץ בראש" (לשון הגמרא, מגילה יב, ב) ומתנצח בקולי-קולות לאמור: הנה לך ראיה ברורה וחותכת שהרבי שולל ודוחה את ניסיונות החסידים להכיר בו כמלך המשיח ולבקש את התגלותו, וממקרה זה תלמד הלכה שאסור בשום אופן לעסוק בנושא זה ובוודאי אין זה רצונו של הרבי! וכשוך חמת המתנצח, מתברר כי אכן הייתה זו טעות (מכוונת) להראות שורות אלו למי שבדרך כלל נוהגים לא להראות לו "חצי עבודה"…

במקרה שלנו זו אפילו לא "חצי עבודה", היות ובמכתבי חסידים אלו שעליהם הגיב הרבי במענות הנ"ל – לא היה כל ריח של עבודה, הם לא נכתבו בנימה של קבלת המשימה שהוטלה על החסידים ומתוך התמסרות לפעול ולקיים את רצון הרבי, אלא מהתפרצות סערת רגשות של דרישה מהרבי להתגלות. למרבה האירוניה, היה זה כעין היפוך של זעקת הרבי – לזעקת חסידים, שתוכנה: אנחנו את שלנו כתבנו וחתמנו ומכאן ולהבא אנו מעבירים את התפקיד אליך ותובעים את התגלותך, רבי!

[ומחובתי להבהיר, כי אינני מפקפק לרגע בכנותם של אותם חסידים מקושרים שכתבו מה שכתבו ואמרו מה שאמרו, מעומק ליבם ובכוונתם האמיתית, ואל לנו לדון אותם עד שנגיע למקומם. אבל תשובת הרבי אליהם, מלמדת אותנו ומאירה לנו את הגישה הנכונה שעלינו לנקוט בעבודתנו כיום].

***

ארבעה ימים אחרי השיחה, אור לב' אייר, בטיסת חצות של אל-על מישראל לניו-יורק, המריאו צמד 'השלוחים הנודדים' (או 'הניידים'..) של הרבי, ה"ה החסידים ר' דוד נחשון ור' אבי טאוב, שבמהלך השנים זכו לשליחויות רבות וחשאיות ששלח אותם הרבי לבצע ברחבי העולם. גם הפעם, הם היו בדרכם אל הרבי למען ביצוע השליחות החדשה שהטיל עליהם, יחד עם שאר החסידים, בשיחת כ"ח ניסן.

כמה שעות לפני ההמראה, דיווח הרב נחשון לרבי על נסיעתם המתוכננת "לאור המצב" וביקש את ברכת הרבי להצלחה "בנסיעתנו והקשור בכך ובשליחותנו" מילים אלו כוונו, כמובן, למסמך החשוב שהביאו השניים באמתחתם, ה'פסק דין' (עניין שהרבי מייחס לו תוקף גדול של כוח התורה) שנכתב בידי הרב אשכנזי ע"ה, בו נקבע כי הרבי הוא מלך המשיח שהגיע הזמן להתגלותו השלימה. הרב נחשון ממשיך וכותב "מנסים אנו לעשות כל מיני פעולות בכיוון הנ"ל" ומדווח מהפעילות בעיר שליחותו, נצרת-עלית ומההתעוררות הגדולה שם. על מכתב זה השיב הרבי במענה "אזכיר עה"צ והזמן גרמא והעניינים".

בחמש לפנות בוקר נחתה הטיסה בשלום והשניים מיהרו למשרד הניידות בקראון-הייטס, שם כבר המתינו להם כמה מחבריהם 'המשוגעים לדבר' ויחד איתם (וחברים נוספים שביקשו לצרפם) חתמו על מכתב 'קבלת המלכות' בו הם מקבלים על עצמם "לפעול במסירות נפש בכל רצונו ובכל מה שידרש מאיתנו ומתוך שמחה וטוב לבב" לאחר מכן הם ניגשו לצרף ל'פסק דין' את חתימות רבני השכונה ורבנים מארה"ק.

כעבור כמה שעות, כשהגיש הרב נחשון לרבי את ה'פסק דין', יחד עם המכתב החתום של קבלת המלכות – הגיב הרבי באמירת "יישר כח, יישר כח" בחיוך רחב. בהמשך אותו שבוע, אחרי כינוס התעוררות שהתקיים ב-770 בו חתמו 250 חסידים נוספים על קבלת המלכות ואחרי הקמת 'המטה להבאת המשיח' – כשהוגשו לרבי החתימות וכן דו"ח הפעילות של המטה, בו נכתב גם (לראשונה) 'יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד', השיב הרבי: "נתקבל ותשואות חן, ותהא פעולה נמשכת ובהוספה…" והמשך הנוסח של המענה הכללי-פרטי באותה תקופה.

***

את הבדלי הגישות בין מכתבי החסידים ונסיבות הפערים בין תגובות הרבי אליהם – מבין כל חסיד בר-דעת המסתכל על העובדות ביושר. כעת נותר רק להזכיר לכולנו את הנקודה הקריטית והחשובה מכל שאסור לנו חלילה לקרוא את פרשת הימים ההם 'למפרע', אין לנו עסק במאורעות היסטוריים וסיפורי מעשיות, אלא בלימוד ההוראה בעבודתנו להבאת הגאולה – בקיץ תשע"ה:

גם כיום, גם בקרבנו – מאמיני ומפיצי הבשורה, עודנה קיימת הגישה (שלפעמים גם משדרת תחושת 'חסידישקייט' דביקה) של 'לדרוש בתוקף מהרבי להתגלות', 'לתבוע בשיא החוצפה את הגאולה' ושאר סיסמאות וזעקות דומות בסגנון זה, וכל עוד נשארים הדברים בגדר 'אנחה של יהודי' וכהתבטאות אישית ופנימית – אזי לא נורא…

אבל ברגע שאחרי ה'אנחה' הזו, נרענן בזיכרוננו את תגובת הרבי לדברים אלו. נזכור גם את תשובת האדמו"ר הזקן לחסידו ששפך לפניו את כל צרותיו ופירט את שלל צרכיו "אתה אומר מה שאתה צריך, אבל בשביל מה צריך אותך?…" אנחנו זועקים מה שאנחנו צריכים מהרבי – שיתגלה, אבל לשם מה אנחנו קיימים? מה אנחנו צריכים לעשות כדי להביא את ההתגלות? זו השאלה היחידה שצריכה להעסיק אותנו בכל רגע!

כי לא באנחות ניוושע ולא בזעקות ניגאל. רק כשנקבל על עצמנו את האחריות לתפקידנו בהכנת העולם לקבלת פני משיח צדקנו נשיא דורנו, בהפצת בשורת הגאולה וזהות הגואל לכל אנשי הדור. רק כשנעבוד ברצינות לביצוע המשימה והגשמתה בפועל ממש – נדע כי אנו חותרים בכיוון הנכון לעבר היעד הנכסף: התגלות הרבי מלך המשיח שליט"א, בגאולה האמיתית והשלימה.