סקירה: פסקי הדין המקלים של בית המשפט מול המחבלים

בעודנו מזועזעים עד עמקי נשמתנו מהטבח הנוראי, מהסרטונים הבלתי נתפסים ומעדויות הזוועה על אותן מפלצות אדם שהסתובבו ביישובינו ורצחו ושחטו ושרפו את כל מי שנקרה בדרכם, חשוב לזכור משהו חשוב. שום דבר לא השתנה פתאום, לפני שלושה שבועות, באידיאולוגיה של האויב. שום דבר לא התחדש בזמן האחרון בתפיסת העולם של אנשיו.

האכזריות הזו הייתה כאן כשהאויב שחט את הלל אריאל בת ה־13 במיטתה. היא הייתה פה כשהוא אנס ורצח את אורי אנסבכר בת ה־19. היא הייתה כשהוא ירה ודקר למוות את אהוד ורותי פוגל ואת יואב בן ה־10 ואלעד בן ה־4, ולא עצר לפני ששחט גם את הדס בת השלושה חודשים.

היא הייתה, האכזריות הזו, כשהאויב פוצץ כאן אוטובוסים על יושביהם, חיילים ואזרחים, גברים ונשים בהריון, זקנים ותינוקות של בית רבן. מה שהתחדש בשמחת תורה האחרון היה שהאויב הצליח לעשות לנו בגדול את מה שהוא הצליח לעשות לנו בעבר, בפחות גדול.

ועכשיו, כשכולנו חכמים, וכולנו נבונים, וכולנו יודעים את התורה, וכולנו שואלים איפה טעינו, וכולנו מדברים על קונספציות שקרסו, וכולנו מגלגלים על לשוננו שחמאס זה דאע"ש ושאנשיו הם נאצים, וכולנו מבטיחים לעצמנו שממחר בבוקר שום דבר לא יהיה עוד אותו דבר, עכשיו צריך לדבר גם על מערכת המשפט שלנו ועל האופן שבו היא התייחסה אל הנאצים האלה עד היום.

עברתי השבוע על עשרות פסקי דין רלוונטיים של בית המשפט העליון, חלקם בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, חלקם בשבתו כערכאת ערעור על הליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי. אוסף גדול של פסקי דין, שדוגמאות בודדות ממנו אביא כאן, שמלמדות שגם בהיכל המשפט שלנו לא הפנימו עד היום עם מי יש לנו עסק.

אני לא מדבר על אינספור הליכים שהניחו מוסרות על יכולתה של המדינה להילחם בטרוריסטים, והיו רבים כאלה. אני מתכוון לשורה ארוכה של פסקי דין שהקלו עם מחבלי חמאס מסיבות שונות ומשונות, מרגיזות ומקוממות, שהדעת מתקשה לתפוס. וכשמדברים על היום שאחרי, היום הזה צריך להיות שונה בתכלית גם, ואולי קודם כל, בהיכל המשפט.

קחו כדוגמה את פסק הדין הזה שניתן לפני כחמש שנים, ושבמרכזו עומדות חמש נשים תושבות עזה, כולן קרובות מדרגה ראשונה של פעילי חמאס. הללו, יחד עם כמה ארגוני שמאל, עתרו לבג"ץ בדרישה שזה יורה להכניס אותן לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי נוכח מחלתן הקשה. זה קרה אחרי שהקבינט המדיני־ביטחוני – במאמץ להפעיל מנופי לחץ על חמאס, במאמץ להגיע לעסקה שבמסגרתה יוחזרו השבויים והנעדרים שלנו – החליט שלא לאפשר באופן אוטומטי את כניסתם של חולים בני משפחתם של פעילי חמאס ארצה.

צריך להדגיש: מדובר בנשים שאינן אזרחיות ישראליות, וככאלה למדינת ישראל יש אחריות לבריאותן כמו שיש לה אחריות לבריאותה של תושבת פריז או מדריד, בהבדל אחד: חמש העותרות מתגוררות בישות שמנסה לרצוח בנו, ובני המשפחה הכי קרובים שלהן נוטלים חלק פעיל במאבק הזה של אותה ישות נגדנו. עוד צריך להדגיש, שישראל לא מנעה מהנשים הללו לצאת לטיפול בכל מקום אחר בעולם. אלא מה? שלנשים הללו יש, לטענתן, בעיה כלכלית לנסוע למקומות אחרים, ולפיכך הן מעוניינות לקבל את הטיפול הזה בישראל.

האם יותר בריא להן לקבל את הטיפול הזה אצלנו? כנראה שכן. אבל כל עוד הן אזרחיות של האויב, ובני המשפחה הכי קרובים שלהן פעילים בארגון טרור שמתכנן לשחוט אותנו, איזו מחויבות צריכה להיות לנו, לכל הרוחות, לטפל בהן, כשמעל לכל הדיון הזה תלויה חוות דעת של מתאם השבויים והנעדרים, שקובעת שאיסור הכניסה לישראל יכול להיות אפקטיבי לקידום השבת האנשים שלנו שמוחזקים אצל חמאס?

ובכן, השופטים עוזי פוגלמן, עופר גרוסקופף ויצחק עמית הכריחו פה אחד את המדינה להכניס את החמש לטיפול בישראל. החלטת הקבינט, קבע פוגלמן, "אינה נותנת משקל הולם לערך חיי אדם… ואינה מצויה במתחם הסבירות"; "לא כל האמצעים כשרים", הצטרף אליו גרוסקופף, והוסיף שההחלטה "אינה תואמת את ערכי מדינת ישראל". והשופט עמית? הוא בכלל פקפק בחוות הדעת המקצועית של הממונה על סוגיית השבויים והנעדרים, שלפיה המהלך הזה יסייע לנו. "אשרי המאמין", כתב בלעג, בלי להסביר איזו הבנה או איזה מידע יש לו, שמביאים אותו לזלזל בעמדת הגורם המקצועי

עכשיו, כשהתרגלנו להסביר שאנשי חמאס כמוהם כנאצים, נשאר רק לדמיין מה היו אומרים שופטי בג"ץ לו היו מתבקשים להכניס לטיפול רפואי בישראל, בסיטואציה דומה, את רעייתו של ראש האס.אס או של מפקד הלופטוואפה.

ואם בעניינן של אותן נשים טען בית המשפט שלא נכון להעניש אותן על משהו שעושים קרובי משפחתן, הנה, תראו מה עושה בג"ץ כשהוא מתבקש להעניק טיפול רפואי גם למי שפגעו בנו בעצמם. מדובר בעזתי שנטל חלק באירועים אלימים שארגן חמאס סמוך לגבול בינינו לבין רצועת עזה, אותו גבול שנפרץ לאחרונה באותה מתקפה רצחנית, ושנפצע כתוצאה מירי צה"לי לעברו. מדיניות שר הבטחון – בתקופה הרלוונטית לאירוע שבפנינו, היה זה אביגדור ליברמן – קבעה שלא תתאפשר כניסה לישראל של מי שנפצעו תוך כדי פעולות אלימות נגדנו, אלא אם מדובר בסכנת חיים ממשית.

אותו עותר שנטל חלק בהתפרעויות האלימות על גדר הגבול, עתר לבג"ץ יחד עם ארגון עדאלה, סיפר שהוא נפגע ברגלו מהירי של כוחותינו, שהוא מאושפז במחלקת טיפול נמרץ, שרגלו האחת נכרתה, ושאם לא תינתן לו האפשרות לעבור דרך ישראל לבית חולים ברמאללה, יש סבירות גבוהה שגם רגלו השנייה תיכרת. הסיפור הזה היה יכול להיות נוגע ללב, אם לא היינו זוכרים שאת הרגל הזו הוא איבד בפעילות אלימה נגד חיילינו, ובניסיון לפגוע בגדר הגבול.

השופטים אורי שהם, ג'ורג' קרא ויעל וילנר הורו למדינה לאפשר את כניסתו של הפצוע. "אין מחלוקת על כך שאין אינדיקציה או מידע בדבר סכנה ביטחונית הנשקפת מהעותר אם יינתן לו מעבר מרצועת עזה לרמאללה", כתבו. "מדובר במקרה הומניטרי חריג ויוצא דופן", הסבירו. תגידו, השתגענו? האיש הזה נלחם בנו ונפצע במסגרת המלחמה הזו. למה אנחנו חייבים להיות מודאגים מהאפשרות שהמלחמה שלו בנו תסתיים בקטיעת הרגל שלו? האם מדובר בפסק הדין שמעיד על הומניות, או בכזה שמעיד על חוסר הבנה מול מה ומול מי אנחנו מתמודדים?

והנה סיפורו של מחמד מהרה שהורשע לפי הודאתו בשורת עבירות חמורות, ובהן חברות בארגון טרור, קשירת קשר לביצוע פשע (רצח), הובלת נשק, ניסיון רצח, מגע עם סוכן חוץ, מסירת ידיעה לאויב העלולה להיות לו לתועלת בכוונה לפגוע בביטחון המדינה וקשירת קשר לביצוע הפעולה הזו.

במקרה אחד הוא יצא עם חבריו להטמין מטעני חבלה כבדים, נחשף על ידי כוחות צה"ל תוך כדי ניסיון לחבר אל המטענים כבל הפעלה, ונמלט. במקרה שני הוא העמיס עם חבריו שני טילים ושני בסיסי שיגור, ויחד הם הציבו את הטילים, כיוונו אותם לישראל, ואלה אכן שוגרו בכיווננו. בהזדמנות שלישית הוא ביצע תצפיות עבור אנשי חמאס במטרה לסייע להם לבצע פיגוע התאבדות נגד מוצב צה"ל, פיגוע ש"תוכנן ובוצע, בין היתר, בהתבסס על המידע שמסר", והסתיים בהריגתו של חייל צה"ל ובפציעתם של אחרים.

בית המשפט המחוזי דן את מחמד מהרה ל־35 שנות מאסר בפועל, ובית המשפט העליון בחר להקל משמעותית בעונשו ולהפחית אותו ל־26 שנה. למה? קודם כל, משום שלשופטים – עמית, דנציגר ופוגלמן – נראה היה שהעונש שהוטל עליו כבד מהענישה הנהוגה במקרים דומים. בנוסף, השופטים הזכירו שהמחבל הזה הפסיק את פעילותו החבלנית מספר שנים לפני מעצרו, ושהוא הודה בביצוע העבירות, וגם זה צריך להיות מובא בחשבון בדרך אל קולת העונש.

אה, היה עוד נימוק אחד, שקשור בפיגוע שבסופו נהרג לוחם צה"ל. מחמד מהרה, קבעו השופטים, לא ביצע בעצמו את פיגוע ההתאבדות, הוא רק ערך תצפיות שסיפקו מידע עבור המחבלים שביצעו אותו. חשוב להדגיש כאן שמדובר בתבנית חוזרת ונשנית בהליכים רבים מדי, שבהם המחוזי מבקש להחמיר עם מחבלים, והעליון מוציא את האוויר מגלגליו.

הנה תיק פשוט הרבה יותר, מלפני כתשע שנים, אבל כזה שמלמד כמה עמוקה אי־ההבנה עם מי יש לנו עסק. מדובר בשלושה ערבים, תושבי ישראל, ש"נטלו חלק בפעילות חברתית, חינוכית ודתית, במטרה לחזק את מעמדה של תנועת החמאס בקרב תושביה המוסלמים של ירושלים". במסגרת הסדר טיעון שנחתם עם השלושה, ואחרי שהיו עצורים בין חודשיים לכארבעה חודשים, סוכם שהמדינה תוכל לדרוש לגזור עליהם עוד שישה חודשי מאסר נוספים. מדובר בעונש קל, אלא שבית המשפט המחוזי החליט להסתפק בפחות ממנו, וגזר על שניים מהם בסך הכל שבעה חודשי מאסר, ועל השלישי בסך הכל שישה חודשים.

אליקים רובינשטיין, שניסח את פסק הדין בערעור, הקפיד להסביר כמה חמור להיות חבר בארגון טרור, והקפיד גם להזכיר ש"אכן, החמאס לא זו בלבד שהוא ארגון טרוריסטי מוכרז, הוא קנה הכרזה זו 'ביושר' בפעולות טרור קשות ורצחניות". רובינשטיין גם הבהיר שאומנם לשלושה אין דם על הידיים, אלא שארגון כמו חמאס לא יכול לפעול בלי אנשים כמותם, או במילותיו שלו: "הארגון המנוול לא יכול היה לפעול בלא רשת תומכת בציבור".

למרות הדברים האלה, רובינשטיין בחר לקצר את עונשם של השלושה לשישה חודשים בסך הכל, ולהמיר את הזמן שנותר להם לריצוי – בעבודות שירות. וכל זה למה? צריך לקרוא את הדברים כדי להאמין. כי הם נעצרו כבר לפני שנתיים, כי הם חזרו "לשגרת חיים שבה לא נטענה לחובתם פעילות פלילית", כי אשתו של אחד מהם סובלת מבריאות לקויה, וכי התועלת שתושג בשליחתם למאסר כבר הושגה, שכן השלושה כבר חשו את "'טעימת' טעמו של המאסר במעצר".

השופט צבי זילברטל הצטרף גם הוא לרובינשטיין. את כבודו של העליון הצילה מרים נאור, שהזכירה כי "עצם החברות בארגון טרור, לא כל שכן נטילת חלק בפעולות שנועדו לחזק את מעמדו, יוצרות תשתית לפגיעה בביטחון המדינה ובשלום הציבור". מדובר, הזכירה, בתושבי ישראל "הנהנים מחופש תנועה ברחבי הארץ, שאותו ביקשו לנצל על מנת ליטול חלק בפעולות לחיזוקו של ארגון טרור". רוצים לשמוע את סוף הסיפור? תחזיקו חזק. אחד מהמורשעים הללו, בפעילות שמטרתה לחזק את מעמד חמאס בירושלים, נשלח – כך לפי הודעה משלימה של השופטים – לבצע את עבודות השירות שלו בבית החולים הדסה הר הצופים.

וזהו סיפורו של מחמד עאבד, עורך דין ישראלי, תושב הגליל, שערער לבית המשפט העליון אחרי שהמחוזי הרשיע אותו בשורה של עבירות ביטחוניות קשות וחמורות – ובהן העברת מסרים בין אנשי חמאס השוהים בבתי כלא שונים בישראל, ובינם לבין גורמי חוץ – ושלח אותו לשבע וחצי שנות מאסר בפועל.

עאבד ניצל את מעמדו כעורך דין כדי להיפגש עם מחבלי חמאס, כביכול לצורך טיפול בענייניהם המשפטיים, אף שאת חלקם לא ייצג משפטית כלל, כדי להעביר מסרים בינם לבין אנשי חמאס אחרים. את השירות הזה הוא העניק לאנשי חמאס בכירים ולרוצחים כבדים. בין השאר סייע עו"ד עאבד לעבאס אלסייד, ששימש בעבר כראש החמאס בטול כרם ונידון ל־35 מאסרי עולם בשל אחריותו הישירה לפיגועי התאבדות, שבהם נרצחו עשרות ישראלים, לרבות הפיגוע במלון פארק.

הוא סייע גם לעבדאללה ברגותי, ששימש כמהנדס החבלה הבכיר של חמאס ונידון ל־67 מאסרי עולם בגין מעורבותו ברצח עשרות ישראלים, כאשר דוח שרשם מפיו כדי להעביר הלאה לרוצח אחר שיושב בכלא אחר עסק בקשרים עם חאלד משעל ועם סלאח ערורי, אחד מבכיר חמאס בחו"ל.

עאבד סייע בהעברת דוחות ומסרים שכתב גם מפיו של ג'מאל אבו אלהיג'א, ששימש בעבר כראש החמאס הצבאי בג'נין, ונידון לתשעה מאסרי עולם בגין מעורבותו הישירה בהכוונת פיגועי התאבדות קשים, ובהם הפיגוע במסעדת "סבארו" בירושלים. בדוח אחד כזה נכתב ש"פלגי ההתנגדות מבקשים פעולה רצינית לסיום עינוי האסירים בבתי הכלא של הכיבוש", והוא פורש על ידי השב"כ כבקשה לביצוע פעולות צבאיות, ובהן פיגועי חטיפה, שיסייעו לשחרר את מי שנותרו בכלא אחרי עסקת שליט.חלק מהמסרים העביר עאבד, כאמור, לאנשי חמאס שריצו את עונשם בבתי כלא אחרים.

חלק אחר הועבר, תוך הסתייעות באחרים, לגורמי חמאס ברצועת עזה. עאבד היה בקשר טלפוני רצוף עם עורך דין עזתי שהועסק באגודה שהוקמה כדי לסייע לאסירי חמאס, ועם פעיל חמאס נוסף שביצע פיגועי טרור בישראל, הועמד לדין, נידון למספר מאסרי עולם, שוחרר במסגרת עסקת שליט וגורש לרצועת עזה.בנוסף, התברר שהוא שוחח בטלפון בשתי הזדמנויות עם סלאח ערורי, בין היתר בנוגע לחובות עבר שחמאס חייב לו.

עבור פעולותיו, קיבל עו"ד מחמד עאבד מחמאס תשלומים במזומן בסך 1.4 מיליון שקל. השופט עמית קיבל את רובה המוחלט של החלטת המחוזי, אבל בחר לזכות את עו"ד עאבד מהסעיף שעסק בשיחותיו עם סלאח עארורי. נשים בצד את הנימוקים של עמית לזיכוי מהסעיף האחד הזה. כדי לא להלאות את הקוראים, בואו נתמקד בכל השאר.

הנה הסיכום של עמית בעצמו לתיק שבפנינו."התמונה המתקבלת היא פשוטה וברורה: עורך דין ישראלי חובר לגורמי חמאס; מנצל את הזכויות המוקנות לו מתוקף מעמדו כעורך דין כדי להיכנס בשערי בית הכלא; נפגש עם אסירים ביטחוניים; משתמש בגלימתו הווירטואלית כדי להכמין ולהבריח איגרות שהוכתבו לו מפיהם של מחבלים־אסירים חברי ארגון טרור, ובהם רבי־מרצחים; מעביר את האיגרות… לאסירים ביטחוניים אחרים בבתי כלא שונים או לשותפיהם ברצועת עזה;

והכל תמורת סכומי כסף נכבדים ששולמו למערער במחשכים, בעסקאות סיבוביות, במזומן, באמצעות שליחים. בכך הפך עצמו המערער לכלי שרת בידי ארגון טרור רצחני".וואו. ואחרי כל זה, מחליט עמית להפחית שנתיים מעונשו של עאבד, ולהוריד אותו משבע וחצי שנים לחמש וחצי שנים. וכל זה למה? "ראשית… איני סבור כי יש לגזור גזירה שווה לעניין חומרת המעשים בין פעולות תיאום 'ארגוניות' (כפי שנעשו באמצעות המערער)לפעולות תיאום 'צבאיות' הקשורות לביצוע פיגועי טרור.

אומנם אלה גם אלה אסורות מיסודן ומהוות עבירה פלילית חמורה, בהיותן 'מתן שירות לארגון טרור'. ועם זאת, הרשעה לחוד וענישה לחוד".שנית, רף הענישה שהציב המחוזי, אליבא דעמית, היה גבוה מהרגיל בבית המשפט. שלישית, תחזיקו חזק, יש לעורך הדין הזה – שסייע לרוצחי החמאס הקשים ביותר, אלה שאחראים לרצח של עשרות רבות של ישראל בפיגועים מהקשים שנראו כאן עד אז – "עבר נקי". ממש כך. אסתר חיות ועופר גרוסקופף הסכימו. עו"ד עאבד קיבל הנחה של שנתיים.

והנה עוד מחבל אחד שקיבל הנחת סוף עונה בגלל "העבר הנקי" שלו, בסיפור בלתי נתפס נוסף. חאמדה צבחי קצאץ הוא תושב עזה שנהנה מאישור כניסה לישראל לצורך עסקיו – יבוא ומכירה של ברזל – ובבעלותו עסק המתנהל ברצועה. קצאץ מכר לשוטר ממשטרת חמאס שבע חבילות של גדרות תיל לצורך בניית כלא. הוא הבריח סחורות דרך מנהרות ברפיח, ובהן ברזל, כאשר הוא יודע שהברזל הזה עתיד לשמש את הזרוע הצבאית של חמאס לצורך ייצור טילים. בנוסף, הוא מכר לחמאס שני טון של מוטות ברזל, ביודעו שהם מיועדים לבניית מנהרות של חמאס. בית המשפט המחוזי גזר עליו 40 חודשי מאסר בפועל.

שופטים אליקים רובינשטיין, עוזי פוגלמן ודפנה ברק ארז החליטו להפחית רבע מהעונש, ולהסתפק ב־30. ומה הנימוק? לא תאמינו. שצריך "לתת משקל רב יותר, במידה מסוימת, לעבר הנקי של המערער, ולקושי… בהיות המערער תושב עזה, הנתונה לשלטון חמאס". אני מזכיר שוב: הבנאדם הבריח ברזל עבור חמאס דרך מנהרות, בידיעה שהוא ישמש את ארגון הטרור לייצור טילים. יש אדם סביר שיחשוב שאנחנו צריכים לעשות לו הנחות בגלל העבר הנקי שלו?

כאמור, אם היה מדובר באירוע בודד, מילא. אבל מדובר בהתנהלות חוזרת ונשנית של העליון. תראו את הסיפור הבא. בית המשפט המחוזי דן את מוראד אלעאמור לארבע שנות מאסר, אחרי שהרשיע אותו במסגרת הסדר טיעון בכך שהבריח קלצ'ניקוב ממצרים לרצועת עזה, דרך מנהרה. בהמשך, הבריח לרצועת עזה, שוב דרך מנהרה, שלושה מטולי RPG. אחר כך הוא הוביל עבור אנשי חמאס 15 שקים שהכילו חומר שאינו ידוע ומטול RPG, ובאירוע נוסף העביר שוב ארבעה מטולי RPG וארבעה מקלעים.

הפרקליטות ביקשה להטיל על אלעאמור עונש של 8־12 שנות מאסר. בית המשפט המחוזי, שהסתפק בארבע שנות מאסר בפועל, הסביר את החלטתו בכך שהאיש אומנם פגע בביטחון המדינה אבל רק במידה שהיא "בדרגת חומרה בינונית", שחלף זמן מאז ביצע את העבירות, שהוא נעדר עבר פלילי, שהוא הביע חרטה, ושהבת שלו חולה.

הפרקליטות ערערה על קולת העונש. שופטי העליון, דנציגר, זילברטל וברק ארז, דחו את הערעור והותירו את העונש כפי שהוא. מילא זה, אבל תגידו, אתם מסוגלים לקרוא את הנימוקים ולא לתלוש שערות. הנה כמה מהם: ראשית, "אף אם חלק משמעותי מכלי הנשק המוברחים לרצועת עזה מיועדים הלכה למעשה לפעילותם של ארגוני הטרור הפועלים ברצועה, ניתן גם להניח שאמצעי לחימה לא מעטים משמשים למטרות פליליות. גם אם על פי שורת ההיגיון קיימת סבירות שנשק המוחדר לתחום רצועת עזה יגיע לידי ארגוני טרור, אין הכרח שכך יהיה".

במילים אחרות, אי אפשר להפיל על הנאשם סיוע לטרור, שהרי אולי מטולי ה־RPG שהבריח אמורים לשמש למלחמת כנופיות ולא לפגיעה בחיילי צה"ל. לכו תדעו. ובכלל, הנאשם שלנו לא היה חבר בארגון טרור, הוא רק שינע כלי נשק עבור הארגון. ושימו לב לתירוץ המדהים הבא. ברצועת עזה יש שני מיליון תושבים, ושולט בה ארגון טרור. מכאן, שאלפים רבים מתושבי הרצועה, שקיימו קשרים כאלה ואחרים עם חמאס, "עלולים להיחשב עבריינים מבחינת דיני העונשין של מדינת ישראל". והעובדה שאנחנו מצליחים לשים את ידנו רק על כמות מעטה מהם, איננה אלא "תוצאה של מהלך אקראי" ש"יכולה לעלות כדי פגיעה מסוימת בתחושת הצדק". בקיצור, או שתופסים את כולם, או שאת אף אחד. מה אומרים על זה?

והנה סיפורו של עזתי ששימש מיוזמתו כסוכן של שירותי הביטחון הישראליים והפך לסוכן כפול בשירות ארגון חמאס, כשהוא נותן את ידו לתוכניות למלכוד מבנים ולמארב נגד חיילי צה"ל, כדי שעל פי מידע שימסור יגרום לחיילי צה"ל להיכנס לשטח ולהיפגע; בנוסף, תכנן לפגוע במפעילו ולחטוף חיילים. האיש הורשע במחוזי בעבירות של קשירת קשר לפשע וסיוע לאויב במלחמה או קשירת קשר לסייע לאויב במלחמה, ונגזרו עליו 25 שנות מאסר בפועל. שופטי העליון – רובינשטיין, זילברטל וברק ארז – החליטו להפחית את עונשו בשלוש שנים "בשל הנסיבות המיוחדות של המקרה".

ומהן אותן נסיבות? לא תאמינו. האחת, שבניגוד לתיק אחר שנעשתה השוואה אליו, בתיק ההוא היה מדובר באזרח ישראלי שחב חובת אמונים למדינה, ואילו האיש שלנו הוא תושב רצועת עזה שלא חייב לנו כלום. חוץ מזה, הסבירו השופטים, "נתנו משקל מה לנסיבות של היות המערער בעזה על כל הבעייתיות שבה". ויובהר, יכול להיות שאילו היו נגזרות מראש רק 22 שנים על האיש, אפשר היה לחיות עם זה. אבל הצורך החוזר ונשנה להפחית את מה שקבע המחוזי, יחד עם התירוצים המשונים האלה, הם שעושים את הסיפור.

וזהו עוד סיפור בלתי נתפס, שבמרכזו חאלד דסוקי, עורך דין ישראלי, שבמסגרת תפקידו הגיע לכלא והבריח למחבל חמאס שכלוא שם מכשירי טלפון וכרטיסי סים עטופים בנייר. בית המשפט המחוזי שלח אותו לשלוש שנות מאסר בפועל. השופט ניל הנדל, בעליון, ניסח את פסק הדין שהפחית את העונש שלו לחצי שנה בלבד!

למה? כי אומנם המחבל שדסוקי הבריח לו את המכשירים נידון ל־13 שנות מאסר בגין עבירות נגד ביטחון המדינה, ונכון שלפי שירות בתי הסוהר המחבל הזה מוגדר כאסיר חמאס, ונכון שבית המשפט המחוזי קבע ש"חזקה שאדם המוסר מכשירי פלאפון וכרטיסי סים לאסיר ביטחוני, קל וחומר כך כשמדובר בעורך דין שעיסוקו בטיפול באסירים ביטחוניים, יודע ומבין את הסיכון והחשש שחפצים אסורים אלה עלולים לשמש את ציבור האסירים הביטחוניים שלא לצורכי שמיים", אבל, קובע הנדל, לא כל אסיר המסווג כ"ביטחוני" הוא חבר ב"התאחדות בלתי מותרת" כהגדרתה בחוק.

ובכלל, מי אמר שאם האסיר הבטחוני היה איש חמאס בעבר, כשעבר את העבירה, הוא עדיין איש חמאס היום. עברו מאז תשע שנים, לכו תדעו מה עבר עליו מאז. אז נכון שהוא אסיר ביטחוני, מסביר הנדל, אבל זה לא אומר כלום.

והנה עוד דוגמה אחת, הפעם מלפני כעשור, שבמרכזה מי שפעל עבור שני ארגוני טרור שונים ברצועת עזה. סעיף אחד שבו הוא הורשע מספר כיצד הצטרף לזרוע הצבאית של החזית העממית, ולבקשת מפקדה גייס פעילים לפעילות צבאית, עמד בראשם, ובין השאר ערך תצפיות על תנועת כוחות צה"ל באזור כיסופים ובאזור גדר הגבול עם רצועת עזה, והניח מטען חבלה במשקל 25 ק"ג, במטרה שזה יופעל בעת כניסת כוחות צה"ל למקום ויגרום למותם של חיילי צה"ל. באירוע אחר פנה אליו האחראי על יחידת הטילים בחמאס וביקש ממנו למסור לו מידע על תנועת כוחות צה"ל באזור. האיש השיב לבקשה בחיוב, אלא שבהמשך מסר שאיננו רואה תנועה כזו של כוחות צה"ל באזורו.

בית המשפט המחוזי גזר עליו 12 שנות מאסר, ובערעור בעליון החליטה מרים נאור, בהסכמת אליקים רובינשטיין ובהתנגדות ניל הנדל, להפחית את עונשו בשנתיים. מה הנימוקים? "אכן, מעשיו של המערער חמורים ופוטנציאל הפגיעה בחיי אדם והסכנה הגלומה בהם הינו רב", הסבירה נאור, "אולם נוכח העובדה כי ככל הידוע לא שב המערער על פעילות מסוג זה והוא אף לא דיווח בפועל על תנועת כוחות, אף שהתבקש לכך… מצאנו כי יש מקום להקל במקצת את עונש המאסר בפועל".

לא נכנסנו כאן לשורה של הליכים שסנדלו את מדינת ישראל והקשו עליה להלום באויב. לא הזכרנו את הדיונים שהביאו את צה"ל להכביד את הוראות הפתיחה באש שלו. גם לא את הדיונים הממושכים שהטרידו את הדרג המדיני, כשזה ביקש להפחית את אספקת החשמל והדלק לרצועה, מתוך הבנה שלא יעלה על הדעת לספק לחמאס את מה שהוא צריך כאילו הוא מנהיג מדינה לגיטימית, ובמקביל לאפשר להנהגתו לרצוח אותנו כאילו היא ארגון טרור הפועל בנפרד. כאמור, את כל זה נניח כאן בצד. ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר.

במוצאי השבת האחרונה, אחרי חצות הלילה, מיהרו אנשי ארגון רופאים לזכויות אדם לבית המשפט הגבוה לצדק והגישו עתירה דחופה נגד צה"ל. אנשי הארגון דרשו שבג"ץ יאסור על כוחות הביטחון לאלץ את בית החולים "אלקודס" שבעזה להתפנות, שיאסור על צה"ל לתקוף את בית החולים, ולמצער – שיאסור עליו לעשות את זה כל עוד לא התפנו החולים למקום בטוח. ומה הביא את הארגון הזה לעתור לבג"ץ? טלפון שהגיע ממישהו מבית החולים, שסיפר לאנשי הארגון ש"קצין צה"ל התקשר לפני זמן קצר לבית החולים והורה לאנשיו לפנות אותו באופן מיידי, תוך ציון כי במקום עתידה להתבצע פעילות צבאית".

זו הייתה עתירה שביום רגיל הייתה אמורה להיות מגולגלת מכל המדרגות, יחד עם תג מחיר כבד של הוצאות, משלל סיבות, ובראשן התשתית הרעועה של העתירה. ארגון "רופאים לזכויות אדם" אפילו לא פנה לצה"ל כדי לבדוק אם הדברים נכונים. מישהו הרים טלפון וסיפר משהו, וזה הספיק כדי להטריד את בג"ץ.

אלא שהשופטת דפנה ברק־ארז, לפחות בשלב הראשון, בחרה לזרום עם העותרים ושלחה אותם לפנות לצה"ל ולחזור עם תשובתו. בתוך כמה שעות הונח על שולחן בית המשפט מכתב רשמי מטעמו של ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. האיש, שקיבל את הפנייה בשעה 1:00 בלילה, הסביר כיצד נוהג צה"ל לפנות למוסדות בעזה שאותם הוא מבקש לפנות, ונאלץ להבהיר שאין בהודעות האלה כדי ללמד על תקיפה מתוכננת של המקום. הוא פירט מה עושה צה"ל במקרים שבהם הוא רוצה לתקוף מוסדות כאלה ואחרים, ונאלץ גם לגלות ש"בדיקה דחופה שנערכה העלתה כי 'נכון לעת הזו אין כוונה לתקוף את בית החולים אל־קודס בעיר עזה'".

טוב, תגידו, לא קרה שום אסון, שהרי בסופו של יום דחו דפנה ברק־ארז, חאלד כבוב ורות רונן את העתירה. אבל זה בדיוק העניין. שעתירה כזו לא צריכה להיות נדונה כלל. עתירה כזו לא צריכה להטריח את צה"ל באמצע המלחמה להסביר הסברים, רק כי מישהו צלצל לעותרים. והכי חשוב, עתירה כזו לא צריכה להביא את צה"ל להודיע קבל עם ועולם שאין לו כוונה לתקוף יעד כזה או אחר "לעת הזו".

אנחנו לא יודעים מהן התוכניות של צה"ל להמשך הדרך, אבל אנחנו כן יודעים שאם יש מחבלים שמתחבאים בבית החולים הזה, או שיש מחבלים שיש להם תוכניות להתחבא בבית החולים הזה, הרי שבחסות ההליך המופרך הזה נדחף צה"ל לבשר להם שלפחות "לעת הזו" יש להם חסינות. בראבו. ומה שהכי מרתיח זה שאחרי שהשופטים מסבירים עד כמה "אין כל הצדקה" להגיש עתירה כזו – באופן שבו הוגשה, ובהיעדר של "תשתית עובדתית מינימלית" בה – הם מודיעים ש"בנסיבות המיוחדות של מקרה זה", לא יוטלו הוצאות על העותרים.

אילו נסיבות מיוחדות יש כאן, לעזאזל, חוץ מהטרלה בלתי נסבלת של מערכת הביטחון? באיזה עולם צה"ל צריך להתייחס באמצע המלחמה לשאלה אם יש לו תוכנית למבצע כזה או אחר בזמן הקרוב? ועם בית משפט כזה, שפותח כך את דלתו באהבה לכל דכפין, למה שלא יזרמו אליו מחר אלף ארגונים דומים שכל מטרתם להפריע לפעילות צה"ל ולברר מה הוא מתכנן לעשות?