-
ארגון 'התאחדות החסידים' מפרסמים שיח חסידים בהתאם למצב. איך נכון להתנהג כעת? על מה בכלל המלחמה? • הרבי הבהיר את הכל מראש: למלחמה יוצאים ב'מארש נצחון' • לקריאה
חבר המערכת|כ״ו בתשרי ה׳תשפ״דהרבי אומר: שמחה פורצת גדר
ביום כיפור תשל"ד פרצה מלחמה בארץ הקודש, ובני ישראל הדרים בארץ היו במצב של סכנה גדולה.
שלשה ימים אח"כ, בי"ג תשרי, יום היארצייט-הילולא של אדמו"ר המהר"ש, ערך הרבי מלך המשיח התוועדות לרגל היארצייט.
בתחלת ההתוועדות הרבי אמר: "לכאורה יש צורך בהסברה: בשעה שיש מקום שיהודים עומדים במלחמה, מה מקום לערוך כאן התוועדות?
אך ידוע מאמרו של בעל ההילולא, שלא כפי שהעולם סבור, שהסדר הוא שמנסים לעבור מלמטה, ואם יכולים אזי מדלגים מלמעלה ("אריבער"), אלא לילך לכתחילה אריבער".
בהמשך הדברים, הרבי קישר זאת לכך שנמצאים בימי חודש תשרי, ימי שמחה, בהם אין אומרים תחנון. דהיינו, שכל הענינים שמתחננים עליהם ומבקשים מהקב"ה, נפעלים על ידי השמחה. וכתורת הבעל שם טוב על הפסוק "הוי' צלך", שהקב"ה הוא כמו "צל" של יהודי. כשם הצל עושה אותם תנועות שעושה האדם, כך גם "הוי' צלך", שכפי שיהודי מתנהג למטה, כך עושה גם הקב"ה כביכול. וכדברי הזוהר, שכאשר יהודי מראה פנים של חדוה, מראים לו חדוה מלמעלה.
וסיים הרבי: "ומצד כל הענינים הנ"ל, הרי מובן, שהדרך לסייע בימים אלו היא על ידי אופן של שמחה, ששמחה פורץ גדר. גם הגדר של הפסק מקום גשמי" [כלומר, שגם אם נמצאים בריחוק מקום מהיהודים שזקוקים לסיוע, בכח השמחה לסייע להם, גם ממרחק של מקום].
בהתאם לדברים אלו, הרבי הראה קו של שמחה גלויה בכל ימי חג הסוכות זמן שמחתנו, והורה לחסידים לעמוד בשמחה. מסופר שבמהלך ימי חול המועד, כשהמצב בארץ הקודש עדיין היה חמור, כמה מזקני החסידים רצו להגיש לרבי פ"נ על המצב בארץ הקודש, והרבי סירב לקבל את הפ"נ, ואמר שהוא עכשיו בקו של שמחה, ואינו רוצה שהם יפריעו לשמחה.
*
הרבי הבהיר את הכל מראש, וכשאנו שומעים את הדברים היום, ורואים עד כמה הדברים מתאימים למצבנו כעת, אנו מבינים שהרבי אומר זאת אלינו כעת. שבימים אלו של חודש תשרי, עלינו לסייע ליהודים דוקא על ידי אופן של שמחה.
ונציע בזה כמה נקודות למחשבה, לקרב את הדברים האלקיים אל שכלנו הדל.
המלחמה על הרוח
כשמתבוננים במצב ההווה מבינים, שהאויב ימח שמו, אין כוונתו רק לפגוע ח"ו בגוף היהודי, אלא הוא מכוון ישירות, ושמא בעיקר, לפגוע ח"ו ברוחם של בני ישראל, להטיל עליהם מורא ופחד.
חסידים היו אומרים, שיותר משהיצר הרע רוצה להחטיא את האדם בעבירה, הוא רוצה את העצבות שנופלת על האדם בעקבות העבירה. כי כשהאדם בעצבות קל להפיל אותו שוב בחטאים רבים יותר וגדולים יותר. ועל דרך זה אפשר להבין לגבי שונאי ישראל שפוגעים בגוף היהודי, שיותר משהם רוצים את הפגיעה הפיזית המוגבלת, הם רוצים להפיל מורא ופחד על מעגלים רחבים יותר.
וככל שמתבוננים בזה מבינים, שמלבד המלחמה הפיזית המתרחשת על הגבול, ישנה מלחמה נוספת, אמיתית, בה כל הארץ חזית וכל אחד מאתנו הוא חייל, להרים את המורל של עצמו וסביבתו. ואפשר להבין גם בדרך הטבע, שגם הנצחון במלחמה הפיזית, הן במלחמה המתרחשת כרגע, ובוודאי בטווח הארוך, תלוי ברוח הבטחון והאמונה של העם.
וכשהמצב מבולבל ומדאיג, והנטיה האנושית הטבעית היא לכיוון של נמיכות רוח, אנו חסידי חב"ד, אנשי משה, צריכים לכל לראש לחבר את עצמנו למקור האמונה הבטחון והשמחה, לדברים הקדושים של הרבי. הרבי הוא מעל הטבע, והרבי מרים אותנו להלך רוח של 'לכתחילה אריבער' שלמעלה מהטבע, מעל כל קושי ואתגר. ובכח זה אנו יכולים להמשיך ולהרים את הרוח של עם ישראל. כל אחד מאתנו יעודד וירים את רוחם של אותם יהודים שהוא בא אתם במגע, החל מבני המשפחה וחברי הקהילה, ושאר היהודים שהוא פוגש, וכולנו יחד נרים את כלל ישראל.
הצער והשמחה
שאלה שמתבקשת להשאל: במה יש לשמוח כעת, והאם השמחה אינה ניתוק חלילה מהצער הנורא על האסון המזעזע, ומהדאגה לשלומם של אחינו וחיילינו שנמצאים במצב סכנה?
ונקדים כמה מילים על היחס והקשר שבין הצער והשמחה, ומזה נחזור לעניננו:
אדמו"ר הזקן בתניא (פרק ל"א) מלמד לעשות את ההבחנה בין עצבות למרירות. עצבות היא רגש שלילי שצריך להתרחק ממנו, מרירות היא רגש חיובי ובריא, שצריך להשתמש בו. בלשוננו היום אפשר לתרגם זאת להבדל שבין דכאון לצער וכאב. הדכאון הוא לב אטום ומתבטא ברפיון ידיים. הצער והכאב מגיעים מלב פתוח, ומניעים את האדם לעשיה חיובית. הדכאון הוא סוג של מוות, הצער והכאב הם סימני חיים.
לכן לצער וכאב יש מקום ביהדות וחסידות, גם צער על כאב פרטי, ובודאי צער על כאבו של הזולת, ועל כאבו של כלל ישראל. אך עצבות ודכאון, לעולם לא.
עצבות ושמחה, הם שני הפכים שאינם סובלים זה את זה. מי שעצוב לא יכול להיות שמח, ומי ששמח לא יכול להיות עצוב. אך צער ושמחה, הם שני צדדים שיכולים לחיות יחד. כפי שאדמו"ר הזקן (בסוף פרק ל"ד) מצטט את דברי רבי אלעזר בספר הזוהר, "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" [= בכיה תקועה בלבי מצד זה, ושמחה תקועה בלבי מצד זה]. וכשנתבונן בדבר נבין שצער ושמחה הם מזינים ומשלימים זה את זה, כי שניהם ביטויים שונים של אותה אכפתיות, של לב חי.
וכפי שהרבי מדבר בהקשר שונה אך בתוכן דומה (שיחת בשלח תשנ"ב), שיחד עם רגש הצער והמרירות על אריכות הגלות, צריך להיות עכשיו גם ובעיקר רגש השמחה מצד גודל הבטחון שהנה זה משיח בא. ובמקרה זה קל להבין (כמבואר באותה שיחה) שהצער והשמחה מזינים זה את זה, כי כעומק הצער על הגלות, כך עומק השמחה על ביאת המשיח, כי שניהם ביטויים של אותה אכפתיות. השאלה רק איזה רגש עומד כעת בגלוי. כי כשהגלות מול העיניים והגאולה רחוקה, אז הצער גלוי והשמחה מוצנעת, והרבי אומר שעכשיו כשהגאולה מול עינינו, השמחה צריכה להיות גלויה.
ואם נשאיל דברים אלו לעניננו:
עם ישראל הוא גוף אחד, וכאבו של אחד הוא כאב של כולנו. על אחת כמה וכמה בכאב של רבים מישראל, במאורע בלתי נתפס, המזעזע את הנשמה. ויחד עם הצער על המאורע עצמו, בא גם הצער על כל מה שהוביל אליו, ההתנהלות הקלוקלת בעמידה בלתי יציבה מול האומות, שבאה מחוסר אמונה ובטחון בזכותנו האלקית על הארץ, ומחוסר ההקשבה לדבריו ואזהרותיו של שופט ויועץ הדור.
יחד עם זאת, אנו בטוחים שעם ישראל הוא עם של נצח, אף אחד לא יוכל לנצח אותנו, וסוף סוף בעזרת ה' אנו ננצח את כל אויבינו, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך. וכשהרגע הזה יגיע בעזרת ה', נהיה כולנו בשמחה גדולה ונצחית. אנו יודעים שהקיום הנצחי שלנו, הוא המציאות הפנימית, מציאות אמיתית ובלתי משתנה, וכל המאורעות הבלתי רצויים שבהווה הם מציאות חיצונית וחולפת.
כרגע בהווה הנתון אנו חווים את הכאב, והתגובה המתבקשת והנכונה היא הצער הזעזוע והדאגה לשלומם של אחינו. אך כיהודים יש לנו את הכח להרים את עצמנו אל מעבר להווה, לחשוב ולהתחבר לסוף הטוב והנצחי של הסיפור, להתרומם מהרגע הכואב אל הנצח השמח. לא ח"ו בניתוק מהכאב, אלא להיפך, מתוך אכפתיות וחיבור עמוק לכלל ישראל ונצח ישראל. ובכח אותה שמחה, לחזור אל ההתמודדות של הרגע הנוכחי, ולנצח אותה.
תכל'ס
בהזדמנויות דומות הרבי מלך המשיח אומר להוסיף בתפלה תורה וצדקה בכלל, בפרט לכנס ילדים יחד לכינוסי תורה ותפלה. זהו הזמן להוסיף בעשרת המבצעים, בפרט עם החיילים היוצאים להגן על תושבי ארץ הקודש. והכל חדור ברוח של בטחון ושמחה, לעודד את רוחם של בני ישראל, "כולל ובמיוחד – החיזוק והעידוד על ידי האמונה בביאת המשיח ובטחון גמור שהנה זה משיח צדקנו בא, וההוספה בהכנה לביאתו על ידי התשובה וקיום התורה והמצוות" (שיחת ש"פ ויחי תנש"א, מתקופת מלחמת המפרץ).
תגיות: התאחדות החסידים, ישראל במלחמה