מתכוננים לנסיעה לרבי לתשרי: להגיע, מוכנים!

ראיין: שניאור זלמן לוין, בית משיח

הנסיעה לרבי הייתה מאז ייסודה של תנועת החסידות, עניין יסודי, כאשר לאורך הדורות, הזמן העיקרי בו נסעו החסידים אל הרבי היה לקראת חודש תשרי, "ימי הסליחות והרחמים" וימי השמחה, על מנת להתחיל את השנה במקום הקדוש ביותר, בצילא דמהימנותא, וכפי שהתבטא כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, שהמקום הכי מתאים לחסיד לשהות בו בראש השנה הוא אצל הרבי, באמרו: "ווי איז דאס ניט אַ איד ראש–השנה אין ליובאוויטש, וואו דען זע אַנדערש" [= כיצד זה שיהודי אינו בראש השנה בליובאוויטש, היכן יימצא אחרת].

המושג "תשרי אצל הרבי" זכור לחסידי דור השביעי לזמן שבו אלפי חסידים מכל רחבי העולם ממלאים את חצרות קודשנו 770 מקצה לקצה, עומדים צפופים אך בלבבות רחבים, מול פני הקודש, חוזים בהנהגות הקודש של הימים הנוראים כמו גם של ימי השמחה הנעלים שבחודש זה. זהו חודש שבו הרבי בהנהגתו מרים את אלפי האורחים, כמו גם הקבועים, טפחיים ויותר מעל פני הקרקע ומביא אותם לשיאים חדשים של השפעות המרוממות את הנפש והנשמה.

בימים אלה של חודש אלול, יחד עם שיבתם של אלפי תלמידי התמימים לספסל הלימודים בישיבות "תומכי תמימים" שבכל אתר ואתר, הרי שהבחורים פותחים בהכנות לקראת הנסיעה לחצרות קדשנו לימי "ירח האיתנים" – הן הכנות גשמיות, ובראש ובראשונה הכנות רוחניות הנדרשות, כדי להיות כלי ראוי לקבלת ההשפעות.

בימים אלה, כאשר המלך יוצא אל השדה, פנינו אפוא אל המשפיע הרב יוסף יצחק סגל שי', משפיע בישיבת "תומכי תמימים" במגדל העמק, לשיחה על ההכנות הנדרשות מבחור כמו גם מ'בעל הבית' לקראת הנסיעה לרבי, על ההנהגה שצריכה להיות בחצרות קודשנו גופא, כשהוא מעלה תפארת ימי עבר יחד עם ההתרגשות של התשרי'ס בשנים האחרונות. נוסף לכך, הוא הפליא בעמידתם של אלפי האורחים (והאורחות) בהוראותיו של הרבי לימים אלו.

יותר מעשרים שנה חלפו מאז תשרי תשנ"ה, התשרי הראשון שלאחר ג' תמוז, הראשון מאז קבלת הנשיאות שבו לא ראינו עוד את הרבי בעיניים גשמיות. האם הייתם אז אצל הרבי באותו תשרי?

אכן כן. בתשרי תשנ"ה הייתי גם הייתי, ובאופן אישי אותה נסיעה הייתה כרוכה גם בשמחה משפחתית עם הכנסו של בני נחמיה שי' (כיום שליח בוורשה) לעול המצוות בתחילת חודש חשוון. בני שי' רצה מאד שבר המצווה שלו תיחגג דוקא אצל הרבי, והוא הכין את עצמו חודשים ארוכים קודם לכן לקראת זה, ומילא את המצברים בהכנות לקראת העליה לתורה אצל הרבי דווקא.

אשר על כן, רישומי אותו תשרי תשנ"ה, זכורים וחרותים בי.

לעצם העניין – היה ברור שגם בתשרי הזה צריכים להיות אצל הרבי כבכל השנים. וכפי שר' מענדל פוטרפס השיב לאלו ששאלו אותו על כך: 'עד עכשיו היו צריכים לנסוע, וכעת מוכרחים לנסוע'.

כאשר הרבי דיבר במאמר הראשון "באתי לגני" שבו הרבי מכריז שהעולם הזה הוא הגן של הקב"ה, והוא ה"גנוני" שלו – ההגעה לחצרות קדשנו הייתה בבחינת "באתי לגני", לגנו וחצרו של הרבי.

אני זוכר את הסדר והארגון הראשוני של סדרי הלימוד וסדרי ההנהגה באותו חודש, שהיוו למעשה את הניצנים הראשונים לפעילות הגדולה המתקיימת כיום.

תשרי הראשון אצל הרבי

באיזו שנה הגעתם לראשונה ל'תשרי אצל הרבי', ומה הרגעים המיוחדים שזכורים לך מהתשרי הראשון?

הפעם הראשונה הייתה בשנת ה'קבוצה' שלי, שנה שהחלה מחודש ניסן תש"ל ועד חודש אייר תשל"א, כאשר התשרי הראשון היה בשנת תשל"א. הגיעו אז הרבה אורחים מארץ ישראל ומהעולם כולו.

מה שזכור לי במיוחד מאותו חודש, היה המאורע המיוחד בליל שמחת תורה, כמדומני בהקפה הרביעית, כאשר הרבי דיבר פתאום על הפסוק "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", שהגבולות עמים קשורים ומחוברים לבני ישראל; ולכן יכבדו בהקפה בעלי בתים ממדינות שונות, והיות שהכל צריך להיות על פי תורה, לכן יהיו אלה אנשים שיש להם סמיכה או ראשי ישיבות, וציוה להכריז שפלוני בן פלוני הוא בעל הבית של מדינה זו. באותם ימים התקיימה הצבעה בעצרת האו"ם נגד ארץ ישראל, והרבי נלחם בכך את מלחמתו הרוחנית להפר את החלטות האו"ם.

לאחר שנבחרו שורה של אישים שייצגו מדינות שונות ברחבי העולם, הרבי ציווה להכריז שוב: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שהם הבעלי בתים על מדינות אלו על פי דין תורה". אחרי הקדמה זו, כולם הרגישו איך הרבי ממש כובש את העולם ועושה את התורה והיהדות כבעלי בתים על העולם – ההתרגשות וההתלהבות של הקהל הגדול עלתה לגבהים חדשים, בפרט לאחר שהרבי נתן את האות והחל לנגן "עוצו עצה ותופר".

הייתי אז בשעת מעשה, ובאותה שנה גם אבא שלי הרב חיים שלום ע"ה הגיע לרבי בפעם הראשונה, ודווקא הוא נבחר כ'בעל הבית' של ארץ ישראל.

איך אביכם הגיב על כך?

אבא היה טיפוס 'קבלת–עולניק', וכשאומרים לו שהוא בעל הבית, אז הוא מקבל זאת על עצמו בפשטות…

לבוא לרבי בלי הכנה רוחנית – זה סוג של "פרא אדם"

אלו הכנות דרשו מכם המשפיעים לפני הנסיעה לרבי?

המשפיע המרכזי בישיבה היה אז ר' שלמה חיים קסלמן. הוא שם דגש חזק על חשיבות ההכנות לפני הנסיעה. הוא היה חוזר ואומר אימרה, אולי חסידית או אולי פולנית, "אם בגפו יבוא בגפו ייצא" – אם באים לרבי רק עם הכנפיים (כלומר, עולים על מטוס ובאים לרבי) הרי שחוזרים רק עם הכנפיים. כלומר, לבוא לרבי ללא הכנה מתאימה – יש בזה חיסרון.

זכורני שהיה מדבר על כך שלהגיע לרבי בלי הכנה רוחנית מתאימה, זה סוג של 'פרא אדם'; איך אתה לא מתבייש להראות את הפנים שלך לרבי? ובכלל, הוא היה מדבר על כך שהרבי הוא אלוקות בגוף גשמי, ואם לא התכוננת לנסיעה לרבי, מה תראה שם? רבי יפה בעל הדרת פנים?

ר' שלמה חיים לא היה נלהב מכך שבחור נוסע סתם. אם הוא, המשפיע, לא חש כי אכן מיצה את כל ההכנות כדי להגיע לרבי כראוי. מבחינתו לא היה עניין לנסוע סתם.

אצל ר' מענדל פוטרפס כבר היה סגנון אחר – הוא דירבן תמיד בחורים לנסוע לרבי, בכל זמן. כששאלו אותו פעם מתי הזמן הכי טוב להגיע לרבי, הוא היה אומר: תלוי, אם אתה לפני חנוכה – אז חנוכה זה הזמן הכי נעלה. אם אתה לפני י' שבט – אז זה הזמן הטוב ביותר, וכן הלאה. כלומר, צריך 'לקפוץ' על כל הזדמנות שאפשר כדי לנסוע לרבי. ר' מענדל אכן עשה את המהפכה התודעתית בכל הקשור לנסיעה לרבי בתשרי. הוא חי את זה.

זה היה סגנונות שונים, או שינוי בדורות?

כל אחד מהם הדגיש ענין אחר. ר' מענדל לא חלק על ר' שלמה חיים שצריכים ומוכרחים הכנה נאותה לקראת הנסיעה לרבי.

בכלל, באותה תקופה, נסיעה לרבי לא הייתה דבר של מה בכך. פשוט בגשמיות היה קשה להגיע לרבי. אני זוכר את דמותו של ר' מאיר פרידמן שהיה נוסע לרבי בכל שנה. אמרו שאמא שלו, מרת גיטלה, אוספת את כל הכסף שהיא הרוויחה מהחנות במשך כל השנה והייתה נותנת אותו לבנה על מנת שיסע לרבי. והוא אכן נסע כל תשרי, דבר לא רגיל בכלל. עלות הנסיעה באותה תקופה הגיעה לשלוש משכורות ממוצעות, וזאת מלבד קשיים עצומים שהיו בדרך כמו אישורי יציאה מהצבא; שלא לדבר שהטיסות היו ארוכות וממושכות עם כמה חניות ביניים בדרך. לא פלא שרבים מחבריו של ר' מאיר רצו גם הם לנסוע לרבי לתשרי, השתדלו ושאפו לכך בכל מאודם, אך לא הצליחו לממש זאת.

באותה תקופה היה נוהג שהיו יכולים לגשת לרבי בין שיחה לשיחה ולבקש ברכה או לשוחח עם הרבי. היו כאלו שניגשו עם 'משקה' כדי שהרבי ימזוג להם. באחת ההתוועדויות ניגש ר' מאיר אל הרבי ואמר שהוא רוצה לבקש ברכה עבור כל אלה שהשתדלו ורצו להגיע אך לא הצליחו – שיגיעו גם הם לרבי. הרבי ענה לו בחזרה: "לחיים ולברכה, שכל אלה שכבר הגיעו אך עדיין לא הגיעו – שיגיעו".

כלומר, מאמירה זו של הרבי ניתן ללמוד שאפשר להתאמץ ואכן להגיע לחצרות קודשנו, אבל עדיין לא להיות…

מאידך גיסא – ראו אצל הרבי רצון ברור שחסידים יגיעו. כשהייתי ב'קבוצה', כאמור מחודש ניסן, כשהגיעה שבת של ח"י אלול, כבר היו ראשוני האורחים מארה"ק, ומאז ממש ראו הנהגה של שמחה. הרבי נעמד על מקומו ועודד את השירה ורקד בשמחה עצומה. ופעמים רבות שיבח הרבי את אלו שעזבו את ביתם ובאו להיות בד' אמות של כ"ק מו"ח אדמו"ר בחגים.

יחד עם זה, הרבי דרש שהאורחים ינצלו את זמן שהותם ללימוד ולהתחזקות, ודאג שיהיו שיעורים מיוחדים עבור האורחים ה'בעלי בתים' שהגיעו. לאורך כל השנים היו ממונים אחראים לעניין זה, כשחלק מהשנים היה ר' זושא וילימובסקי אחראי לכך. הוא ארגון סדרי לימוד לפני התפילה במניין של הרבי וכן לאחר התפילה. זכורני את דמותו של ר' זושא מסתובב ב–770 ואומר "א ראיין אין חדר" (להכנס אל החדר כשהכוונה לחדר הלימוד), והיה רושם מי הגיע ומי נכנס ומתי נכנס ולאחר מכן היה מכניס את הרשימות לרבי. אני זוכר שאנשים ניגשו אליו כדי לברר אם אכן הכניס אותם לרשימה "אני הגעתי גם כן בזמן, רשמת אותי?"

חסידים שידעו כי במהלך החודש או בסופו הם צריכים להיכנס ל'יחידות', כאשר כל אחד מגיע עם ה'חבילה' שלו אותה הוא רוצה שהרבי יפתור לו, אז זה לא היה נעים להיכנס בזמן ששמך נפקד מהרשימה של משתתפי השיעורים. כל אחד רצה להיות ברשימה זו.

אני מדבר על 'בעלי בתים' – ועל אחת כמה וכמה שזו צריכה להיות הגישה לתלמידי התמימים, לנצל את זמן שהותם אצל הרבי כדי לשבת וללמוד.

על סדרי הלימוד של "אש"ל – הכנסת אורחים"

כאשר מסתובבים היום ב–770 בחודש תשרי, אפשר להיווכח היום בסדרי הלימוד המאורגנים על ידי "אש"ל הכנסת אורחים" בהשתתפות אלפי בחורים, וקול התורה נשמע מקצה לקצה.

בהחלט, זה לא בערך למה שהיה פעם.

בכלל, כבר בתחילת הנשיאות דיבר הרבי בצער רב פעמים מספר על כך שבחורים נמצאים ב'בין הזמנים' בימים המיוחדים הללו של ראש השנה, עשרת ימי תשובה כמו גם ימי הסליחות וכו', במקום להיות בישיבה ולחיות את סגולתם של ימים אלו. הרבי מדבר בכאב על כך שמשום מה דווקא בזמן הכי יקר שבו צריכים להיות בישיבה, הבחורים יוצאים לחופשה ונוסעים הביתה. והרבי מתאר באריכות, שכשהבחור מגיע הביתה, והאמא יודעת שבישיבה הוא לא אוכל מספיק טוב, ואז ממילא היא מכינה לו הרבה אוכל טוב ומשובח, והיא דואגת לו שישן טוב וכו', וזה דווקא בזמן שבו יש קירוב המאור אל הניצוץ, או אז נמצאים מחוץ לאווירה ולמסגרת ושקועים בעניני העולם הזה.

קריאה זו של הרבי מופנית לא רק לתלמידי ישיבות חב"ד, אלא מיועדת להשפיע בכך גם על שאר הישיבות, שישארו, ואדרבא, שיהיה יותר לימוד. כשאני למדתי בישיבה בכפר חב"ד, סדרי הישיבה התנהלו עד למחרת יום הכיפורים, ורק אז חזרו התלמידים הביתה.

היום, אפשר לומר, העניין הזה הרבה יותר מסודר. יש ישיבות שמחזיקות את התלמידים עד לאחר עשרת ימי תשובה, כאשר שאר הבחורים נמצאים באווירה המיוחדת של הרבי. וב"ה הזמן מנוצל כדבעי.

פעם הרבי דיבר על כך, שהייתכן ששולחים בחורים [ל–770 לחודש תשרי] ולא שולחים מישהו מהישיבה כדי שישגיח שהבחורים ילמדו? ואכן, בזכות זה זכיתי לנסוע לרבי כל שנה לתשרי כדי להיות עם הבחורים, והיינו מנהלים סדרי לימוד בעזרת נשים בקינגסטון ובמקומות נוספים.

היום המצב הרבה יותר טוב. תשרי מלא וגדוש בבחורים, וכל בחור שמתכונן לנסוע, עובר מעקב של הנהלת הישיבה לגבי ההכנות שלו, וגם בעת שהותו אצל הרבי הוא יושב בסדרי לימוד מסודרים של "אש"ל – הכנסת אורחים", עם מעקב והשגחה, ויש דוחו"ת שמעבירים להנהלות הישיבות.

ההכנות הנדרשות כיום

איזה 'הכנות' נדרשות כיום מבחורים לקראת הנסיעה לרבי?

אני חושב שבראש ובראשונה צריכה להיות מודעות. שאדם יידע דבר ראשון שהוא רוצה להיות אחרת, שהוא צריך להיות אחרת, והוא צריך להיות פתוח דיו כדי לקבל. כי אם אין רצון, אי אפשר להיות בבחינת 'מקבל'.

הבעל שם טוב אומר שבמקום שמחשבתו של אדם – שם הוא נמצא. אם בחור נמצא בתוך 770 אבל הראש והמחשבות שלו נמצאים במקום אחר, אז הוא שם אבל לא שם, כפי שהזכרנו קודם את דבריו של הרבי לר' מאיר פרידמן. אם בחור נמצא אצל הרבי אבל אין לו בכלל רצון לקבל או להשתנות, או שהוא נוסע לרבי בלי שום מטרה או כיוון להתעלות, אז הוא לא יקבל.

גם כשבחור יושב ב–770, יכולת הבחירה עדיין נתונה לו, איך הוא יתנהג. זכורני שהיה אצלנו בחור ב'קבוצה' שנכנס ליחידות, והרבי דיבר עמו על מצבו, ואמר לו שאם המצב הוא כזה, אז עליו לקחת את החבילות שלו ולנסוע בחזרה לארץ הקודש, אפילו לפני תשרי…

פעם הרבי כתב מכתב לילדים לקראת ל"ג בעומר באחת השנים, שכל דבר חשוב צריך הכנה, והרבי האריך בחשיבות ההכנה. אז נכון שיש מעלה בעצם השהות אצל הרבי, אבל זו השפעה בדרך 'מקיף', וזה לא מספיק.

אני זוכר שכשהייתי אצל הרבי ב–770 בשנת ה'קבוצה', ראיתי הרבה יהודים מגיעים בשבת אחר הצהריים ל–770, מתפללים עם הרבי, זקנם מהוקצע כדבעי, והם מתושבי קראון הייטס, לאו דווקא חסידי חב"ד. הם אמנם היו ב–770 פעמים רבות, ראו את הרבי בתכיפות, נהנו מהרבי וקיבלו השפעות, אבל נשארו במקום הרוחני–נפשי שלהם. האם כך גם אנחנו נמצאים אצל הרבי? מה אנחנו עושים כדי לקבל בפנימיות את ההשפעות של הרבי מעבר לכל החיוכים? אמנם עצם האווירה של 770 פועלת על הנפש, אבל זה לא מספיק.

לפני שנסעתי ל'קבוצה', הסבירו לי את החשיבות בשהות אצל הרבי בשנת ה'קבוצה'. אחד הבחורים, חסידישער בטבעו, אמר לי שעד שהוא היה ב'קבוצה' הוא היה אמנם חב"דניק, אבל הרבי וחסידות היו אצלו בבחינת תוספת. רק אחרי ה'קבוצה' הוא החל להרגיש ש'זהו זה', שהרבי זה כל המציאות שלך – אתה שייך לרבי. אתה של הרבי.

זו נקודה עיקרית ביותר, להגיע לרבי ולספוג עמוק את כל ההשפעות. אבל כדי להיות 'כלים' להרגיש זאת, צריך להגיע עם רצון לקבל ורצון להשתנות אצל הרבי; רצון להיות אדם אחר – וזה בהחלט תלוי ברמת ההכנה של כל בחור או אברך שנוסע.

אם כן, בחור שטרם מרגיש 'מוכן' לנסיעה – האם עדיף שיישאר בארץ, או שבכל זאת יסע?

בכלל, עצם השהות של בחור אצל הרבי, באווירה המיוחדת, זה כבר עניין בעל משמעות, ובפרט בימינו אלה, כפי שהדגשתי קודם, שיש סדרי לימוד יפים ומסודרים, והנהלת הישיבה עוקבת אחר נוכחותם של הבחורים ומקבל דיווח מה קורה עם כל בחור, ובחורים יודעים שמסתכלים עליהם, אז בחור בהחלט צריך לנסוע.

זאת ועוד, עצם השהות אצל הרבי יחד עם האווירה של תשרי – זה עניין גדול שפועל היטב בנפש. כי מה האלטרנטיבה של בחור שלא נוסע? להישאר בבית, ומה הוא יקבל בבית? כלומר, גם בחור שהוא שווה נפש, והכין שהוא נמצא – טוב לו, גם חשוב שיסע לרבי.

ובכלל, גם אם בחור מגיע לרבי בלי שאיפות מיוחדות, עצם זה שבחור שומר על הסדרים ועל זמני התפילות אצל הרבי, זה ישפיע עליו רבות. למה? כי עצם השהות שלו בבית המקדש ובד' אמות של הרבי; התפילות במניין עם הרבי, גורמות להשפעה רוחנית אדירה. הוא נמצא שם רואה וחווה דברים שהוא לא מרגיש כל השנה. זה כבר רווח עצום.

אבל שוב, כמו שאמרתי, בחור שעושה את ההכנה לנסיעה לרבי כדבעי, אז יש סיכוי גדול שיחול בו שינוי של ממש. זה אחרת לגמרי כאשר אדם נוסע עם הרהורי תשובה, ומתוך כך הוא מגיע לרבי לראש השנה או לעשרת ימי תשובה, והוא בתוך 'העניין'. פעמים כה רבות ראינו איך הרבי פעל ישועות, חולל מהפכות של ממש בנפשות של בני אדם. תלמידים שחזרו מהרבי לאחר תקופה, או לאחר שנת 'קבוצה' שלהם, חזרו ממש אנשים אחרים – שמחים ומאירים יותר. הרבי מצדו נותן את עצמו לכל אחד כפי שהוא. הרבי מתייחס לכל אדם, לכל בחור, כאילו רק הוא נמצא מולו, והרבי מצד עצמו רוצה לתת לו את הכול, הכול, אבל אנחנו מצידנו צריכים לפתוח פתח של רצון לקבל, רצון להיות של הרבי, להיות חסיד של הרבי. כעת זו ההזדמנות לכך.

בפרט שמדובר בימי חודש תשרי, אותיות ראשית – ראשית השנה. שההשפעה היא לא רק על ימים אלו, אלא על כל ימות השנה.

מעלת הבחורים בימינו

איך אפשר להסביר את העובדה שדווקא בחורים שנולדו אל תוך המציאות ש'בעינינו לא ראינו', יש התהלבות גדולה יותר? בחורים מתחרים ביניהם מי יצעד רחוק יותר בתהלוכה; בחורים שלא שומעים שיחות מדי ערב בחג הסוכות ורוקדים ממש עד אור ראשון, בחורים שחיים את האווירה של תשרי אצל הרבי יותר מאשר אי–פעם, זאת למרות שהם לא רואים ולא שומעים?

ההסבר הפשוט הוא "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", והרבי מדגיש את העניין הזה. בכמה משיחות קדשו אומר הרבי על הרבי הריי"צ, כי רואים על פי טבע ש"זרעו בחיים" זה בגלל שהוא בחיים; הוא מוסר את נפשו והוא איתם.

כולנו חיים היום עם הרבי לא פחות מאי–פעם. אנשים פותרים את בעיותיהם עם הרבי, שואלים את הרבי, ולא מרימים יד או רגל בלי לשאול את הרבי, והרבי עונה בפשיטות הכי גדולה.

הרבי תמיד מדבר על העניין של "מעלין בקודש", ואנו אף רואים זאת אצל הרבי עצמו שבכל שנה, כל תשרי, הענינים הולכים ומתעלים באופן של 'מעלין בקודש'. היום העולם כולו משתומם ומתפלא איך חב"ד כבשה את העולם. אנשים רואים את ה'מעלין בקודש' בצורה הכי פשוטה והכי גלויה. הרבי מוסיף והולך, מוסיף ואור.

זה נקרא לחיות את הרבי ממש – לשאול את הרבי, להתייעץ עם הרבי, ללמוד את התורה של הרבי, וכשזה כך, אתה רואה שהוא בחיים וזרעו בחיים בכל המובנים. כל עם ישראל חי בזכות הרבי, ואין לך עדות גדולה מזו ש"הוא בחיים".

כאשר אתה רואה היום את הבחורים, אי אפשר שלא להתרגש ולהתפעל מהפשיטות של הבחורים, מהתמימות שלהם יחד עם ההתמדה, החיות והשמחה שיש להם עם הרבי. זה מעיד שהרבי חי ממש. זו המציאות, ואת זה צריך להדגיש.

לנצל את הזמן ב-‏770

בשהייה ב–770 גוברים הגעגועים, לצד האמונה והציפייה. יש המניחים דגש על הגעגועים, ויש על הביטחון. יש המתרפקים על העבר, ויש המביטים לעתיד. לאיזה כיוון צריכים לנצל את הזמן ב–770?

אדרבה, צריך שכל אחד יהיה לו גם את הגעגועים למה שיהיה, לצד הבטחון שבקרוב ממש הרבי יתגלה בעיניים בשריות וישמיענו תורה חדשה. זו הרי השאיפה העמוקה של כולם – שהרבי יתגלה לעינינו בגוף גשמי ושנשמע תורה חדשה.
הכמיהה של אלה כמו גם אלה, הגעגועים והבטחון, זה עניין של תכונת הנפש כל אחד לפי מה שהוא, והרבי משפיע ונותן לאלה כמו גם לאלה, כדין וכדין. אבל העיקר – לחיות עם הרבי, עם העניינים הרוחניים שהרבי משפיע.

אני רואה בדור הזה בחורים מגיעים לרבי, כל כך הרבה בחורים, מדברים על הרבי וחיים את הרבי בד' אמות שלו, וכל שאר הענינים.

בזמן בית המקדש הייתה החובה לעלות שלוש פעמים בשנה "לראות ולהיראות". לא תמיד היה קל לעלות לרגל לירושלים (לעלות מצפת לירושלים באותן שנים, היה קשה פי מאה מאשר להגיע היום מצפת לארה"ב…), אבל יהודי ידע שצריך לעלות שלוש פעמים בשנה כדי לראות את פני ה' אלוקיך. ומה היה רואה שם בבית המקדש? תלוי ברואה. היו יהודים שראו – כפי הסיפור הידוע – את הדם ואת הבשר השחוט והתפלאו לראות 'בית מטבחיים'. והיו יהודים שעלו לירושלים וראו את העשרה ניסים שהאירו בבית המקדש באופן תמידי, גילוי אלוקות של ממש, את "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים", והיו מקשיבים לדרשות המיוחדות שהיו אומרים ראשי הסנהדרין בלימוד התורה.

אותו עניין שתלוי בהסתכלות של האדם – תקפה גם לימינו אלה שבהם אנו חווים ורואים ניסים גדולים המתחוללים פעמים רבות מדי יום ביומו. מדברים הרבה על הניסים שאנו רואים. זכורני שבמלחמת המפרץ הרבי דיבר על כך שארץ ישראל זה מקום בטוח שעיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית. לכאורה, אם הקב"ה שומר על עם ישראל בארץ ישראל, מדוע הוא לא יכול למנוע מלכתחילה את שיגורי הטילים? אם הקב"ה היה מונע את שיגור הטילים, היו אומרים שסאדם חוסיין לא יודע לשלוח טילים, ובכך היום מבטלים את גילוי הנס ואת ההשגחה הפרטית. הניסים בגלוי ואת השמירה שלו עלינו, והוא מראה שיחד עם שיגור הטילים, יש ניסים ונפלאות לעם ישראל. גם הזמן כעת הוא זמן של גילוי אלוקות, גילוי של ניסים מדי יום ביומו.

הבחירה של 'מה לראות' ו'איך לראות' כל דבר – תלויה בידי כל אחד מאתנו.

כך גם ב"לראות וליראות" של ימינו אלה – אפשר להגיע לבית המקדש שלנו, 770, ולראות את העניין של גילוי אלוקות, זה קדושה לא זזה ממקומה, וכל שאר הענינים הרוחניים שהרבי דיבר על 770. ואפשר להיות נוכח ב–770 ולא להרגיש מכל החוויה הרוחנית הזאת, ולהישאר בנפש באותו מקום שבו הגענו.

זה תלוי בכל אדם באשר הוא; אם התכונן לנסיעה כדבעי, אם הוא באמת משקיע ולומד ומתאמץ – אז אין ספק שכל ההשפעות חודרות ופועלות בו, כפי שרואים במוחש על בחורים רבים שחוזרים מהרבי שונים לגמרי מכפי שהם נסעו; עם חיות אחרת, חיות חדשה לגמרי, וכפי שאמרנו, הרבי רק מוסיף והולך מדי שנה בשנה.

רואים זאת גם במוחש, לאורך סדרי הלימוד, כמו גם ההתוועדויות המתקיימות מידי לילה, הגשמיות גם היא הרבה יותר בשפע מכפי שהיה בעבר. מי שרוצה, יכול להגיע לרבי ולהתנתק מהעולם לגמרי, ולהיות בד' אמות רוחניות בלי שום הפרעה.

אנחנו מצדנו אכן רוצים עוד יותר ועוד יותר לחיות עם הרבי, ללמוד את התורה של הרבי, להיות נמצאים עם הרבי. וכשבחור יודע שהוא נוסע בשביל ללמוד שם, להתעמק בתורה של הרבי בד' אמותיו, הרי זה יהיה ה"זרעו בחיים" באופן החי ביותר. רק כך ממשיכים על עצמנו את הרבי, להתקשר ולחיות עמו בפועל ממש.