'ישראל היום' בכתבת ענק על תשרי בליובאוויטש

מתי טוכפלד, ישראל היום

טיימס סקוור בשעות הצהריים, רוח סתיו נעימה מנשבת ושטף של אלפי בני אדם זורם ברחובות, חלקם עם שקיות קניות, אחרים עם תיקי עסקים. קבוצות תיירים נעמדות ומנסות לתפוס קצת אורות צבעוניים בעדשת הטלפון בקצהו של מקל הסלפי, זוגות צעירים יושבים על המדרגות האדומות ומביטים לעבר העוברים ושבים, מסתנוורים מהניאונים הבוהקים המתחרים באור השמש.

כולם נמצאים כאן: שחורים, לבנים, מלוכסני עיניים, עשירים, עניים. לא סתם מכונה הכיכר הידועה בלב מנהטן "הפופיק של העולם". גם מאות ישראלים נמצאים כאן. חלקם גרים באזור, חלקם מטיילים.

הכיכר הזאת ראתה כבר הכל, אבל לישראלים וליהודים שנכחו פה בדיוק ביום הזה וברגע הזה – צפויה חוויה שלא ישכחו במהרה: ללב הכיכר, במקום שבו מתאספים מאות אנשים, מגיעה קבוצת חסידים, דגלים צהובים בידיהם ושירה רמה בגרונם. והם מגיעים ומתאספים. תחילה אחדים, אחר כך עשרות, אולי אפילו מאות. רוקדים ושרים באמצע הכיכר לעיניהם המשתאות של הנוכחים.

הסיבה למסיבה היא שמחת תורה. עבור חסידי חב"ד שהגיעו למקום, כיכר הטיימס היא רק נקודת מפגש בדרך למקום שליחותם – צפון מנהטן ורובע הברונקס, לשם הם צועדים כדי לשמח יהודים ביום חגם, בחוצות הרחוב ובבתי הכנסת.

עשרות ישראלים, חלקם עם שקיות הקניות בידיהם, אחרים שולפים את הטלפונים לצלם את הרגע, נזכרים פתאום שהיום לא יום חול רגיל. אחדים מהם מצטרפים לחסידים הרוקדים, שוכחים לגמרי איפה הם נמצאים ומתמסרים לרגע.

מבחינת החב"דניקים זה הרגע שבו התחברו לאני האמיתי שלהם – לנפש האלוהית שנמצאת אצלם. אותה נפש שמשתחררת בכל פעם שהגוף שאליו היא מחוברת נוהג וחושב כיהודי. רוקד בשמחת התורה בחג, מניח תפילין ביום חול. אישה המדליקה נרות שבת ביום שישי סמוך לשקיעה. כל אלה מסייעים לנשמה לזכור מאיפה באה ולאן היא הולכת.

דוחק הוא שם המשחק

החב"דניקים הצעירים היוצאים לתהלוכה בחג מקיימים בכך את הוראת הרבי מלובביץ' לצאת לרחובות ולשמח את היהודים הנקרים בדרכם. עשרות תהלוכות יוצאות בשמחת תורה, כמו בכל חג, ליעדים שונים – קרובים ורחוקים.

אבל נקודת המוצא היא אחת – מרכז חב"ד העולמי בברוקלין, המכונה בפי כל "770" על שם מספר הבית שבו הוא ממוקם ברחוב איסטרן פארקוויי בשכונת קראון הייטס.

כמו לפני 30 ו־40 שנה, כשהרבי מלובביץ' עמד במקום במלוא קומתו, מפיץ את תורתו, מחלק דולרים, מקבל אליו לפגישות אישיות יהודים וגם כאלה שאינם, לעצה טובה וברכה, כך גם היום ממשיך בית מדרשו לשמש אבן שואבת של מבקרים המגיעים בכל יום ושואבים חיוּת יהודית באחד המקומות התוססים והשוקקים חיים בעיר ללא הפסקה.

אם זה נכון בכל ימות השנה, על אחת כמה וכמה כשמתקרב חודש החגים. בשנים האחרונות, להגיע בחודש תשרי לרבי הפך לתופעה הולכת וגוברת כשיותר ויותר יהודים מכל העולם מבקשים להגיע עם המשפחה, או לבד – גברים ונשים – דווקא לפה, ל־770, לאחד החגים, או לכולם.

לא רק חסידי חב"ד מגיעים לכאן, ולא רק חרדים או דתיים. קבוצות או בודדים של מסורתיים מישראל, מצרפת, מדרום אמריקה וגם מארה"ב מגיעים בהמוניהם להסתופף ולהצטופף בחצר החסידות, כשהמילה "להצטופף" משמשת פה בתפקיד האנדרסטייטמנט של השנה, כי הצפיפות והדוחק כאן הם שם המשחק.

בית המדרש של הרבי אינו גדול,ומתקשה להכיל את אלפי המתפללים הנכנסים אליו בכל יום במהלך חודש תשרי. גם בתפילות הארוכות של ראש השנה או יום כיפור מקום ישיבה אין בנמצא. מרגע שנכנסת, אין כמעט אפשרות לזוז – לא לצאת ולא להיכנס. דחיפות מחמת הדוחק יש לא מעט אבל ליפול אי אפשר – אין מקום. אין רצפה. רק אנשים.

"נר של אמת"

השאלה שעולה כשמגיעים לכאן היא מה גורם ליהודים מכל העולם לעזוב את ביתם הנוח ואת בית הכנסת המרווח, לארוז את מיטלטליהם ולהגיע לברוקלין, מה עוד שבמקרים רבים לא מדובר כלל בחסידי חב"ד אלא ביהודים ממגזרים אחרים.

השאלה מתחזקת אף יותר כשב־23 השנים האחרונות מי שמגיע למקום לא רואה את הרבי. אם בעבר ביקור בחגים כלל השתתפות בהתוועדויות עם הרבי, לחזות בו כשהוא רוקד בהקפות בשמחת תורה או לקבל מידיו עוגת דבש בערב יום כיפור, היום הדבר לא אפשרי, אך שטף המבקרים רק גובר. היום מבקרים בחודש תשרי מספר כמעט כפול ממה שהיה לפני 30 שנה, כשהרבי היה גלוי לעין כל.

"הקדושה של 770 לא זזה ממקומה", מסביר מזכירו האישי של הרבי, הרב יהודה לייב גרונר, "גם היום אפשר לראות אנשים שנמשכים למקום בית המקדש בירושלים והמונים מתפללים שם, למרות שבית המקדש לא קיים שם כבר קרוב ל־2,000 שנה.

"חז"ל אומרים שמאז שבית המקדש חרב העניק הקב"ה לעם ישראל 'בתי מקדש מעט'- בתי הכנסת שבהם מתפללים יהודים בכל העולם, ובראשם בית מקדש מעט אחד מרכזי, שהוא למעשה בית הכנסת ובית המדרש של נשיא הדור.

"האלפים שמגיעים ל־770 בכל ימות השנה, עושים זאת כי הם נמשכים לנשיא הדור, הצדיק המרכזי של דורנו, הרבי. יהודים נמשכים למקום קדוש ולאדם קדוש, לכן הם לא מוכנים לוותר ולבוא".
לדברי גרונר, "שמתי לב שמכל החגים דווקא סוכות וסיומו בשמחת תורה הוא הזמן העמוס ביותר בכל החודש. הסיבה, לדעתי, היא כי מדובר בחג שמסמל את האחדות. גם הרבי מאחד בין כל היהודים.

"חז"ל אומרים שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל, שהנשמות של כל היהודים נמצאות אצל הרבי וחלק מהנשמה של הרבי נמצא אצל כל אחד. לכן המקום השלם ביותר להתאחדות כל היהודים יחד הוא דווקא במקומו של נשיא הדור".

היות שבחו"ל נוהגים לחוג כל חג יומיים ולא יום אחד כמו בארץ, התפתח מנהג שבו הדיפלומטים הישראלים המשרתים בניו יורק מגיעים לבקר את הרבי בהקפות ביום טוב השני של שמחת תורה.

אולם את הביקור החריג והמיוחד של דיפלומט ישראלי חדש וצעיר בשמחת תורה בשנת 1984 לא ישכחו זקני החסידים לעולם.

איש כמעט לא הכיר אז את בנימין נתניהו. חברו של השגריר החדש באו"ם, שמריה הראל, היה לוחם בסיירת מטכ"ל שעם השנים נמנה עם חסידי חב"ד. כששמע על המינוי באו"ם של מפקדו בסיירת, מיהר לבקרו והציע לו לבקר את הרבי בשמחת תורה.

נתניהו הסכים ברצון, ואחרי שהראל חיבר בינו לבין חברו הרב דוד נחשון, יצא הביקור אל הפועל. הרבי שוחח עם נתניהו במהלך ההקפות לא פחות מ־40 דקות אל מול עיניהם המשתאות של הנוכחים.

מי שגילה על מה דיברו השניים הוא נתניהו. אחרי נאומו הראשון כראש ממשלה ב־2009 מעל במת האו"ם, יצא נתניהו לעיתונאים ואמר כי "זמן קצר לאחר שבאתי הנה לאו"ם כשגריר, וזה היה לפני הרבה שנים, נפגשתי עם הרבי מלובביץ'.

"זה היה בליל שמחת תורה. היו שם אלפי חסידים באולם. הוא ביקש לדבר איתי. הוא דיבר איתי בעברית וניהל איתי שיחה ארוכה. החסידים כבר שאלו, מי הוא האיש שלוקח לנו את הרבי.

"אתם יודעים מה הוא אמר לי באותו לילה בשנת 84'? הוא אמר לי: אתה הולך לאו"ם, ויש שם אולם שבו יש שקר נצחי, חושך ואפילה. זכור: כשאתה מדליק נר אחד של אמת באפילה הגדולה ביותר – החושך מגורש. הדלק נר של אמת", סיפר נתניהו.

צימאון לקדושה

בשמחת תורה האחרון, במהלך ההקפות, הגיע ל"770" זו השנה השלישית האלוף (מיל') מאיר כליפי, לשעבר המזכיר הצבאי של ראש הממשלה, והיום יו"ר ארגון ידידי צה"ל בארה"ב בניו יורק.

אחרי שהתכבד בסיבוב עם ספר התורה אמר: "אני לא מוכן להחמיץ ביקור פה. כשאני רואה את האמונה הגדולה, את אלפי היהודים שממשיכים להגיע לכאן לשמוח, להתפלל, לרקוד ולהיות עם הרבי – זה דבר שאני רוצה להידבק בו ולהיות חלק ממנו".

הוא ממש לא מתרשם מהעובדה שגם כשהוא במחיצת הרבי בבית מדרשו, את הרבי עצמו הוא לא רואה. "גם את הקדוש ברוך הוא אני לא רואה", הוא אומר, "וכמו שהעובדה הזאת לא מפריעה לאמונה, כך גם כעת עם הרבי".

שליח חב"ד בהרצליה, הרב ישראל (רלי) הלפרין, איש סיירת מטכ"ל בעצמו, שמגיע עם קבוצה של כמה עשרות אנשים בכל שנה במהלך סוכות, מסביר את המשיכה של יהודים מכל העולם למקום.

"כמו שיש זמן בשנה שבו ציפורים נודדות, כך גם ליהודים מרחבי העולם יש צימאון גדול להגיע למקום חם של קדושה, ובפרט בחודש תשרי.

"מבחינתם, כדי לקבל את הכוח חייבים להגיע למקום הקדוש ביותר, בזמן הנעלה ביותר, בהנהגת האדם הקדוש ביותר – הרבי שליט"א מלך המשיח.

"נשלחנו להרצליה לפני יותר מ־30 שנה. כבר בהתחלה החדרנו את הצימאון לנסוע לרבי. ב־1988 יצאה קבוצה ראשונה מהרצליה. כשהרבי החליט להסתיר את עצמו, החלטנו לחזק את הדחף לנסוע.

"כ־150 איש מגיעים איתנו בכל שנה לרבי, משפחות, בודדים, נשים וגברים. הפלא הגדול הוא שאין לזה אח ורע מאז ימי בראשית. ברגע שהרבי בחר להסתיר את עצמו מאיתנו לפני 23 שנה – למרות שהתחושה שהוא חי, וממשיך להנהיג את הכל – כביכול אין אקשן, אין מה לספר כשחוזרים.

"ובכל זאת אנשים מוציאים כספים שאין להם, ישנים בתנאים לא תנאים, לעיתים על מזרנים, כדי להיות עם הרבי, שלא רואים אותו אבל רואים שהוא נמצא. המשיכה היא כה גדולה שאתה לא רואה את המנהיג אבל חי את המציאות שהוא חי. ומדי שנה תופסים עוד ועוד מקומות, העכברים בשכונה של הרבי כבר ברחו כי תופסים גם את החורים שלהם כדי לשים שם עוד אורח. אין לזה תקדים היסטורי.

"אומרים שמי שלא ראה את שמחת בית השואבה בבית המקדש לא ראה שמחה מימיו. מי שלא בא לתשרי, ובפרט בסוכות ובשמחת תורה, ל־770 לא ראה תופעה של רוממות רוח מימיו", מסביר הרב הלפרין.

ארגונים ואנשים פרטיים לקחו על עצמם את המשימה המורכבת לארח את אלפי האורחים ולדאוג לכל צורכיהם במשך חודש שלם. המרכזי שבהם הוא ארגון "אש"ל – הכנסת אורחים", שהיקף הפעילות שלו בחודש תשרי מגיע לכ־3 מיליון דולר.

הארגון מונה 150 אנשי צוות שתפקידם לשכן כל אחד בדירה או בחדר, לעיתים משפחות המגיעות ללא תיאום, לדאוג לארוחות חמות לאלפי המבקרים, וכן לצרכים הרוחניים כמו הדפסת חומרי לימוד וקיום תוכנית שיעורים ולימודים סדירה.

מנהל הארגון, הרב מנדי הנדל, אומר כי "לקראת החגים ובמהלכם אנו שוכרים את כל הדירות האפשריות שיש בשכונה על מנת לשכן את האורחים. אנחנו מפעילים שני מטבחים גדולים שמכינים אלפי מנות מדי יום באיכות טובה.

"כמו בירושלים, שעליה נאמר כי שום אדם לא אמר 'צר לי המקום', כך אנו משתדלים שיהיה בקראון הייטס. העמדנו לרשות האורחים 15 טריילרים עמוסים במזרנים ובכלי מיטה, עשרות משאיות נוספות מביאות אוכל ועוד דברים. הכל ניתן לאורחים בחינם וממומן על ידי נדבנים ועל ידי יותר מ־1,000 תורמים שהעניקו לארגון מכספם".

המחלקה הרוחנית של הארגון מדפיסה חומרי לימוד בעלות של 150 אלף דולר. מחלקה מיוחדת לנשים מקיימת שיעורים קבועים לנשים ולבנות.

משטרת ניו יורק נערכת אף היא בכל שנה לאבטחה מאסיבית של המקום, כל החודש. שוטרים גלויים וסמויים פזורים בשטח; חלק מהכבישים הסמוכים ל־770 חסומים במהלך כל החודש משיקולי בטיחות וביטחון.

במהלך סוכות חוסמת המשטרה שני בלוקים כדי שאלפי המבקרים יוכלו לרקוד כל הלילה בשמחת בית השואבה עד הבוקר. הנוכחות המשטרתית מעניקה תחושת ביטחון במקום, אולם לא רק.

מחזה לא נדיר במקום הוא למצוא שוטר, חָגוּר באקדח, במחסניות ובאלה, בעל חזות קשוחה, שבשתי ידיו מנענע בחדווה לולב ואתרוג. לא קרה כלום, בסך הכל החב"דניקים גילו שהוא יהודי.