דין המפר הנחיות ה'קורונה' ע"פ פסיקתו של אדה"ז • מאמר הלכתי

הדיין הרב יעקב חביב, חבר בד"צ איחוד הרבנים צרפת, חבר מכון הלכה חב"ד

הנה על דבר השאלה שנשאלת בזמן האחרון, על דבר מי שמפר את ההוראות של משרד הבריאות, כגון שחזר מחו"ל ממדינה שנמצאת ברשימה שמשרד הבריאות מחייב להיכנס לבידוד לתקופה של שבועיים, וכן מי שהיה בסביבתו של חולה הנגיף שגם עליו חל חיוב בידוד, וכן מי שמפר התקנות בנושא אסיפות, התקהלות, תפילה או חתונה או כל שמחה וכיוצ"ב, וכן כל הפרה שהיא מסכנת את עצמו ואת משפחתו ואת סביבתו והם יגרמו להדבקה רח"ל ולסכנת חיים רח"ל, האם די ומספיק להזהיר עושה זאת אפילו שיודע שהוא יעשה זאת כי דעתו היא לא לשמוע להוראות, או כגון שהתראה שלא לעשות ובכל זאת המשיך להפר את התקנות, האם מספיק לעשות מחאה ותו לא, או שבגון זה לא מספיקה ההתראה אלא עליו להעביר את המידע לגורמים הרוולנטיים שזה במקרה הזה המשטרה. וכן האם במעשה זה עובר על איסור "מוסר" או היות כי דין המפר את ההוראות הוא שלא רק שמסכן את עצמו אלא גם מסכן אחרים שאם הם ח"ו נושאים הנגיף הם יכולים להעבירו לאין ספור אנשים שהם גם יעבירו את זה והדבר הזה היא סכנה של ממש, דינו של העבריין כדין "רודף" שעליו ניתן למסור אותו לשלטון, והיות כי בנפשות עסקינן אענה ע"ז את הנראה לפענ"ד. 

כהקדמה צריך לדעת שהמעיין בדברי הגמרא ראשונים שו"ע ואחרונים, הנה בדרך כלל האיסור למסור עבריינים לידי השלטונות חל הוא למרות החובה ההלכתית לקיים את דין המלכות, ובכך גם אם הנמסר עבר על חוק המדינה, או אף על ההלכה עצמה, אפילו מקרים שבהם חוק המדינה תואם להוראת ההלכה בנדון, ובפועל מעניש עבריינים העוברים על חוקי ההלכה, עדיין אסור לשתף פעולה עם מערכת החוק החילוני, ולמסור לידיה את העבריינים, שהרי במעשה זה עובר על איסור "מסירה" אשר חמורה היא עד מאד.

עיקר המקורות בהלכה דנים הם על מוסר מידע על יהודי או על רכושו לידי שלטון עריץ, מהמקרים המובאים בגמרא עולה שהמוסר מידע על ממונו של חברו, לא רק שהוא חייב לכסות את הנזקים הממוניים שנגרמו בעטיו, אלא ההלכה אף מתירה להרגו ללא משפט. ועוד זאת במקרים מסויימים ניתן להרגו עוד בדרכו למסור את המידע לשלטונות, ודינו ומעמדו שווה למעמדו של רודף, אשר אפשר לעצור אותו, ואפילו במחיר חייו, והיות כי דין זה לא כ"כ פשוט, ומפני ריבוי הפרטים, עלינו לרדת לעומק הדין ולבדוק מתי ואיך ניתן למסור לשלטונות ומתי יהיה אסור.

א. ולהקדים מובא בגמרא בבא קמא (דף קיז ע"א) "רב הונא בר יהודה איקלע לבי אביוני, אתא לקמיה דרבא, א"ל: כלום מעשה בא לידך? א"ל: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו בא לידי וחייבתיו, א"ל: אהדר עובדא למריה, דתניא: ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה ממון חבירו – פטור, ואם נטל ונתן ביד – חייב. אמר רבה: אם הראה מעצמו, כנשא ונתן ביד דמי. ההוא גברא דאנסוהו עובדי כוכבים, ואחוי אחמרא דרב מרי בריה דרב פנחס בריה דרב חסדא, א"ל: דרי ואמטי בהדן, דרא ואמטי בהדייהו, אתא לקמיה דרב אשי, פטריניה. א"ל רבנן לרב אשי, והתניא: אם נשא ונתן ביד, חייב! א"ל: הני מילי היכא דלא אוקמיה עילויה מעיקרא, אבל היכא דאוקמיה עילויה מעיקרא מיקלי קלייה. איתיביה רבי אבהו לרב אשי: אמר לו אנס הושיט לי פקיע עמיר זה או אשכול ענבים זה, והושיט לו חייב! הכא במאי עסקינן  כגון דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני הושיט ולא תני תן, ש"מ. ההוא שותא דהוו מנצו עלה בי תרי, האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא, אזל חד מנייהו ומסרה לפרהגנא דמלכא, אמר אביי יכול לומר אנא כי מסרי דידי מסרי א"ל רבא וכל כמיניה, אלא אמר רבא משמתינן ליה, עד דמייתי ליה וקאי בדינא . ההוא גברא דהוה בעי אחוויי אתיבנא דחבריה, אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי ולא תחוי ,א"ל מחוינא ומחוינא. יתיב רב כהנא קמיה דרב, שמטיה לקועיה מיניה. קרי רב עילויה בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר ,מה תוא זה כיון שנפל במכמר אין מרחמין עליו ,אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו".

ופרש"י (שם) לבי אביוני – מקום.  נשא ונתן ביד חייב – דהציל עצמו בממון חברו. מעצמו – בלא אונס.  דרי ואמטי – שאי והולך עמנו לבית המלך. ה"מ – דאם נשא ונתן ביד חייב. היכא דלא אוקמינהו – העובדי כוכבים על הממון מעיקרא ע"י האונס אלא הלך ונטל ונתנו להם אבל הכא דאוקמינהו על היין קלייה ואההיא שעתא פטור כי אמטי תו דידהו אמטי. פקיע – קשר. חייב – ואע"ג דקאי עכו"ם ע"ג הממון הואיל ונשא ונתן ביד חייב. בתרי עיברי נהרא – עכו"ם מצד זה והעמיר מצד זה דאי לא יהביה נהליה לא מצי אנס למשקליה.  ופירשו התוס' כיון שנפל בידי עובדי כוכבים אין מרחמים עליו. כלומר שפיר מיקרי מסור שדבר ברור הוא שיקחו מאחר שהראהו.

וכן מביא המרדכי (ב"ק פ"ט רמז קיז) חייב המוסר מיתה לאו דווקא בגלל שמעשיו יגרמו לסכנת חיים. "ואע"ג דשאר מזיקין, ואפילו גנב וגזלן, אין מורידין אותו התם [בדין מוסר] – היינו טעמא, דהואיל והולך ומרוויח לעכו"ם ומפסיד לישראל, מכוער הוא, שמרגיל עצמו למסור ממון ביד עובדי כוכבים, הלכך דינו חמור מכל המזיקין."

והנה הרא"ש (שם פרק י סימן כז) כתב, על אודות ההוא גברא דבעי אחוויי אתיבנא דחבריה אתא לקמיה דרב א"ל לא תחוי א"ל מחוינא ומחוינא. הוה יתיב רב כהנא קמיה קם שמטיה לקועיה קרי רב עליה בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה תוא זה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו אף ממון של ישראל כיון שנפל ליד עובדי כוכבים אין מרחמין עליו ונוטלין היום מקצתו ולמחר נוטלין כולו ולבסוף מייסרין את נפשו והורגין אותו שיודה אולי יש לו יותר ממון וה"ל רודף וניתן להצילו בנפשו.

וכן פסק הרא"ש (שו"ת יז,א) שחז"ל השוו את המוסר לרודף אחרי גופו להרגו, וסמכו עצמם על הכתוב (ישעיה נא,כ)  "בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר" "מה התוא הזה, כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו, אף ממון של ישראל, כיון שנפל ביד אנסין, אין מרחמין עליו, נוטלין היום מקצתו, ולמחר כולו, ולבסוף מוסרין אותו והורגין אותו, אולי יודה שיש לו ממון יותר. הלכך הוה ליה רודף, וניתן להצילו בנפשו." המוסר נידון אפוא על שם סופו, היינו על שם התוצאות האפשריות לנבוע ממעשה המסירה, תוצאות שיש בהן סכנת חיים ליהודי.

וראה לספר יראים (סימן קעה) והרודף אחר חבירו להורגו או בא לגזול לו ממונו בכלי זיינו, רשאי הנרדף להורגו כדכתיב "ואם במחתרת ימצא הגנב". תנן בפ' בן סורר ומורה (עב ע"א) הבא במחתרת נידון על שם סופו. וטעמא מפרש רבא בגמרא אין אדם מעמיד עצמו ויודע שיעמוד בעל הממון ועל דעת להורגו הולך ואמרה תורה "הבא להורגך השכם להורגו", והמוסר חברו ביד עובד כוכבים אפילו בדבור נקרא רודף, מזה הטעם כיון שאם יעמוד אדם עצמו על ממונו יהרגהו כאלו להורגו מסרו. והיינו דתנינן (ע"ז כ"ו ע"ב) המינין והמסורות מורידין אבל לא מעלין ואמרינן בב"ק (דף קיז ע"א) "רב כהנא שמטיה לקועיה דההוא גברא דבעי לחוויה תיבנא דחבריה".

לפי זה רואים עד כמה חמור איסור מסירה וזאת אפילו בדבור, שדינו כדין רודף והוא בדין של הבא להורגך השכם להורגו.

ב. וחזי הוית להרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ח, הלכות א-ב) שפסק בזה"ל: א. המוסר ממון חברו ביד אנס, חייב לשלם מן היפה שבנכסיו. ואם מת, גובין מיורשיו כשאר כל מזיקין. בין שהיה גוי בין שהיה ישראל, הרי זה המוסר חייב לשלם כל מה שלקח האנס, אף על פי שלא נשא המוסר ולא נתן בידו, אלא הרגיל בלבד. ב. במה דברים אמורים בשהראה המוסר מעצמו. אבל אם אנסוהו גויים או ישראל אנס להראות, והראה, הרי זה פטור מן התשלומין. ואם נשא ונתן ביד, אף על פי שהוא אנוס, חייב לשלם. שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם. 

וכן פסק מרן השו"ע (חו"מ סימן שפח ס' ב) וז"ל: "המוסר ממון בידי אנס בין אנס עכו"ם בין אנס ישראל חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס אע"פ שלא נשא המוסר ולא נתן בידו אלא הרגיל בלבד, ואם מת גובים מיורשיו כשאר כל המזיקים. וי"א דדוקא שעמד בדין, אבל אם לא עמד בדין אין היורשין חייבין לשלם, ואשה שמסרה משמתינן לה, ואם יש לה ממון שאין לבעל רשות בו משלמת, ואם יש לה נכסי מלוג הבעל אוכל פירות כל ימי חייה, ואם מתה חייב לשלם לנמסר וכן לשאר ניזק, ואין הבעל לענין זה רק כיורש שחייב לשלם. במה דברים אמורים כשהראה המוסר מעצמו, אבל אם אנסוהו עכו"ם או ישראל אנס להראות והראה ה"ז פטור מתשלומין, ואם אנסו להראות שלו והראה שלו של חבירו חייב, ואם נשא ונתן ביד אע"פ שהוא אנוס חייב לשלם, שהמציל עצמו בממון חבירו חייב, כיצד הרי שגזר המלך להביא לו יין או תבן וכיוצא בדברים אלו ועמד מוסר ואמר הרי יש לפלוני אוצר יין או תבן במקום פלוני והלכו ולקחוהו חייב לשלם. והוסיף הרמ"א ואפילו יסרוהו ולא א"ל על מה והראה ממון חבירו חייב, ולא מקרי אונס אלא הכאות ויסורין אבל לא אונס ממון,   היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אע"פ שע"י זה בא הנזק לאחר. 

ובסעיף ט' פסק מרן השו"ע בזה"ל: "אסור למסור לישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין בממונו ואפי' היה רשע ובעל עבירות ואפי' היה מצר לו ומצערו. והוסיף הרמ"א: "ודוקא בדברים בעלמא אבל אם מסרו מותר למוסרו דהרי יוכל להרגו בדין במקום שיש חשש שיחזור וימסרנו, או אם אי אפשר להציל עצמו בדרך אחר, אבל אם אפשר להציל עצמו בדרך אחר הוי כשנים שמסרו זה את זה וכל מי שהפסיד חבירו יותר חייב לשלם המותר בנזק שלם, וכל המוסר ישראל ביד עכו"ם בין בגופו בין בממונו אין לו חלק לעולם הבא.

וכן בסעיף י' פסק מרן השו"ע: "מותר להרוג המוסר בכל מקום אפילו בזמן הזה ומותר להורגו קודם שימסור אלא כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו אפילו ממון קל התיר עצמו למיתה ומתרין בו ואומרים לו אל תמסור אם העז פניו ואמר לא כי אלא אמסרנו מצוה להורגו וכל הקודם להרגו זכה. והוסיף הרמ"א: "ואם אין פנאי להתרות בו א"צ התראה. וי"א דאין להרוג המוסר אא"כ אי אפשר להינצל ממנו בא' מאיבריו אבל אם אפשר להציל באחד מאיבריו כגון לחתוך לשונו או לסמות עיניו אסור להורגו דהרי לא גרע משאר רודף. 

והנה הסמ"ע (שם ס"ק כט) כתב שמוסר אף שאינו מזיק ממון חבירו בידים גרע ממזיק וילפינן לה בגמרא מדכתיב "בניך עלפו שכבו בראש כל חוצות" כתוא מכמר, מה תוא זה כשנפל למכמר שוב אין מרחמין עליו, כן ממונם של ישראל כיון שנפל ליד עכו"ם, אין מרחמין עליו, ומעלילין עליו עלילות כל כך עד שהרבה פעמים יבוא ע"י לידי סכנת נפשות משום הכי יש להמוסר דין רודף.

ג. והנה כל הדיון שהבאנו לעיל בדברי הגמרא והראשונים ובפסיקת הרמב"ם והשו"ע ונו"כ על חומרת איסור "מסירה" הנה עדיין ניתן להגדיר זאת במקרים שונים של מסירת מידע, לידי שלטון עריץ או לפושעים ולשודדים על גופו של יהודי או על רכוש המוחזק בידו, ולשלטונות על הפרת חוק שנעשתה על ידי יהודי בתקופה שבו חיו היהודים בהיותם בגולה כאשר ברוב הזמן חיו תחת משטרים עריצים והעומדים בראשם נמנו פעמים רבות על חבורות שודדים ופושעים, ומסירת מידע לידיהם, אפילו על הפרת חוק שנעשתה על ידי יהודי, עלולה היתה לסכן את חייו ואת רכושו של היהודי, ולפעמים לסכן כל הקהלה היהודית המקומית. ובכך ניתן לומר שזאת הסיבה שגזרו על המסירה. אמנם בימינו שרוב המשטרים שבהם חיים יהודים נחשבים לישרים, אמינים וצודקים, יש לעיין האם הדין שווה ויש עדיין איסור מסירה בכגון זה. אנו מניחים שהיסודות הבאים יש בהם כדי ללמד על מערכת משפטית צודקת: מערכת הענישה אינה חורגת מעבר להוראת החוק הכתובה (גם אם אינה תואמת את ההלכה היהודית). זהו אחד הקריטריונים לקביעה שממשל איננו מושחת. פעילות הממשל אינה מוּנעת, ככלל, ממניעים אנטישמיים, וגם פקידי הממשל, ככלל, אינם אנטישמיים. ברוב מדינות העולם, אם לא בכולן, אין אפשרות לחייב אדם להתדיין בפני בית דין רבני, ובתי הדין הרבניים אינם יכולים לדון בעניינים המצריכים עונשים גופניים, כליאה, או הגבלה של האשמים, וגם לא לטפל במקרים הדורשים שימוש בכוח. אולם עובדות אלו אינן עושות את המדינות הללו למדינות מושחתות שאין בהם סדר ומשפט. עוד צד גדול שצריך לבחון והוא על מידת חיובו של האזרח לדווח לשלטונות על עבירות הנעשות ע"י אחרים. היינו אם החוק אינו מחייב את האזרחים לעשות זאת הרי באותם מקרים שההלכה אוסרת על יהודי לדווח לשלטונות על פשעים הידועים לו, הוא לא יגיע למצב שבו עליו לעבור על חוקי המדינה כשאינו מדווח. 

ובאמת ראשון לסוברים כדעה זו שכל דיני מוסר אינם תקפים במשטרים המנוהלים על פי חוק וסדר, הוא הגאון בעל הערוך השולחן (חו"מ סימן שפח אות ז) אשר כותב בהקדם הלכות מוסר בזה"ל: "ידוע לכל קוראי הדורות, שבזמן הקדמון במדינות הרחוקות לא היה לאיש ביטחון בגופו וממונו מפני השודדים והאנסים, אף שנשאו עליהם שם משרה. כידוע, גם היום מאיזה מדינות מאפריקא, השוד והחמס שפחות הממשלה עושים. ועל טוב ייזכרו מלכי איירופא, ובייחוד אדונינו הקיר"ה מרוסיא ואבותיו הקיסרים ומלכי בריטניא, שפרשו כנפי ממשלתם בארצות הרחוקות, למען יהי לכל איש ואיש ביטחון על גופו וממונו, באופן שהעשירים לא יצטרכו להסתיר עצמם שלא ישללו ממונם ויהרגו אותם. ועל זה סובב והולך כל דיני מסור ומלשין שבש"ס ופוסקים כאשר נבארם בס"ד כי המוסר ומלשין את חבירו לפני שודדים כאלה, הלא רודפו בגופו וממונו, ולכן ניתן להצילו בנפשו", עכ"ל.

והנה נחלקו הפוסקים אם דברים אלו שכתב הערוך השולחן נכתבו באופן אמתי, או שמא רק מחמת אימת הצנזורה, ובאמת יוצא נפק"מ גדול להלכה ולמעשה, והוא האם ניתן לקחת כצד או כסניף שיטתו של הגאון הערוך השולחן כי חילק הוא בין מה שהיה אז ומה שהמצב היום, ובכך אם כתב זאת שכך פסיקתו בכגון זה נוכל להביאו לפחות כצד הלכתי במקום שיש צורך גדול, אבל אם כתב הקדמה זאת מפני חשש הצנזורה ושעשה זאת כדי שיוכל לכתוב את כל הלכות מוסר המובאים בספרו בסימן שפח הרי אין ללמוד מהקדמתו כלום ובאמת אין הבדל בין המציאות דאז למציאות של היום.

ובאמת נחלקו ביסוד זה הני תרי צנתרי דדהבא חברי בית הדין הגדול בירושלים, הראשון הגאון הרב אליעזר ואלדנברג זצ"ל בספרו שו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סי' נב) שכתב להוכיח שדברים אלו נכתבו בכוונת מכוון ולא רק מפני הצנזורה, שכן הוסיף גם את השלטון האנגלי בדבריו: "גם בערכאות של עכו"ם נראה שיש חילוק בזה בין מדינות פראיות לבין מדינות נאורות, וכדמצינו שמחלק בכזאת הערוך השלחן (חו"מ שם בסעי' ז) המעיר שם וכותב, שכל המדובר בדיני מסור בש"ס ופוסקים הוא בכגון מדינות הרחוקות שלא היה לאיש בטחון בגופו ובממונו מפני השודדים והאנסים הגם שנשאו עליהם שם משרה, כידוע גם היום באיזה מדינות מאפריקה וכו', מה שאין כן במלכי אירופא, עיין שם, ומוכח מהערוך השולחן שם שלא כוון בדבריו רק משום מלכות, כי מפרט והולך שם לדוגמא גם שמות של מדינות שהיו מרוחקים מרחק רב מאד ממקום מגוריו ומהמלכות שהיה חי בקרבה כדיעוין שם.

אמנם לא כך דעתו של הגאון ר' שאול ישראלי זצ"ל הובא בספרו שו"ת חוות בנימין (ח"א סי' כג) אשר לדעתו ברור הוא שהדברים שכתב הערוך השולחן נכתבו אך ורק מחמת אימת הצנזורה ואין לסמוך עליהם, ומה שהוסיף הערוה"ש, לשלטון הרוסי גם את השלטון האנגלי, נעשה על מנת שלא יהיה ברור למצנזר שמדובר בהערה שנועדה רק לצנזורה. יש לציין שהגאון הר"ש ישראלי זצ"ל ידע משמעות "משטר הרוסי" כי הם רדפו אותו ורק בחסדי שמים הצליח לברוח ולהגיע לאה"ק.

ולפי סברה זו שבמדינה מתוקנת לא חוששים לאיסור מוסר, פסק הגר"א ואלדנברג זצ"ל שם בסימן שהזכרנו והוא דן בהיתר להסגיר מורה המתעלל בתלמידיו, לידי השלטונות, וע"פ סברתו מחלק הוא "בין מדינות פראיות לבין מדינות נאורות", ובנוסף לכך גם הוא מסתמך על המונח של "אנס" בהקשר לדיני מסירה, כגון בדברי הטור (חו"מ סי' שפח): "המוסר ממון חבירו ביד אנס – בין אנס כותי בין אנס ישראל – חייב לשלם לו.". דיני מוסר מתייחסים אפוא למסירה לידי שודדים ואנסים או לידי משטרים מושחתים. כך עולה גם מדברי הרא"ש בתשובתו, שהחשש הוא מפני רצח או עינויים של האדם עליו נמסר המידע.

וכך נשאל הוא ע"י הד"ר הרב אברהם סופר אברהם. בכמה שאלות: א. לדאבוני אין הדבר נדיר שמביאים תינוק או ילד לביה"ח כשהוא כולו פצוע קשה עם שברים בגולגולת ובגפיים, דימומים באברים פנימיים,   ממכות או כוויות קשות ממים רותחים או מסגריות וכדומה עד מצב של ממש פקוח נפש, כשכל החבלות האלו נעשו במזיד ע"י אחד או שני הוריו, וכפי שכתבתי כבר בחחו"מ של ספרי (סימן תכ"ד סק"ב עמוד רי"ט) כשמתלוננים במשטרה, אז אחרי שהתינוק טופל ומשתחרר מביה"ח מעבירים אותו ע"י צו בית המשפט למשפחה אומנת או למוסד כדי להציל אותו מהוריו, כי כבר היו מקרים לא מועטים שכשהחזירו את התינוק לביתו, מוכה אח"כ למוות. ב. במקרה שהאבא בא על בתו הקטנה פעמים חוזרות ואין כאן חשש של פיקו"נ. ג. יש מקרים ידועים של התעללות מינית של מורה בגן ילדים נקבות או זכרים. בזה, וגם בשתי המקרים הקודמים, שואל אני כעת מצד הדין של מוסר, ואמנם אם מדובר באדם שמיצר את הרבים ומצערן כמו בשאלה ג' (יהיה מותר למסור אותו) חו"מ סימן שפ"ח (סעי' יב) לפי גירסת הש"ך והגר"א וכן בשאלה א' (שמדובר על פיקו"נ ויש לו דין של רודף, אך מה יהא הדין בשאלה ב' הלא כותב השו"ע (שם סעי ט) שאסור" ואפילו הוא רשע ובעל עבירות ואפילו היה מצר לו ומצערו "האם מדובר גם על מקרה כזה כשיש נזק של ממש גם פיזית וודאי נפשית.

הנה על שאלת הד"ר הרב אברהם סופר עונה הגאון הצי"א: "הנה על המקרים האמורים בא כב' בשאלה נוספת בנוגע לדין מוסר, ומפרט וכותב, דבשאלה א' שמדובר על  פיקוח נפש ויש לו דין רודף יהיה מותר למסור אותו אך מה יהא הדין בשאלה ב' הלא כותב השו"ע בחו"מ (סי' שפח סעי' ט) "שאסור למסור" ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מיצר לו ומצערו "וא"כ האם מדובר גם על מקרה כזה כשיש נזק של ממש גם פיזית וודאי נפשית. וזאת תשובתי  על זה, ראשית לדעתי כשם שברור לו בשאלה הא שמותר למוסרו באשר כי הוא רודף כך מאותו הנימוק מותר גם בשאלה השניה שהרי היא ערוה עליו, ויש לו איפוא דין של רודף אחר הערוה. וזאת שנית, אפילו אילו לא היתה ערוה עליו שחייבים על זה כרת, ג"כ היה מותר למוסרו, הן כדי להציל אותה מפגיעתו בה, וגם לרבות, כדי להציל אותו מרשעתו זה, ומה שכבו' מצטט ממה שנפסק בחו"מ (סי' שפח ס' ט) שאסור למסור אפילו הוא רשע ובעל עבירות, אין לו ענין לעל כגון נידוננו, דבשם אין המדובר היכא שבא הדבר כדי להציל אותו מרשעתו, אלא המדובר שרוצים למסור אותו בשביל דבר אחר ורוצים לנהוג בו זלזול בגלל זה שהוא בין כך רשע ובעל עבירות, ולכן אסור, אבל משא"כ בכגון נידוננו שהמדובר שרוצים עי"כ להציל שלא יוכל להוציא לפועל זממת רשעתו, ולכן שפיר מותר למוסרו. אמרנו שמותר זה גם בכדי להציל אותה מפגיעתו בה, באשר כי אין זה דומה גם למה שנפסק בשו"ע שם שאסור אפילו היה מיצר לו ומצערו דבכאן הרי פוגע עי"כ בגופה ובנפשה, ויעוין בשו"ע שם בסעי' ז שנפסק ברמ"א די"א דאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול בפני עכו"ם אע"ג דגורם למכה היזק גדול, והש"ך (ס"ק מה) כותב בכעין החילוק הנ"ז, דשאני היכא שמוסר כדי שלא יוסיף להכות דמותר ע"ש. ומקרה כזה שלפנינו הוא יותר גרוע מהכאה, וא"כ יכולים למוסרו הן מפני שזה דומה למכה, ועוד יותר מזה, והן כדי שלא יוסיף עשות זאת. ובית דין אביהם של קטנים.

והנה המעיין בקובץ דבר סיני (ירושלים תש"ס עמ' מה) יראה מה שהביא הגאון הרב סיני אדלר אשר הביאו שאלה קדם הגרי"ש אלישיב זצ"ל, על אודות גנבה שנעשה במשרד המועצה הדתית אשר נגנב מהקופה כמה פעמים כסף והרי לפי כל הסימנים יד אחד מהעובדים בזה, אולם אין בידי המועצה הדתית האמצעים שיביאו לידי הודאתו. האם בכגון זה מותר לפנות למשטרה אשר אחרי חקירתה, אם תצליח, תביא את החשוד למשפט החילוני. המסקנות עלולות להיות חמורות, כי עלול להיות שהחשוד הוא בעל משפחה גדולה. נוסף לכך אם זה מישהו שקשור עם עבודת הקודש, עלול להיות חלילה גם חילול ה', ר"ל. מאידך גיסא, יתכן שכספי ציבור נעלמים ומי יודע מה עוד. ענה ע"כ הגרי"ש זצ"ל: "עיין בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' קנה) מ"ש בנידונו בא' שמצא תיבה פרוצה ונגנב מתוכה הון רב, ויש לו אומדנות המוכיחות שאחד ממשרתיו עשה את המעשה הזה, אי שרי ליה למוסרו לערכאות, ע"פ אומדן יעצו שיודה באמת. והביא שם מעשה רב מהגאון ר' העשל והש"ך, עי"ש. אלא שבסוף הוא מסיק: "וחוכך אני מאוד שלא למוסרו לערכאותיהם, וכבר אמרו רז"ל כתוא מכמר; יש לחוש שאם יודה, ידונו אותו למיתה." ומכאן, דזה לא שייך בזמננו. הרי מן הדין רשאים לפנות למשטרה. אולם לפי"ד כת"ר עלול להיות חילול השם, ואין בידי להביע דעה ע"ז, הואיל ואינני יודע את הענין, והדבר נתון אפוא לשיקול דעת כת"ר".

וראה עוד שם בקובץ הנ"ל אשר הביא הגר"י גולדרייך על הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שנשאל בדבר יהודי שגנב סכומי כסף גדולים, נתפס על ידי המשטרה בארה"ב ונידון לכמה שנות מאסר, אם ראוי לקיים לגביו מצות פדיון שבויים ע"י איסוף סכום כסף גדול 200,000 דולר. פסק ע"כ הרש"ז זצ"ל "פדיון שבויים! מה זה פדיון שבויים! פדיון שבויים זה כאשר הגויים תופסים יהודי, סתם, ללא סיבה מוצדקת, ומכניסים אותו לבית הסוהר. לפי מה שידוע לי, בארה"ב לא תופסים סתם כך יהודים כדי לסחוט מהם כסף. הרי התורה אומרת "לא תגנוב", והוא גנב כסף, אדרבה, טוב שישב קצת בכלא וילמד שאסור לגנוב"

ד. והנה האם יש בימינו המושג של איסור מסירה, מצאנו בזה שדנו בזה גדולי הדיינים האחרונים, ואף כי רבים הם מ"מ נביא לכאן כמה דעות עיקריות, ידידי הגאון הרב עזרא בצרי שליט"א, אב"ד ירושלים, מביא הוא בספרו דיני ממונות (ח"ד שער שני פ"ה) שמסירה אסורה גם בימינו, ולא כמשמעות הערוה"ש, וזאת "שגם במדינות הדמוקרטיות באמת, כשיש ענין שנוגע לממשלה יחרגו מהמסגרת, וכמו בעניינים ששייכים לבטחון המדינה. לכן כל דיני מוסר ומלשין שייכים גם היום. ומי שמבין ויודע ומסתכל, לא על פי מה שנראה כלפי חוץ, מבין שמה שהיה חוזר, רק הצורה החיצונית משתנית, אבל גוף הדברים לא השתנו. ואפילו שמביאים כל דבר לבית משפט, הרי בחקירות ובמשטרה יכולים לחסל, ובמקומות רבים מחסלים שם בני האדם. "לכן לדעתו אפילו המערכות השיפוטיות במדינות הנאורות נגועות בחריגות מהכלל, לכן מסירה אסורה גם בימינו".

כן ראיתי להגאון הפתחי חושן הרב יעקב בלוי זצ"ל, חבר בד"ץ העדה החרדית ירושלים (פתחי חושן כרך ה  הלכות נזיקין ד,א) אשר דעתו היא ששלב הענישה הוא הנגוע, שכן "עונש תפיסה אפשר שהוא כמוסר גופו, מפני שתפיסה יש בו חשש של פיקוח נפש." בבתי הכלא קיימים מקרים רבים של התעללות פיזית הן מצד הסוהרים והן מצד האסירים שלא נגזרה עליהם בבית המשפט, גם למקרים מעין אלו חששו חכמי התלמוד באוסרם את המסירה לידי השלטונות.  מבחינה זאת הכליאה נחשבת כמס שאינו קצוב, ראה שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תתרה) אשר בהגדרה מהווה סיבה לאיסור מסירה. לאור הנחות אלו, יש מקום לחלוקה בין שלוש אפשרויות: 1. הנוהג או מאיים באלימות, מזיק לזולת, או מסכן את החברה שאז מותר למוסרו לשלטונות, כדי להרחיקו מהחברה, ואף במחיר התעללות ברוטלית בבתי הכלא. 2. פושע, שאינו מסוכן לחברה ואינו אלים (כגון עבירות צווארון לבן, הפצה מכוונת של המחאות ללא כיסוי, או שימוש אישי בסמים), סביר שמערכת הענישה תהיה אכזרית כלפיהם, ולכן לגביו מסירת מידע אסורה. 3. משא"כ כאשר העונש אינו כליאה, כגון חריגות בניה או נזק סביבתי לא מכוון הנה במקרים כאלו, "שכיון שעיקר החומר במוסר ממון הוא משום שיבואו להרגו, יתכן שבמדינות שיש שם שלטון מתוקן, אע"פ שלכתחילה ברור שאסור, מ"מ אם ברור שאין חשש שיהרגוהו, אינו אלא כמזיק ממון, ולא שייך בו כל החומרות שנאמרו במוסר גופו".

ובאמת על הנקודה השלישית במוסר ממון, נראה שכך היא גם דעתו של הגאון ר' יצחק יהודה שמלקיש זצ"ל אב"ד לבוב בספרו שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א מט) "כי היכי דמסרו ממון בזמן הזה לא הוי דין רודף, דאין חשש בזה"ז שיבוא לידי נפשות, ובוודאי לא נפסל המוסר לעדות רק מדרבנן". 

וחזי הוית להגאון האגרות משה (חו"מ ח"א סי' ח) אשר דעתו בזה שגם אם חוקי המדינה והתנהגות השלטון מאופיינים בצדק וביושר, בכל זאת איסור המסירה נותר בעינו, וכן נשאל הוא האם רב רשאי לדווח לשלטונות על אדם אשר זייף חותמות כשרות, ומכר נבלות וטרפות בתור כשרות – האם למסרו לערכאות המדינה שידונוהו קשה בכסף ובמאסר, או שידונו אותו הרבנים בדיני ישראל. ועל כך פסק האגר"מ (שם) וז"ל: "אף שפשעו גדול מאד, וכנראה אינו בעל תשובה כלל, מ"מ כל זמן שלא ראינו שדייני ישראל אינם יכולים להפסיקו, אין לדונו בערכאות. ועוד, הא ודאי הם ידונו במאסר ובממון, שלא כדיני ישראל, שאז יש לחוש לאיסור מסור – שאסור למסור ישראל ביד עכו"ם, בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות. 

וראה עוד שכך פסק (או"ח ח"ה סי' ט) על דבר גנב שגנב ס"ת וכלי כסף מביהכ"נ, אם מותר למסרו לערכאות המדינה ולמשטרה, שידוע שהם דנים ביסורי הגוף במאסר הרבה שנים, הנה לכאורה פשוט שאין שייך להתיר". הרי מדברי האגר"מ למדנו, שהעונשים שמטילים שלטונות המדינה חורגים בחומרתם מאלו הניתנים על פי ההלכה, ומשום כך חל איסור המסירה גם בארה"ב של ימינו. 

ובהיותי בזה ראיתי שכך דעתו של הגאון החלקת יעקב (חו"מ סי' ה ח"ג סי' צו) אשר בימינו חל איסור המסירה גם כשלא קיימת סכנה לנזק גופני עקב הענישה. שם בספרו דן הוא האם דין "מוסר" הוא רק כאשר השלטונות מענישים את היהודים בלבד, או גם כאשר החוק הוא שוויוני כלפי יהודים וגויים. וענה ע"כ: "המעיין בשו"ע ופוסקים יראה להדיא דאין חילוק, ואף כשהולך לערכאות להוציא את שלו. הנה הש"ך שם דעתו דמקרי מסור. ובגמרא ברכות (דף נח ע"א) גבי ר' שילא, דאמר על המלכות דמקרי חמרי, אמר: האי רודף הוא, מחייה בקולפא וקטליה, אע"ג דוודאי גם אם נכרי יאמר חמרי על המלכות, יענשו ליה. באופן שמסתמא הפסק שלהם שווה לישראל ועכו"ם, ואפילו הכי קטליה ר' שילא משום מסור. ואף דיש לחלק, דבשם ידע ר' שילא דודאי יענשוהו על הזלזול שאמר כלפי המלכות, לא כן במוסר ממון ישראל לערכאות ודנין לעכו"ם ולישראל בשווה. מ"מ כיון דמבואר בגמרא ב"ק (דף קיז ע"א) גבי עובדא דר' כהנא, "כתוא מכמר", אף ממון של ישראל כיון שנפל ביד עכו"ם אין מרחמין עליו, והובא בשו"ע והפוסקים להלכה, לא נשתנה הדין בזה, "וחסד לאומים חטאת" כתיב. והעובדות שראינו בעינינו בזמן השואה גם בימינו אלו יוכיחו על זה".

אשר ע"כ דעתם של האג"מ והחלק"י הם שיש איסור מוסר גם במדינה מתוקנת והוא כי חיישינן שהעונש שיוטל על ידי השלטונות הוא חמור מהעונש שמטילה ההלכה. 

ה. והנה מצינו כי דנו הפוסקים ראשונים ואחרונים שיש היתר מיוחד למסור לרשויות כאשר מצערו, וכן כאשר מצער את הרבים, אבל כמובן בזה יש גם כמה תנאים ופרטים.

ולהקדים מובא בגמ' גיטין (דף ז ע"א) שלח ליה מר עוקבא לרבי אלעזר בני אדם העומדים עלי ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה "אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי" (תהלים לט, ב) אף על פי שרשע לנגדי אשמרה לפי מחסום. שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה "דום לה' והתחולל לו" (תהלים לז, ז) דום לה' והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר"א ונתנוהו לגניבא בקולר". ופרש"י (שם) "העומדים עלי –  לחרף ולגדף. ובידי למוסרן–  כוח בידי להלשין עליהן. לנגדי –  מריבני ומקניטני. גניבא –  היה חולק עליו. קולר –  שלשלת של ברזל שנותנין שם המוכתבים למלכות להריגה".

וראה עוד למאירי (בית הבחירה מסכת בבא קמא דף קיז ע"א) שכתב "הרי מדברי הגמרא בגיטין התבאר שאף מי שצערוהו בני אדם שאין מהוגנין  והיה בידו למסרן למלכות אסור לו ואפילו היו מצערים אותו הרבה לא הם ולא ממונם אלא יקיים בעצמו דום לה' והתחולל לו השכם והערב עליהם בבית המדרש והם כלים מאליהם, ומ"מ המצער את הצבור ומוסר הם או ממונם אם בכלל ואם בפרט הסכימו הגאונים שמותר למסרו למלכות, ומ"מ לעולם אל יהא אדם נמהר בדברים אלו עד שיבלו שפתות כל העולם לומר די, ויראה לי שאם ראוהו משתדל להכביד את המלכות על הצבור מותר להרגו ממה שאמרו בחמשי של גיטין איזיל ואיכול קורצא, עד סבור למקטליה כי היכי דלא ליזול ולימא אמר להו רבי זכריה, ואמרו אחר כן ענותנותו של  רבי זכריה בן אבקילס החריבה את בתינו. אלא שזו אפשר שבענין נפשות היא אמורה ושמא כל שבצבור בדין זה.

וכן מצינו בשו"ת הרא"ש (כלל יז סימן ב) על דבר ששאלת: הא דאמר בגיטין (דף ז) גבי "דום לה' והתחולל לו", קא מצערו ליה טובא מהו פירוש: מצערו ליה טובא? אם כמשמעו, אפילו מלשין, שהלשין אותו בכל יום לשקר, או שהלשינו וגרם לו היזק, שגם זה אסור למסרו למלכות. תשובה: אם הוא מלשין אותו, אפילו בידים מותר למסרו למשפט; כההוא דפרק הגוזל בתרא (דף קיז) דקם רב כהנא, אפילו אדם אחר, כל שכן הוא עצמו. ואחר שהלשינו כבר, כיון שרשע הוא, ומסר אותו כתוא מכמר, וירא שמא ימסרנו פעם אחרת,יש שאמרו שמותר לשכור עובד אלילים לענשו, ויש שאסרו, אחר שעשה מעשה, על ידי כותי. והביא ראיה מהא דאמרינן (פרק האיש מקדש) "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת", שמא התם משום חומרא דאשת איש הוא דאמרינן הכי, אבל לענין הרהר תשובה בלבו. ויש דוחין אותה ראיה ומביאין ראיה מהא דאמרינן (פ' השולח דף מו ע"ב) ההוא דזבין נפשיה ללודאי, לא שבקו לי דאיפרקינך, ולא אמרינן דילמא עבד תשובה. 

וכן פסק הטור (חו"מ סימן שפח) "וכל המיצר לציבור ומצערם מותר היה למסרו ביד השלטון להכותו ולקנסו ולאסרו, אבל מפני צער היחיד אסור למסרו".

ולהוסיף עוד והוא ממה שהביא הב"ח שם שמה שחילק בין מיצר ליחיד למיצר לצבור, נראה דטעמו מדאיתא בפרק האשה רבה (יבמות דף צ ע"ב) "אמר רבי אלעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין", לא מפני שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך, והיינו לומר שכשרואין שהעם פרוצים בעברות עושים גדר שלא יתפרצו העם, ומכאן למד דכשמיצר לרבים יש על בית דין לעשות גדר לצורך רבים שלא יתפרצו העם לצער הצבור, אבל משום מיגדר מילתא דיחיד לא, והכי משמע לקמן בסימן תכ"ה (ס' ב) בדברי גאון, וז"ש הרמב"ם כאן "וכל המיצר את הציבור ומצערם מותר למסרו ביד גוים להכותו ולקנסו ולאסרו", כלומר דלמגדר מלתא דציבור עושים כפי הנראה להם להכותו על ידי גוים או לאסרו בתפיסה או לקנסו בממון, אבל לא מפני צער דיחיד.

וכן פסק מרן השו"ע (שם ס' יב) וז"ל "כל המוסר הצבור ומצערן מותר למסרו ביד עכו"ם להכותו ולאסרו ולקנסו אבל מפני צער יחיד אסור למסרו. והוסיף הרמ"א (שם) "מי שעוסק בזיופים וכדומה ויש לחוש שיזיק רבים, מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח יכולין למסרו, לומר שאין אחר מתעסק בו אלא זה לבד, מי שרוצה לברוח ולא לשלם לעכו"ם מה שחייב ואחר גילה הדבר אין לו דין מוסר שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב, מ"מ ברעה עשה דהוי כמשיב אבידה לעכו"ם, ואם גרם לו היזק חייב לשלם לו מה שגרם לו.

ולהבין את דברי הרמ"א צריך לעיין במקור דבריו והם ממה שפסק מהר"ם מרזבורג שאותם הביא הרמ"א להלכה ולמעשה, מדובר בדין של מוסר, לאדם המוסר חברו בעקבות אלימות כלפיו, או בעקבות נזקים חוזרים ונשנים שעושה כלפיו, אשר מותר למוכה לקבול לגוים בשעת הזעם ואפילו אם יפסיד המכה כל אשר לו, ואם המכה רגיל בכך אפילו לקצוץ ידו אם יכול לעשות עם הגוים יעשה, וגם מותר לכל אדם להגיד לשופט ולצוות לתופסו ואפילו יפסיד מחמת כן כל אשר לו, דהוי כמו רודף, אכן אם באקראי בעלמא הכה ומתחרט שניכר לעולם שלא יוסיף לעשות כדבר הרע הזה אסור להורגו ולהפסיד ממונו, ונראה שבעוד זעמו של המוכה עליו ואם לא נתקרר דעתו עליו בקבלתו בגוים לא יכול להעמיד עצמו מלנקום הוא עצמו או קרובו אשר יחם לבבו, ולאו דווקא המוכה, אלא מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה פלוני, ועוד הולכים בכעסם תעשה כך שלא יוסיף עוד, ואם יעליל השופט עליו ויקח כל אשר לו פטור המגיד דאל"כ אין לך אדם מציל את חבירו מיד מכהו. אמנם מ"מ ודאי שאם יכול להצילו באחד מאבריו יעשה כרב הונא דקץ ידא או שמא יותר טוב שיגיד לשופט ויפסיד ממון מלחסרו אחד מאבריו והא רפיא. ואין לומר כיון  שהמוכה כבר הוכה יש לו לכוף את יצרו ולא לנקום צא ולמוד מגואל הדם. וכן מי שעוסק בפסולין או בגזיזת מטבע או בכל דבר שיכול לבוא מזה פשיעה לקהל אם הקהל התרו בו שלא לעשות ולא השגיח, יכולים להגיד לגוים פלוני עסק באילו עניינים מכוערים, ואם לא עשה כן אלא פעם אחד וחדל או יחדל, ודאי אסור להגיד לגוים ואפילו יחיד שבא מחמת כן כבר לידו עלילה שסבורים הגוים שהוא עשה מותר לומר פלוני עשה ולא אני.

וראה עוד בדברי הש"ך (שם ס"ק מה ד"ה י"א דאדם המוכה) "דאם כתב בד"מ וז"ל וכ"כ מהר"מ מריזבורק וכתב רגיל להכות הבריות מותר לקצץ ידו ע"י עכו"ם או להפסיד ממונו או להציל בא' מאבריו עכ"ל וע"ש שהאריך בדינים אלו, ואין דבריו נראין דהא אפילו מוסר גמור אסור לאבד ממונו וכ"ש זה כנ"ל עכ"ל ד"מ, ולא ירדתי לסוף דעת הר"ב, דז"ל מהר"מ מריזבורק מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה פלוני. ועוד הולכים בכעסם תעשה כך שלא יוסיף עוד ואם יעליל השופט עליו ויקח כל אשר לו פטור המגיד, דאל"כ אין לך אדם מציל את חברו מיד מכהו ודאי אם יכול להצילו באחד מאבריו יעשה כרב הונא דקץ ידא, או שמא יותר טוב שיגיד לשופט ויפסיד ממון מלחסרו אחד מאיבריו והא רפיא עכ"ל. וא"כ ל"ק ממוסר דהכא להציל הוא בא, וא"א להצילו אם לא שיגיד לשופט וע"י כך הוא מפסיד ממון, ופשיטא דאם יכולים להציל הנמסר ע"י שיפסיד המוסר ממון דשרי ומצוה הוא ועוד דממון מוסר דוקא לאבדו ביד אסור אבל להפסיד ע"י גרמי מותר.

אשר על כן אם רגיל להכות הבריות הנה מותר ומצווה על כל אדם למסרו לערכאות שיקחו ממונו או להענישו שלא יוסיף להכות, והוא הדין המיצר ומצער לציבור מותר למסור ביד עכו"ם להכותו ולאסרו ולקנסו.

והנה פסק רבנו הזקן בשו"ע (הלכות נזקי ממון ס' ו) "אסור למסור ישראל ביד נכרי בין גופו בין ממונו אפילו ממון קל בין בדבור להלשין עליו או לגלות מצפוניו וכל המוסר אין לו חלק לעולם הבא. ואפילו רשע ובעל עבירות אסור למסרו לא גופו ולא ממונו, ואפילו הוא מיצר לו ומצערו תמיד בדברים. אבל אם מסרו מותר למסרו במקום שיש חשש שיחזור וימסרנו וא"א להציל עצמו אלא א"כ ימסרנו. וכן מי שרגיל להכות הבריות וא"א להציל ממנו אלא א"כ ימסרוהו, מצווה על כל אדם למסרו לנכרים שיקחו ממנו או שיקצצו ידו שלא יוסיף להכות עוד. אבל מי שהכה חבירו באקראי אסור אפילו למוכה עצמו למוסרו שאע"פ שאם עבר ומסר יש פוטרין בדיני אדם משום שאין אדם נתפס על צערו מ"מ לכתחלה אסור לדברי הכל ומסור גמור הוא, עכ"ל.

מדברי רבנו הזקן למדנו שמחלקים בין למי שרגיל להכות לבין אם הבהו באקראי, ובכך מיישב דברי מהר"ם מריזבורק שהזכרנו למעלה שכתב שלא לענוש המוכה משום שאין אדם נתפס על צערו, והקשה הרמ"א הרי ממון מסור אסור לאבדו, ולפ"ז ניחא שנכון שאסור לאבד ממונו מ"מ אם עבר ועשה מתוך צערו פטור. למדנו מדברי הרמ"א ומדברי רבנו הזקן שלא הקילו ענין מסירה אלא במוכה עצמו, אבל באדם אחר אין לו שום היתר למסור למשטרה או ללכת להעיד אם היה אחד שהכה באקראי ונחשב למוסר. רק אם המכה או המצער הוא רגיל בכך שאז אין איסור מסירה. 

בהגדרה זאת למדנו בדין של אדם המסכן את הציבור אשר מצד ההלכה ניתן לכל הדיעות למסור אדם למשטר היות שאינו נוהג בהגינות ומסכן את הציבור במעשיו ובהתנהגותו. ולכן כשהעבירה מסכנת אחרים נחשב הוא לפושע שחל עליו דין רודף ובכך ההלכה מתירה במקרים כאלה להשתמש בכוח רב, אף כזה העלול לעלות לאדם בחייו, ואף ללא כל הוראה מפורשת מטעם בית הדין. וניתן להשתמש בכוחם של השלטונות, וזאת על ידי מסירת העבריין לידיהם. יש פוסקים שמדבריהם עולה שאת החשש לסכנה ניתן להרחיב מעבר לחשש לסיכון ישיר, לדעתם, כל הפרה שיטתית של החוק עלולה להביא לידי אנרכיה ופשיעה, ופגיעה בחברה כולה. ממילא, כל מקרה של פשיעה יפול תחת ההגדרה של דיני רודף, וניתן יהיה להתיר תמיד מסירת מידע לשלטונות, כדי לסייע להם לעצור את הפשע.

ו. הנה כעת נתמקד על כמה שאלות מעשיות, מתי ניתן להגדיר כדבר שמותר למסור אותו למשטרה ולשלטון ושאין בו איסור מסירה, ומתי לא, וכן מה הם דעות הפוסקים על מקרים מסויימים האם להגדירם כנזק או כסכנה המחייבת למסור אותה למשטרה או לשלטון.

הנה כפי שהזכרנו למעלה בנדון של יהודי שנוהג בקביעות בדרכים אלימות כלפי אנשים אחרים הנה לכל הדעות בהלכה יש להסגיר אדם כזה למשטרה, וזאת משום שיש הכרה הלכתית בצורך לעצור, בכל מחיר, אנשים אלימים, כולל הסגרתם לידי השלטון. וכפי שהזכרנו למעלה ומדברי הש"ך (חו"מ סימן שפח ס"ק מה) בשם מהר"ם מריזבורק. 

בדין של יהודי שנוהג להזיק בקביעות לרכוש הזולת, אבל אינו נוהג באלימות כלפי אנשים. האם יהיה מותר, על פי ההלכה, לדווח עליו למשטרה או לשלטון, הנה אם הקהילה כולה סובלת ממעשיו, דינו כאדם אלים שמותר לדווח עליו למשטרה או לשלטון.וכמובא בשו"ע חו"מ (סימן שפח ס' יב) שהזכרנו לעיל. אמנם אם לא כולם סובלים ממעשיו, נחלקו הפוסקים שהזכרנו למעלה, לדעת הציץ אליעזר מותר למסור אותו לשלטון אבל רק אם החוק החילוני עולה בקנה אחד עם ההלכה. לדעת הבית יצחק רק למי שנעשה הנזק מותר לו לדווח לשלטון, כאמצעי להגנה על רכושו, מתוך הנחה שהמדינה תנהג עם המזיק בצורה הוגנת. כי מעשה עוולה מצד אחד מצדיק נקיטת מעשי עוולה מהצד השני. אמנם לדעת האגרות משה אסור למסור גם בשלטון של ימינו, ועלינו רק להשתמש בכוחם ובסמכותם של דייני ישראל בלבד.

בנדון דומה דן הדיין הגאון הרב יהודה סילמן שליט"א מבי"ד בני ברק, מתי ניתן למסור לשלטונות שכן שעשה פעולה שיש בה חשש סכנה, וכן הובא בקובץ הישר והטוב (ד תשס"ט  עמ' נג) על אודות דייר שהתחבר שלא כחוק לחשמל של אחד השכנים בבית משותף, האם מותר לשכן לפנות לחברת חשמל בטענה שהחיבור הוא מסוכן, ויגרום שרפה. פסק שם הגר"י סילמן, שלא רק שמותר אלא אף מצוה להודיע עליו בחברת חשמל. ועיין מאירי (בבא קמא קיז ע"א) לענין המוסר למלכות שלא יהא נמהר. וא"כ לא ימהר להלשין עליו בחברת חשמל בלי הפעלת שיקול דעת נכון, אלא יבדוק קודם את הענין לאשורו. אם אין ברירה מצוה למסור עליו, כי כך יש לנהוג כלפי נוכלים למיניהם שמרמים את הציבור, וכל שכן כאשר יש מצב של סכנה שמצווה להודיע לשלטון.

וראה עוד אריכות בספר משפטיך ליעקב (ח"ה סי' יט) לאב"ד תל אביב הגאון הרב צבי בן יעקב שליט"א במאמר על המתלונן במשטרה בימינו האם דינו כמוסר, והעלה שם למסקנת הדברים, שאדם אלים המכה את חבירו, רשאי המוכה להתלונן כנגד המכה במשטרה, ובפרט כאשר בתלונתו ימנע מהמכה להתנהג גם בעתיד באלימות וכן בדין של אדם שהגיע אליו מידע על אדם הנוהג באלימות במשפחה, וכיוצ"ב כשהוא פוגע פיזית ונפשית באחרים הנה רשאי להודיע את הידוע לו לאחרים. כמו כן רשאים למסור גנב לשלטונות, אם במסירתו ימנעו ממנו לחזור על מעשיו. כאמור, יש להתריע ולהזהיר את המושחת לפני שפונים לממונים עליו, או לפי שפונים למשטרה, אך אין שום מניעה לפנות למשטרה ואין בזה דין מוסר אלא אדרבה תיקון החברה והצלחתה מפני עושי מעשי עוולה.

ובהיותי בזה ראיתי לרב הראשי של אה"ק הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן זצ"ל (התורה והמדינה כרך ט עמ' כג) "על דבר רואה חשבון בשכר שהרגיש שמזכיר של חברה יהודית מועל בכספים ומזייף הפנקסים לבל ייוודע הדבר, וגם לאחר שהוכיחו על פניו והתרה בו שאם לא יחזור בו יפרסם את הדבר ברבים, הכל ללא הועיל". הנה רשאי ואף מותר לרואה החשבון לפרסמו ולביישו ברבים כשא"א להציל רכוש החברה בענין אחר, שהרי הוא מחוייב לעמוד על המשמר ולמנוע נזק מכספי החברה, והוא גם כשומר שכר על כך. ולכך נראה שאפילו אינו מקבל שכר, אם יודע שהמזכיר גונב מכספי החברה, חייב להודיע להם, משום 'לא תעמוד על דם רעך, ואם אותו רו"ח מקבל שכר עבור עבודתו אזי הוא חייב להתריע ולהודיע ברבים בשל היותו אחראי כדין של שומר שכר. ועוד כשזה חלק מתפקידו לוודא שההתנהלות הכספית של החברה היא תקינה". 

ז. והנה ברור הדבר שמי שמסכן את הציבור וגורם להתפשטות הנגיף שהוא סכנת נפשות ברור שדינו כדין רודף אשר דינו מפורש בשו"ע שמותר למוסרו לשלטון, וכדפסק הרמ"א (חו"מ סימן תכה ס' א) מי שמסכן רבים כגון שעוסק בזיופים במקום המלכויות מקפידות, דינו כרודף ומותר למוסרו למלכות" והוא כפי שפסק לעיל בסימן שפח (ס' יב) והבאנו אותו, והוא ע"פ נימוקי מהר"ם מריזבורק שהזכרנו למעלה. ופסק הסמ"ע (ס"ק ז) "שדקדק לכתוב שהמלכיות מקפידות שאל"כ אין דינו כרודף, וכן הובא בנימוקי מהר"ם מרוזב"ורק". 

וכתב הגר"א (שם אות יא) שאע"פ שאינו מתכוין לסכן, כיון שסוף סוף הוא עושה מעשה של רודף, דינו כרודף, וכמעשה דחמרא המובא בגמרא בבא קמא (דף קיז ע"ב) "ההוא גברא דאקדים ואסיק חמרא למברא קמי דסליקו אינשי במברא, בעי לאטבועי, אתא ההוא גברא מלח ליה לחמרא דההוא גברא ושדייה לנהרא וטבע, אתא לקמיה דרבה, פטריה, אמר ליה אביי, והא מציל עצמו בממון חבירו הוא, א"ל האי מעיקרא רודף הוה. ופרש"י שם אסיק חמריה למברא – מכניס חמורו לספינה מעבר הנהר והיו בה אנשים. בעא–  חמרא לטבועי מעברא. מלח ליה –  דחפו לחמור והשליכו למים לשון אחר מלח ליה כמו המלחים (יונה א) התחיל המלח להציל הספינה ודחפו והשליכו. האי – בעל החמור רודף הוא להרוג נפשות.

והרי אף שלא היתה כוונתו לסכן אנשי המעבורת, כיון שמ"מ ע"י מעשיו באה סכנה הו"ל דין רודף. וא"כ הוא הדין ג"כ בנדון של  נושא מחלת הקורונא שהיא מחלה שמדבקת, הנה כשמסתובב בחוץ במקום להיות בבידוד בביתו אף שאינו מתכוין להזיק ע"י מחלתו, מ"מ יש לו דין רודף שהוא רודף אחר חבירו להזיקו במחלתו זו שהיא מחלה מדבקת, ובכך לא רק שמותר אלא אף מצווה להודיע עליו לשלטון ולמשטרה.

ואנכי הרואה להגאון הרב יצחק וייס זצ"ל, גאב"ד העדה החרדית ירושלים, בספרו שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קמח) על דבר להודיע לשלטונות על נהגים בכלי רכב באופן המסכן את כל מי שנמצא לידם בדרכים, או בכלי רכב הסמוכים להם, הנה פשיטא דבנוסע במהירות מופרזת אשר לא יוכל לעצור את הרכב ברגע שיצטרך לעצור מבלי לגרום אסון שדינו כרודף. דהרי אף בהרבה פחות מזה, כתב בתשובת הרא"ש, הובא בטור (חו"מ סי' שעח): "מה שטוען שהוא פטור כיון שהוא ברשות הרבים והיה לניזק לשמור עצמו, לאו טענה היא, שאין לו לרוץ ברשות הרבים, ואפילו ברגליו, שיכול לעמוד כשירצה. כל שכן הרוכב סוס שאין לו לרוץ במקום שבני אדם רוכבין, שמא לא יוכל לעמוד כשירצה, ונמצא שפושע בו ומזיק בגופו הוא, כיון שרוכב על גוף הבהמה ומזיק בגוף הבהמה או באוכף שעליו לחייב לשלם כל מה שישומו בית דין וכו' " עכ"ל. וכן פסק בשו"ע (חו"מ סי' שעח סעיפים ח-ט) ועיין בסמ"ע (שם) ואם כן ק"ו בן בנו של ק"ו, כמו בנידון דידן בנסיעה ברכב במהירות מופרזת דיש לו דין מזיק ממש, ואם הוא נוסע באופן היוצא מכלל השיעור הניתן יש לו בזה דין רודף, ואם אחרי ההתראה והאזהרה הוא ממשיך כרצונו, מותר למוסרו לשלטונות. וטעם הדבר שחובה למסור את שמו של הנהג המתפרע לשלטונות כי הרי לנוסע ברכב במהירות מופרזת יש דין מזיק, ואם הוא חורג ממהירות הנסיעה המותרת יש לו דין רודף. והרי דין רודף מבוסס על הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" כמובא בגמרא סנהדרין (דף עג ע"א) והנרדפים הם כל האנשים שנמצאים בכביש, הנהגים האחרים, והולכי הרגל שנמצאים במצב של סכנה בגלל אותו הנהג. ולכן לפני החשיפה יש להתריע ולהזהיר את הנהג. אך אם האזהרה לא תועיל, יש לחשוף את ההתנהגות השלילית, ולדווח לשלטונות.

ובדרך זה פסק הראשל"צ הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל הובא בספרו שו"ת יחווה דעת (ח"ד סי' ס) בנדון של אדם שעשה מאמץ להשיג רשיון נהיגה, אך הוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה, האם בכגון זה מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, ובמעשה זה למנוע בעדו השגת הרשיון כדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור. פסק שם הגר"ע זצ"ל שאף שחובה על הרופא לשמור סוד, אך בשל ההצלה של הרבים מפני אותו נהג פוטנציאלי, שהיות שיש חשש גדול שעקב מחלתו אם הוא נוהג יכול לסכן את הציבור, לכך חובה על רופאו האישי ועל כל אדם שיודע על הסכנה הצפויה מאותו אדם אם יזכה לקבל רישיון נהיגה, להודיע מיד למשרד הרישוי את אשר ידוע לו, כדי למנוע אסונות בנפש וברכוש".

ולקראת הנעילה ראיתי בשו"ת נשמת כל חי (ח"ב חלק חו"מ סימן מט) להגאון רבי חיים פלא'גי זצ"ל ראב"ד איזמיר, אשר נשאל על דבר רופא שהיה רופא חולים ובזמן מגיפה היה רופא לנגפים במגפה, והוא רוצה לבוא ולהיכנס לבהכנ"ס, והיחידי מעכבי בידו שלא יכנס, שהם מפחדים שמא יתנגפו בנגוע אליו, ואותו רופא טוען שרשותו ומקומו יש לו בבהכנ"ס, ואם הם רוצים לעשות איזו מחיצה לבל יגשו אליו שיעשו, והיחידים אינם רוצים לעשות, וגם רוצים שלא יכנס כלל ועיקר, ואם יכנס ע"י שיעשה מחיצה, טוענים היחידים שיכנס ראשון ויצא אחרון. ופסק מהר"ח פלאג'י זצ"ל שנראה כי הדין עם יחידי בית הכנסת שיכולים לעכב שלא יבוא ויכנס לבית הכנסת, כי חמירא סכנתא מאיסורא.

אשר על כן העולה מדברינו להלכה ולמעשה: ניתן לעכב מי שנושא מחלה או אפילו בחשש שנושא מחלה ופשוט שעל המזיק לברוח ממקום היושבים שלא יזיק אותם שם, ועליו להישאר בביתו עד כי יעבור החשש, ולכן מי שרואה אדם שידוע שחזר מחו"ל מאותם המדינות שקבעו במשרד הבריאות כאזורים שיש חשש להדבקות ושחל עליו חיוב להיות בבידוד, ובמקום זאת מסתובב בחוץ, וכן הדין מי שרואה אדם שידוע שהיה בקרבות מקום ממי שחלה ויש מקום גדול לחשוש שגם הוא נדבק באופן שגם עליו התקנות של משרד הבריאות מחייב אותו להיות בבידוד, הרי הרואה זאת יש להזהיר ולהודיע בשער בת רבים לכל מי שנמצא לידו שיברחו ממנו, שלא יעמוד על דם רעהו, ויהיה בכלל מכה רעהו בסתר, ולפני עור לא תתן מכשל, ואם אחרי התראה רואים שהוא מפר את ההוראות חייבים להודיע עליו לשלטון החוק.

וכן הדין אם רואה אדם שעובר על החוק ושמשתתף באסיפה אפילו באסיפה של מצווה (כתפילה כחתונה כשיעור תורה וכיוצ"ב) ושם לא עומדים על התקנות של משרד הבריאות, עליו להודיע ולהזהירו לחזור לביתו ולהתפזר, ואם אינו שומע וממשיך במעשיו מצווה להודיע עליו למשטרה, ואפילו אם יקנסו אותו ואפילו שיעצרו אותו ואפילו שיכו אותו בשוטים, מצווה למוסרו כי דינו כדין רודף וכפי שהבאנו למעלה.

והדגשתי אפילו אם זה דבר שבקדושה, כמו תפלה בציבור או השתתפות בחתונה או שיעור תורה, שמא יבואו לומר אותם מפרי חוק, המסכנים את הציבור, הרי התורה אומרת "שומר מצווה לא ידע דבר רע" אלא אין בדבריו אמת כלל ועליך להגיד לאותו עבריין שעל סכנת נפשות כלל זה לא חל, כי התורה צוותה עלינו (דברים ד טו) "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" וכן צוותה עלינו התורה (דברים ל יט) "ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך". ולהשתתף בדבר מצווה כאשר הדבר מביא לידי סכנה הרי לא רק שלא קיים את המצווה אלא עבירה בא לידו.

ובענין דומה ראיתי בספר משוש תבל (על התורה) שהביא מעשה עם הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל, שמספר הגרע"י בזה"ל: "באחד הימים ראיתי יהודי שומר תורה ומצוות שנוהג ונוסע ברכבו במהירות מופרזת, ובנוסף לזה לא ציית לתמרור "עצור" שהיה מוצב בכביש. וכששאלתי אותו מדוע עשה כן, השיב לי ואמר שהוא ממהר להגיע לבית הכנסת לתפילה, ו"שומר מצווה לא ידע דבר רע". אמרתי לו: "עליך אמרו חכמים בתלמוד ירושלמי (סוטה פ"ג הל' ד) "איזהו חסיד שוטה, זה שראה תינוק תובע בנהר, ואומר, קודם אחלוץ את התפילין, ואחר כך ארד להצילו". והלא ידוע מה שמובא בגמרא פסחים (דף ח ע"ב) היכן שמצוי נזק באופן ברור, לא אומרים בזה: "שומר מצווה לא ידע דבר רע". 

ולכן צריך לזכור שבריאותה וחוסנה של כל המדינה ובוודאי של הכלל תלויה ביכולת של הכלל להתנהל ביושר ובאופן חיובי ובאחראיות, וללכת לפי החוקים וההנחיות של המדינה בו הוא גר במיוחד בנושא רפואה, וזה בעצמו חוקי התורה לשמוע בדברי הרופא. לכן, יש למצוא את הדרכים היעילות ביותר לתקן את העוולה כשידוע מי הם הפוגעים במרקם החברה. ובכך נדרשים תעצומות נפש וחוסן גדול כדי לחשוף בפני הממונים או השלטונות את המושחתים ועושי העוולה ומפרי החוק ואלה שמסכנים את הציבור, ויש לעשות זאת בחכמה ובתבונה, לתועלת ולא לשום אינטרס אחר, ולכן בהתחלה עליו להזהיר את המפרי החוק המסכנים את הכלל, ואם אין תועלת באזהרה ובההתראה מצווה להודיע עליהם אצל השלטונות.