האזינו: הרבי מדבר על המצב בהר-הבית

בשיחת ליל א' דראש-חודש אייר תשל"ו, דיבר הרבי מלך המשיח בכאב על המצב בהר הבית:

להאזנה לשיחה לחץ כאו

א. התוסף עניין חדש של "רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" – אמנם זה לא קשור עם פיקוח-נפשות כפשוטו, חס-ושלום, אבל זה "על הוי' ועל משיחו" – והוא: מה שרוצים לדרוש, וכבר דורשים וכו', שהיהודים ימסרו את המקום הקדוש של קודש-הקדשים על הר הבית, ויתנו על כך "נתינת כח", עם היתר, ועם רשות שיניפו שם את הדגל של הערבים – (דגל ירדן).

אמנם הם חשבו שישמרו את זה בסוד, אבל כבר כמה ימים ושבועות שזה כבר לא סוד. וישנם כאלו שישנים ושנתם ערבה להם, והם לא רוצים שיעירו אותם מהשינה – ולכן עושים עצמם כלא-שומעים; אבל ווישנגטון יודעת מזה, וירושלים ותל-אביב יודעים מזה, וגם אלו שלבם כואב על הנפילה מתוך העדר קומה זקופה ויד רמה שיש שם – יודעים מזה.

בינתיים זה עומד באופן של דרישה ולחץ וכו', אבל כמדובר כמה פעמים שכאשר האינו-יהודי רואה ש"ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" – אין זה אופן הממוצע, כפי שרש"י מביא בפירושו שכשהם נופלים אזי זה באופן כזה; אבל כש"החילות לנפול לפניו" – אזי כשהם עולים, עולים הם עד כוכבי השמים.

רוצים לחפש הצדקה, שזה יחסוך פיקוח-נפשות וכו', עם כל ההסברים – אבל בינתיים ממשיך ה"רגשו גויים ולאומים יהגו ריק", עם העניין המבהיל הזה שיהודים יתנו זאת בידיים. "הרעישו" על כך שלא יתנו לעשות מירושלים העתיקה דבר לאומי – (עיר שיש בה שלש ממשלות), וכאן הם הגיעו לדבר גרוע יותר – שיהודי יתן בידיים את מקום קדש-הקדשים, ושיאמרו שהם נותנים את זה, והם נותנים רשיון, ומאפשרים להניף שם דגל של מלוכה פלונית, של ירדן וכו'.

שלכאורה, מתחילים להתווכח, מה נוגע אם יניפו דגל כזה או דגל אחר, הרי זה לא תופס מקום, וזה לא נוגע לאף אחד, אין לזה מקום בהלכה, עם כל הסברות שישנם בדבר, אבל אין כאן המקום להאריך בהבהלת הדבר – שלפני כמה שנים שללו בתכלית שהיא תהי' שייכת לכמה ממשלות, אפילו לא רצו שהיא תהי' "עקס-טעריטאריאל" עם כל הנוסחאות וכו'; אבל כעת (לא יהודי, אלא) גוי קיבל גדלות – ובלשון הפשוט "חוצפה" – ומגיע ומדבר ומסביר את העניין האמור לעיל – לא רק על חברון, לא רק על שכם, לא רק על ירושלים העתיקה בכלל, אלא אדרבה – שהמקום של קדש-הקדשים, עם אבן שתי' וכו', שיתנו זאת בידיים ויניפו דגל וכו', שאין כאן המקום להאריך בעניין ההבהלה שבדבר.

אף-על-פי שמסבירים שעל-ידי-זה יחסכו שפיכות-דמים, ש"נפש אחת מישראל" היא הרי "עולם מלא", שזה פסק-דין של תורתינו תורת חיים ותורת אמת – אבל המצב האמיתי הוא, שאין קשר בין הדברים, ואין כאן המקום להאריך בזה.

ב. בהנוגע לעניננו, זה שמדגישים שוב את העניין של "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – שבנוגע ליהודים מצד עצמם הרי פוסקת הגמרא שהם "עזים שבאומות" וש"הוי' עוז לעמו יתן" ו"אין עוז אלא תורה", אזי כאשר היהודים אוחזים בתורה אז יהי' ש"הוי' עוז לעמו יתן" כפשוטו – ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ואז יהי' "הוי' יברך את עמו בשלום", כפי שמסופר במדרש (שלא רק שיהודים יודעים מזה, אלא) שכל אומות-העולם שמעו ש"הוי' עוז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום", וזה פעל שהם נרגעו ואמרו שכעת יהי' שלום.

ונותנים ליהודים ללכת לארץ ישראל, ל"ארץ טובה ורחבה", יחד ובראש עם משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות – עוד בימים האחרונים של הגלות – לארצנו הקדושה "ארץ אשר גו' עיני הוי' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה", אפילו בזמן הזה ש"מפני חטאינו גלינו מארצנו", על-אחת-כמה-וכמה שכשיתחזק – החל מ"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" – הקשר של יהודים עם יהדות, הקשר של יהודים עם תורה ומצוותי' בחיי היום-יום, זה יהי' בדרכי נועם ובדרכי שלום כהדרך של התורה.

ויהי' "ושמחת עולם על ראשם" למטה מעשרה טפחים, בימים האחרונים של הגלות, ויהי' "ונתתי שלום בארץ", ולכל בני ישראל במושבותם – היכן שהם רק נמצאים, בין בחוץ-לארץ, על-אחת-כמה-וכמה בארץ הקודש – יהי' "אור" כמשמעו, ואור כפשוטו, מתחיל מ"אורה זו תורה" עד "שמחה וששון ויקר", כן תהי' לנו למטה מעשרה טפחים בהווה, ובעגלא דידן, עד ל"מסמך גאולה לגאולה" ב"אראנו נפלאות".

(באדיבות מערכת השיחה היומית)