לכשיפוצו מעיינותיך חוצה: סיפור שליחות בעיתון 'גילוי דעת'

"ידעתי שליובאוויטש משוגעים, אבל לא ידעתי עד כמה…"

אמרה לי פאטי, כשראתה אותנו פה, חזרה בבוליביה.
פאטי יודעת היטב מה זה השגעונות והקשיים שיש לבית חב"ד. גרים בסוף העולם דרומה ללא משפחה, בעיות עם השלטון המקומי, חוסר יכולת למצוא מקום הולם למגורים, פעם אפילו התקשרנו אליה כשמצאנו את עצמינו בלי אף עוף כמה ימים לפני ליל סדר עם 1200 אורחים…

אבל גם היא חשבה, שהפעם הגזמנו.
"למה חזרתם לפה?? המגפה משתוללת. ואין עכשיו בכלל ישראלים מטיילים…"
את האמת? גם אנחנו שאלנו את עצמנו את השאלה. אם לא בקול, אז בשקט…
"למה חזרנו?"
ראש השנה נתן לנו קצת מענה….

כעשור אנחנו כאן, בלה פאז, אבל השנה נפל דבר. שנה ראשונה ללא מנין בבית הכנסת!
הקהילה הקטנטנה של לה פז חוששת. ממש לאחרונה נפלו עליה כמה מכות קשות. רק ביום ראשון האחרון, אמרתי קדיש עם עוד קומץ יהודים בבית העלמין בהקמת מצבה של יהודי אחד, ומשם עברנו לקבר של יהודי שני, שבדיוק היה ה'שלושים' שלו. הם ואחרים הלכו לעולמם מקורונה.

לצערנו, הוחלט בקהילה על "תפילות בזום". הם לא מבינים את הבעיתיות שבזה… (בטוח שר' לוי יצחק היה עושים מהם 'מטעמים'…)

מה אנחנו יכולים אם כך לעשות?
החלטנו לעבור אצל כל היהודים הגרים בעיר לזכות אותם בתקיעת שופר.

בשנים עברו, לא יכולנו לבצע את זה. את התפילות ערכנו בשנים עברו בבית חב"ד שנמצא בצפון העיר. רחוק מהאיזור היהודי ובית הכנסת. קיימנו שם את סעודות החג עם מאות אנשים והסתובבנו ברחובות הסמוכים לתקוע בשופר, בעיקר באכסניות של מטיילים.
ומה עם יהודי הקהילה המקומית? חלקם שמעו תקיעת שופר בבית הכנסת ('רק' שעה וחצי הליכה מהבית חבד) ולאחרים, המרוחקים יותר – לא יכולנו להגיע.
השנה, החלטנו להתמקד ב"מבצע שופר" קהילה היהודית.
ניסינו לתאם ביקורי בית, אבל קשה מאוד לדעת מתי נגיע ולמי. אחד יוצא מוקדם מהבית. השני לעומתו חוזר מוקדם אך הולך לנוח וכו' וכו'

לפני פירוט המבצע כדאי לדעת. לה פאז היא העיר הגבוהה בעולם. היא משתרעת על צלעות הר, כל הרחובות מתוחים בשיפועים שלא יאומנו, שלא ראיתם מעולם. למאמץ הטיפוס תוסיפו את החמצן הדליל בגובה הזה.

גןגל מפות מספר לי שנצטרך לצעוד מעל שלושים קילומטר.
אני יכול לספר לו, שהרחובות הם בזוויות הזויות לגמרי ושגם הירידות הן ללא ספק רק עליות.

מסתבר שירדנו ועלינו קילומטר וחצי מעל גובה פני הים!

שעת היציאה למבצע שופר נקבעה לשעת בוקר מוקדמת.

ממש עם היציאה דפיקות בשער, טרם יצאנו לדרך וכבר התחלנו במבצע "שופר".
שני ישראלים הגיעו אלינו
שניהם גרים פה מעל 15 שנה. אחד מעולם לא דרך בבית חב"ד, ולא בבית הכנסת של הקהילה. מעולם לא נפגשנו. למרות שניסינו ליצור קשר.
השני היה בליל הסדר לפני כמה וכמה שנים. נכנס מאוחר. יצא מוקדם. בקושי הספקנו להחליף כמה מילים. ונעלם.

השנה, הם הגיעו השכם לתקיעת שופר וממש בשמחה.

יצאתי לדרך עם מענדלה (11) הבכור. ושמוליק (8) שממש התחנן להצטרף, כשאני מקווה, שיהיה להם כוח לדרך.

אחרי הליכה נמרצת של שעה מגיעים לשכונה הדרומית.

הבית הראשון.
אכזבה. אחרי דפיקות חזקות על השער מגיע השומר. שומע מי אנחנו. אחרי 5 דק' חוזר לעדכן, שבעלת הבית עסוקה. לא עוזר, שאנחנו מסבירים שזה רק דקה וכו' וכו' היא לא מוכנה לצאת. ואפילו לא לעמוד בפתח הבית.
עצוב. וזמן יקר נשרף.

ממשיכים הלאה. נכנסים לדירה של יהודי. בעבר היה בארץ שנים, דובר עברית מצוינת, אפילו למד בישיבה… לצערנו, בהמשך הוא חזר לבוליביה. ואפי' התחתן עם גויה רח"ל. בשנים האחרונות הוא עזב אותה. מהתקיעת שופר הזו צמחה החלטה טובה: החלטנו על קביעת מזוזה וקיום שיעור בדירתו החדשה.

20 דק' עליה, ומגיעים למתחם בניינים סגור. השומרים מנווטים אותנו לשני בניינים, באחד מתגורר יהודי אחד ובשני מתגוררת משפחה . לצערי, האם והבת יצאו לסידורים. הבן, שהיה באמצע הרמת משקולות, לובש חולצה וכיפה. ונעמד לקבל מלכות שמים. באהבה.
לשמחתי, האם והבת הגיעו בהמשך לבית שלנו ושמעו שם שופר.

משם יורדים חזרה כעשר רחובות. מגיעים לבית פרטי. דפיקות נמרצות על השער.
כאן מתגוררת יהודיה ניצולת שואה, שברחה מגרמניה ממש לפני השואה. על הדרכון הישן שלה מופיע הסמל של המפלגה הנאצית…
למזלנו, האשה המבוגרת מצליחה לשמוע אותנו. ומגיעה בהתרגשות לדלת. מי יודע כמה שנים היא לא שמעה שופר?
כמה ברכות ואיחולים קיבלנו ממנה.
בגרמנית. אידיש. ספרדית. והכל מלב יהודי חם.

עכשיו אנחנו צריכים לנשום עמוק עמוק עמוק
מתחילים את הטיפוס הרציני. לאט לאט יוצאים מהשכונות המרכזיות של העיר. המדרכות נהיות שבורות ככל שעולים, הכביש כבר לא סלול, אלא עשוי אבנים אבנים. דבר שמקשה את ההליכה. והעליה? לא נגמרת. הזוויות והשיפועים נהיים חדים יותר ויותר.
פה גרים העניים. כנראה אין להם ולעירייה כסף להכשרת השטח…

לא יודע אם בארץ יש עליות תלולות כאלה. אנחנו מטפסים כבר ארבעים דקות וזה לא הולך להגמר.
הילדים אדומים ומיוזעים. נשברים מההליכה הקשה.

איפשהו, גם אני שואל את עצמי, האם נצליח להגיע. האם המאמץ כדאי. מי אמר שבכלל המשפחה יחכו לנו בבית. אמנם תיאמתי איתם שעה. אבל לא חישבתי נכון את העליות והמאמץ. ואנחנו כבר באיחור של שעה וחצי…

לאט לאט מתקרבים ליעד. 45 רחובות של עליה עומדים להסתיים.

הגענו לרחוב 46. ישש!
אבל איפה הבית שלהם? כל השערים נראים אותו דבר. אני מתחיל לדפוק על כמה מהם.
"פתח לנו שער…" אני חושב בלב. מקדים קצת את יום כיפור.
אם הם לא יפתחו את השער, הילדים לא יסלחו לי…
ב"ה. התפילה נענית והשער נפתח.

בעלת הבית התרגשה מאוד מההודעה על הביקור עם השופר, ולכבוד זה הביאה את אמא שלה כבר בערב חג לביתה לסעודת חג. האמא, שתהיה בריאה, עברה מזמן את גיל 80. שופר היא שמעה לאחרונה, כשהייתה בארץ במלחמת ששת הימים…

שני נכדים (15,11) מצטרפים לתקיעת שופר.
מעניין. במכתב האחרון שקיבלנו מהרבי, נכתב על הצלת ילדים מהמסיון, ואני יודע, שהדודה שלהם התנצרה רח"ל.

ההליכה הקשה של שעה וחצי בעליות היו בעיקר בשביל לפגוש את הנערים האלה.
ה' יעזור, שנצליח לשמור איתם על קשר.

הילדים בקושי זזים. לא עוזר ההסברים, שעכשיו הכל ירידה. גם הירידות לגמרי לא קלות.

לפני החג, דיברתי עם אחד התומכים- שותפים של הבית חב"ד. כשהוא שמע, שלא יהיה לנו מנין. הוא סיפר לי על שליח שבראש השנה יוצא בבוקר לתקיעות שופר. וחוזר לבית בערב. את התפילה הוא מתפלל בדרך. חשבתי לעצמי שזה קוריוז נחמד.
אבל, בזכותו, כשארזתי ילקוט לדרך, הכנסתי לשם גם טלית. עכשיו, כשאני מבין שמחוגי השעון רצים יותר מהר ממני, אני קולט שגם אני במצב הזה.
מתעטף בטלית ומתחיל להתפלל.
"ה-מ-ל-ך…" הזוי כזה מעולם לא היה לי. מתפלל עם מענדלה בקולי קולות.
לא אכפת מעוברים ושבים שבוהים בנו ולא מבינים מה זה המחזה המוזר הזה.
האמת היא, שאני כל הזמן מחפש, אולי נמצא עוד יהודי נידח ברחוב…

שעת צהריים הגיעה ואנחנו חזרה בשכונה הדרומית. בה מתגוררים חלק גדול מיהודי הקהילה.
העבודה היתה קלה יותר, כי "תפסנו" את רובם בסעודות חג. כך שכמעט בכל בית, מצאנו כמה יהודים יחד. זה חסך לנו המון זמן ומאמץ.
כך זכו עשרות מיהודי הקהילה לשמוע קול שופר.

באחד הבניינים קרה לנו מקרה מביך. דפקנו על השער. כנראה שכן אחד פתח אותו וכך נכנסנו פנימה לחצר. אבל אז ננעל שער החצר מאחורינו וממולינו שער הבנין נעול אף הוא.
אחרי כמה וכמה דקות של דפיקות וצעקות, שמוליק, השליח הטפסן שלנו, מטפס על גדר לחניה. משם משתחל איכשהוא לבנין ופותח לנו את הדלת מבפנים.
אז התברר לנו, שהמשפחה אינה בבית, וכל המאמצים היו כאילו לשווא.

והאמת היא, ששום מהלך לא קורה סתם, ובזכות העיכוב הזה, אנחנו מגיעים אח"כ לבנין קטן ברחוב סמוך, בדיוק ברגע שדייר נכנס אליו, ונכנסנו איתו.
איזה מזל! לבנין הזה אין שומר, ולא תאמתי עם המשפחה, שגרה שם, כי הם לא ענו לי לשיחותי בערב חג. כך בעצם לא היתה לנו דרך, איך להכנס, לולא שהתעכבנו והגענו בדיוק בזמן…
עוד משפחה של 3 דורות יהודים זוכה לשמוע שופר!

את הסיבוב בשכונה הדרומית אני מסיים אצל ישראלי, שחי עם גויה.
הוא שמח מאוד לשמוע שופר ולקינוח הוא מפגיש אותי, בקומה 11 (כמובן בטיפוס…) עם יהודי מאקוודור!

סיימנו את דרום העיר,
עכשיו צריך לטפס למרכז העיר, שעתיים עליה לכיוון השני.

למזלי, אשתי השליחה ושאר הילדים לא שמעו עדיין תקיעת שופר. כך שבאמצע המבצע, אנחנו חייבים להכנס לבית לתקיעת שופר, ולקידוש קצר. חטוף ואכול חטוף ושתה.
ומיד – לצאת הלאה לדרך.

אחרי כמעט 9 שעות של הליכה. משמרות הילדים מתחלפות. מענדלה ושמוליק נשארים בבית, ובערלה ושניאור מצטרפים.
ההליכה עכשיו הופכת לריצה קלה. יש רק עוד שעתיים לשקיעה וצריכים להספיק כמה שיותר יהודים במרכז העיר.

לא מספיק שהם גרים בגובה של 3700 מטר. הם החליטו לגור בקומה 23…
זוג מבוגר וחביב. בערב חג הם הספיקו לבוא לקנות עופות כשרים. הם ‏ ‏מהבודדים פה ששומרים שבת וכשרות.
‏ ‏בנם היחיד אפילו לומד בישיבה בבולטימור…
‏ ‏אין לי זמן לדבר. רק תקיעת שופר ורצים הלאה.
‏ ‏
‏ ‏ממש מולם, רק בקומה עשירית, גר זוג יהודי נוסף. הוא יהודי מקומי. היא מהקהילה היהודית בטורקיה של לפני 80 שנה. היא זוכרת היטב את כל ההווי היהודי המיוחד שם. כאן היא ניהלה את בית הספר היהודי במשך שנים.
‏ ‏הילדים שלהם בארץ והם הם מתכננים להצטרף,
‏ ‏אבל את תקיעת שופר של תשפ"ב הם שומעים בזכות הרבי מלך המשיח, ששלוחיו מגיעים לכל פינה.
‏ ‏
‏ ‏רגעים ספורים לפני השקיעה, אנחנו זוכים לקיים ביקור חולים אצל יהודי מבוגר, שמאושפז במצב לא טוב בבית רפואה מקומי קטן. תקיעת השופר אצלו מסיימת את "מבצע שופר" ליום הראשון של ראש השנה תהא שנת נפלאות בה.

לצערנו, לא הצלחנו להגיע לכל יהודי בעיר. אבל עשינו את המירב והמיטב. במגבלות הרגליים שלנו ..