בעיתון 'הארץ' התפרסמה כתבה על ספר חדש בשם "הודו כי טוב: שינויים דתיים ומהפכים רוחניים של ישראלים בהודו", מאת יותם יעקבסון.
חב"ד אינפו מפרסם קטעים מתוך הכתבה:
"הודו כי טוב" של יותם יעקבסון מבקש לעקוב אחר אחד התהליכים שעברו ישראלים בהודו: החזרה בתשובה. הספר מורכב מראיונות עם ישראלים שחזרו בתשובה.
ברוב הסיפורים הודו עצמה נתפשת כקרקע מקרית לחלוטין לתהליך החזרה בתשובה של המרואיינים. רובם מספרים שחשו בוז לפולחן האלילים ודחייה ממנו. נראה כי הם מדקלמים את הנרטיב החב"די, שמהלל את עליונותה של הדת היהודית. כך, למשל: "כבר בשבוע הראשון פיתחתי סלידה גדולה מאוד מן העבודה הזרה. בפושקר נתקלתי בכוהנים שנותנים פרחים ומבקשים כסף. גם לי הם שמו פרח ביד וניסו לגרור אותי… לא היתה להם שום כוונה אמיתית של אמונה. הרגשתי סלידה נוראה. רציתי לנפץ פסלים של שיווא בכל מקום. בסוף מצאתי מקום להתנחם בו, להתייעץ בו: בית חב"ד. ובמיוחד שימי, הרב של הבית" (אורי, מעלה אדומים).
יעקבסון מכנה את הודו "זמן בתוך זמן", אך לפחות על פי הראיונות בספר, הודו היא דווקא המשך ישיר של ישראל, מרחב שהישראלי יכול לצאת בו מישראל הפיזית כדי להתחבר לישראליות רוחנית. תהליכי החזרה בתשובה לדת היהודית בהודו מתרחשים בין כותלי מרכז חב"ד או הבית היהודי — מרחבים ישראליים מובהקים. בנוסף, רוב המרואיינים היו בקשר עם הדת היהודית האורתודוקסית עוד לפני שהגיעו לשם, והודו, או הנסיבות שהודו היא חלק מהן, החזירו אותם לחיק הדת.
בכרך האחרון של "בעקבות הזמן האבוד" כותב מרסל פרוסט: "אם הזיכרון, בזכות השִכחה… לא הצליח להטיל שום חוליה מקשרת בינו לבין הרגע הנוכחי… הנה פתאום הוא מנשים אותנו אוויר חדש, שהנו דווקא מפני שזה האוויר שנשמנו פעם, אותו אוויר צח יותר שלשווא ניסו המשוררים להשליטו בגן עדן, אוויר אשר לא היה בכוחו לספק תחושת התחדשות עמוקה אלמלא כבר נִנְשם בעבר, שכן גני עדן האמיתיים הם גני עדן שאיבדנו".
מהו אותו אוויר צח, אם כן?
"בן אדם חילוני, לא מעניין אותו עכשיו איך לשמור את השבת, מעניין אותו למה לשמור אותה. למה להיות יהודי. הוא בן אדם חושב, ובן אדם שחושב… באיזשהו שלב שואל את עצמו: 'רק שנייה, מה אני עושה פה?' הוא רואה המון הודים, הוא רואה כל מיני תרבויות, הוא רואה את העבודה הזרה שלהם, את הפסלים, ואומר לעצמו: 'רק שנייה, מה אנחנו? מה זאת אומרת, שאני יהודי?'" (שימי, רב חב"ד בפושקר).
ואכן, המרואיינים כולם מספרים על הקושי למצוא משמעות לחייהם. בעיני כולם נראתה הודו מרחב שיאפשר להם למצוא את התשובה, כלומר — את גן עדן האבוד: "נסעתי להודו שנה אחרי שהשתחררתי, בעקבות דחיפה של חבר שחזר בתשובה שם. הוא נתן לי תפילין וטלית ואמר לי: 'לך להודו!'" (נדב, ירושלים).
במציאות הנוכחית, שבה הכל יחסי ותפישת האמת סדוקה, בעולם שזהות אחידה כבר אינה קיימת והאדם נמצא בתהליך מתמיד של חיפוש אחריה — בעולם כזה אין פלא שאנשים פונים לדת, לפרדיגמה ברורה, שמאפשרת שאלות אך מבהירה שהתשובה קיימת. כל אשר עליך לעשות הוא להמשיך במסע ולמצוא את גן עדן האבוד, את האוויר שכבר ננשם בעבר.
הכתבה מסתיימת בנימה פסימית המתאימה לעיתון 'הארץ':
אין זה סוד שמדינת ישראל עוברת תהליך הדתה עמוק — מחוקי הדת היהודיים, דרך מפכ"ל המשטרה שהופך את המשטרה למשטרת היהודים וכלה במדור יהדות בוויינט או אנרג'י, שאינו אלא מדור אורתודוקסיה.
ספר זה, אם כך, יכול לשמש תמרור אזהרה לכל מי שחרד לגורלה הרוחני של מדינת ישראל. אם האליטה האינטלקטואלית לא תראה בדת היהודית חלק חשוב במערך התרבותי הליברלי, היא עלולה לאבד כל שליטה על התוויית הרוח הישראלית, ולהתעורר למדינה דתית שבה גם החילונים הגמורים ביותר רואים באורתודוקסיה אופציה יחידה לקיום חיים יהודיים, ואת מרכז חב"ד בפושקר — "גן עדן האבוד".