הרב לבקיבקר במשא מעורר על עבודת התפילה

עניינה של התפילה, זה ה'נשמה' של החסידות. כמו שאנחנו לומדים כעת בשיעור היומי בתניא (פרק מ'), שלימוד התורה וקיום המצוות ללא 'אהבה ויראה' וללא כוונת המצוות, אינו עולה לקדוש ברוך הוא, והוא כמו גוף ללא נשמה. ובלשון הזוהר 'תורה בלא גדפין [=כנפיים, אהבה ויראה] לא פרחא לעילא [=לא עולה למעלה]'.

מה הפירוש בזה? אלו מילים מאוד חריפות.. ההסבר לכך בפשטות הוא, כמו שחז"ל אומרים ש'נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו יתברך דירה בתחתונים', זאת אומרת שהמטרה שלנו היא לגלות ולהמשיך את העניינים הנעלים שיש לנו, בהמשך עבודת היום בעניינים הגשמיים.

אבל אם חסר ה'נשמה' של התורה, חסרה הכמיהה והשאיפה להתחבר לקדוש ברוך הוא ולהתעלות ברוחניות, אז חסר בכל העניין והמטרה של בריאת העולם ומטרת ירידת הנשמה לעולם הזה. לכן 'עבודת התפילה' זה לא איזה עניין צדדי, כשם שהנשמה בגוף זה לא עניין צדדי. אלא התפילה זה החיים עצמם. התפילה היא המהות של כל התורה והמצוות. היא 'מחיה' את הכל.

בהתוועדויות המשפיע הנודע ר' שלמה חיים ע"ה קסלמן היה תמיד חוזר: 'מ'דארף דאוונען דאוונען דאוונען' [=צריך להתפלל להתפלל להתפלל].. הוא הסביר שעל ידי שמתפללים באריכות, יוצאים מכל העניינים של ה'מחשבות זרות'. לא באופן של מלחמה, אלא פשוט מתבגרים.

כמו ילד שמשחק ומתלכלך בבוץ, ומזהירים ומענישים אותו שלא יעשה זאת, אך הוא ממשיך בשלו. אחרי כמה שנים, כשמתבגר, הוא מעצמו לא מתקרב לשחק עם הבוץ. לא צריך לצעוק ולהעניש אותו. הוא עצמו מבין זאת. הוא פשוט התבגר. כך כשמתרוממים בתפילה, בדרך ממילא יוצאים מכל ה'בוץ'. מתבגרים.

התפילה בונה את החסיד שהוא יהיה בבגרות, לחיות כמה רמות מעל הנחות העולם. הוא פתאום שם לב, איך דברים שמקודם לכן הוא היה צריך להילחם עליהם, וכעת זה באופן אחר לגמרי. זה פועלת 'עבודת התפילה', משום שהיא מטפטפת אלוקות לנפש, היא מעלה את האדם מהמקום שבו הוא היה למקום לגמרי יותר נעלה וזך.

מה מטרת לימוד החסידות?

אבל בכדי שהתפילה תהיה כדבעי וכך תוכל להחיות את המצוות, צריכים להתכונן לתפילה. התפילה היא המעמד החשוב ביותר, בו נפגשים פנים בפנים עם מלך מלכי המלכים. ב'ליקוטי תורה' מובא שההכנה הכללית לתפילה הם הטבילה במקווה, נתינת צדקה ולימוד החסידות.

ולימוד החסידות צריך להיות באופן שהלימוד מדבר עלי, איך הלימוד שייך אלי. זה נקרא לימוד 'אדעתי'ה דנפשי'ה'. חסידות לא לומדים בכדי לצבור עוד מידע על הבורא, בצורה שמנותקת מהקשר אלי. לימוד החסידות צריך לשנות את האדם שייהפך להיות חסיד. כל עניין שלומדים בחסידות, צריך לרדת למעשה בפועל. אם זה 'מעשה' בלבושי הנפש וכו', עד למעשה כפשוטו.

אסור שהלימוד יישאר תיאורטי ובלתי מחייב אותנו. כאילו שהחסידות מסבירה לנו מה שקורה בעולם אחר, כמו שלומדים איזה מקצוע.. צריך שהלימוד יהיה 'על מנת לעשות'. שאנחנו הנושא המדובר בלימוד החסידות, איך להתמודד עם הנפש הבהמית ולגלות את הנפש האלוקית. לחוות את החסידות בצורה אישית ואינדיבידואלית. כל זה יסוד בלימוד החסידות בכלל.

אחרי לימוד החסידות, צריך להתבונן ולחשוב על מה שנלמד קודם התפילה. פשוט לסכם ולחשוב בראש על הנלמד. זה לא חייב לקחת על ההתחלה שעות ארוכות.. אפשר להתחיל לרכז את המחשבה בנושא שנלמד מכמה דקות, ועם הזמן אפשר להתרכז זמן רב יותר. זה דורש תרגול והתאמנות שוב ושוב. ההדרכה בכללות היא להתבונן באותו 'מאמר' או נושא בחסידות, בצורה קבועה בכל יום (כמובן מומלץ להתייעץ במה להתבונן עם משפיע), בכדי שההתבוננות תחקק עמוק בנפש.

בתפילה מגיעים לעיקר, להרגיש את האלוקות שיש במה שנלמד. כשמתבוננים ומעמיקים בעניין בחסידות, באופן שנמצאים ומונחים לגמרי בתוך העניין שחושבים, אז לאט לאט זה מתחיל לחדור ולהיחקק בנפש, כמו שמובא בחסידות שהעניין של ההרגשה וה'דעת' באלוקות זה בזמן התפילה.

וככל שחושבים על זה יותר, יותר חיים את זה. זה חודר יותר. במילא כשהוא ניגש להתפלל, הוא 'חי' את המילים שהוא אומר בתפילה. אז אפשר להגיד את התפילה עם פירוש המילים (שזה כמובן עניין יסודי וחשוב מאוד), ואפשר לחשוב את פירוש המילים כמו שמוסבר בתורת החסידות.

שייך היום יותר מתמיד!

העניין של 'עבודת התפילה' והתבוננות בחסידות, זה דבר שמוכרח. אי אפשר בלי זה. במילא ברור שזה שייך ונצרך בדור שלנו, ואף יותר מדורות עברו. לא חייבים להתחיל להתפלל באריכות של שעות על גבי שעות, אבל אפילו אם מתבוננים דקות ספורות קודם התפילה, וחושבים בתפילה על החסידות, התפילה תהיה אחרת לגמרי.

זה עניין של הרגל. אפשר להתחיל מדקה\שתיים של התבוננות, ולהגדיל את זמן ההתבוננות עוד ועוד. אפשר לחשוב על קטע אחד בתפילה, כמה משפטים, ולהוסיף בזה. כדאי מינימום להתחיל להתפלל עשר דקות לפני המניין ועוד עשר דקות אחרי, לא להתפלל בחטף אלא במתינות ולחשוב ולהתרכז בתפילה, זה לא עניין שהוא 'בשמיים'..

כל אחד מסוגל לזה. כל זה רק בתוך ה'מסגרת' של המניין בכללות. וכמובן שכל אחד יכול להוסיף בזה בהדרגה ולהשקיע זמן יותר בתפילה, וכמובן שכמה שמוסיפים בזה יותר, זה חודר ומשפיע יותר.

במילא העניין של 'תפילה באריכות', שייך בימינו אלו, בזמנינו זה וברגעים אלו קודם הגאולה ביתר שאת. אך הנקודה היא שלפני הכל יש להחליט בצורה רצינית, שבאמת רוצים להתעסק ב'עבודת התפילה'. אמנם יהיו הפרעות, היצר הרע לא ישקוט על שמריו וינסה להפריע בתחבולותיו, מאחר שהוא יודע שמי שמתפלל באריכות הוא מתרומם מתאוות והנחות העולם, אך צריכים לא להתבלבל ולעמוד חזק על המשמר. בעקשנות ובקביעות. להשקיע ולהתמסר ל'עבודת התפילה' בכל הכוח.

מה גורם לחיות במשיח ומה גורם לחיות בתפילה?

אנחנו נמצאים כעת בזמן מיוחד מאוד, רגעים ספורים לפני הגאולה השלימה. הרבי מלך המשיח אמר לנו בצורה ברורה שהעבודה העיקרית כעת היא 'קבלת פני משיח'. אך מה זה אומר 'קבלת פני משיח'? הרבי עצמו הסביר זאת, ש'קבלת פני משיח' זה הוספה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור ועבודת התפילה וכו'.

הכל זה 'משיח'. אין לנו דרכים אחרות, מלבד דרך התורה והמצוות, אלא החידוש הוא שכל זה נעשה וחדור איך זה מוליך ל'קבלת פני משיח', שזה עיקר המוטו והשליחות שלנו כעת. אם עד עכשיו השליחות הייתה להתמקד בעניין מסויים, וזה בסופו של דבר יביא את הגאולה, אז כעת ההתמקדות היא במטרה הסופית – 'להביא לימות המשיח'.

במילא השאלה 'למה יש לעשות התעוררות מעבודת התפילה בזמנינו', היא יכולה לבוא רק אם לא מתבוננים במה שהרבי מחנך אותנו איך 'לחיות עם משיח', אבל באמת השאלה 'מעיקרא ליתא'. ויותר מזה, כדי שנחיה ונתעורר בעניין של 'קבלת פני משיח', צריך להתפלל באריכות.

'עבודת התפילה' נותנת את החיות וה'נשמה' של ענייני משיח וגאולה. במילים אחרות, 'עבודת התפילה' זה 'קבלת פני משיח'. התפילה היא ה'נשמה' והאנרגיה של החיות בענייני משיח, והחיות בענייני משיח מוסיפה חיות בהשקעה בתפילה. אי אפשר להפריד ביניהם. זה 'תרין ריעין דלא מתפרשין' [=שני חברים שלא נפרדים]. כל אחד מחזק ומוסיף בשני.

י"א ניסן? הזמן להתפלל

אנחנו נמצאים כעת ממש בימי ההכנה ליום הולדתו של הרבי מלך המשיח בי"א ניסן, ובמילא צריך לדעת ש'עבודת התפילה' היא מוסיפה חיות להתקשרות לרבי. ה'רצוא' והתשוקה לראות את הרבי, זה דווקא על ידי 'עבודת התפילה'. כי מה זה 'רבי'? רבי זה אלוקות! כשרוצים אלוקות, רוצים את הרבי. כשאלוקות נוגעת לנו, אז הרבי נוגע לנו.

כשהרצון לאלוקות הוא מקיפי, אז גם ההתקשרות לרבי מלך המשיח היא מקיפית. אבל כשהחיבור לאלוקות הוא פנימי, אז גם הקשר לרבי הוא פנימי. למרות שגם כשזה בחיצוניות, באמת בפנימיות הרצון של יהודי הוא פנימי, אבל צריך להביא את זה לידי גילוי, וזה עושים על ידי 'עבודת התפילה'.

וככל שאנחנו משקיעים יותר ב'עבודת התפילה', אז אנחנו מגלים את הנפש יותר בגילוי, ומגלים את ההתקשרות לרבי מלך המשיח יותר בגילוי, ואת החיות ב'משיח' יותר בגילוי. זאת אומרת, שהכל 'מקשה אחת'. תפילה באריכות זה לא עניין נוסף, זה עצמו הדבר, זה עצמו העניין!

בשיחה של 'שבת הגדול' תשמ"ט, הרבי מסביר שי"א ניסן מרמז על דרגת ה'אחד עשר' שלמעלה מגדרי השתלשלות העולמות ('אנת הוא חד ולא בחושבן'), למעלה גם מן ה'עצם' (כי ה'עצם' זה גם הגדרה מסויימת). אז אפשר ללמוד את זה בשיחה, וזה לא ישנה אצלנו כלום.

אבל כשאנחנו מתפללים כדבעי, זה לא מושגים תיאורטיים שרק לומדים עליהם, אלא זה עניינים ש'חיים' עליהם. מרגישים בפשטות שי"א ניסן זה למעלה מגילוי ה'עצם'.

זוהי הפעולה של 'עבודת התפילה' שמכניסה חיים בהכל. ולכן ההכנה הטובה לי"א ניסן, זה להוסיף ב'עבודת התפילה'. והעיקר שנזכה כבר להתגלות המושלמת של הרבי מלך המשיח בגאולה האמיתית והשלימה.