נחמה בכפליים • משיח בפרשה

להורדת השיחה בעברית

להורדת השיחה באנגלית

להורדת השיחה ברוסית

להורדת השיחה בצרפתית

______________________________________________

בחור מגיע לראיון עבודה.

איך קוראים לך? שואל המעסיק.

שששגגגבבב אאאררריאללל

אתה מגמגם?

אני לא, אבא שלי היה מגמגם והפקיד במשרד הפנים היה טיפש…

השבת הנוכחית נקראת בפי כל עם ישראל בשם:שבת נחמו, על שם תחילת ההפטרה "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם" (ישעי' מ,א). ידועים דברי המדרש (ילקוט שמעוני על הפסוק) המבארים את כפילות לשון הנביא, שעם ישראל "לקה בכפליים" ולכן הקב"ה מעניק לנו "נחמה בכפליים".

את ה"לקה בכפליים" כולנו מבינים, לקינו בשני חורבנות של שתי בתי מקדשות. למעשה, ההיסטוריה היהודית הכואבת מלמדת אותנו ש"לקינו" הרבה יותר מכפליים….אולי פי שש מאות מזה, אם לא יותר… אבל לא נבכה עכשיו על העבר, כי פנינו מועדות לכיון הווה והעתיד. השאלה שצריכה להישאל כאן היא, מה הפירוש "נחמה בכפליים"? איך מנחמים פי שתיים? האם מי שיושב שבעה, ל"ע, על זוג הורים או על שני בני משפחה, צריכים לומר לו "המקום ינחם אתכם" פעמיים?! אחת על האב ואחת על האם?! נשמע מגוחך, לא?! אז איך הקב"ה אמור לנחם אותנו "בכפליים"???

בהדרן נפלא על מסכת מכות, הדרן כזה שרק הרבי מלך המשיח יכול לחדש, מתייחס הרבי לשאלה, ובשביל להבין את עומק הדברים, נקרא קודם את סיפור הגמרא:

רבן גמליאל, ורבי אלעזר בן עזריה, ורבי יהושע, ורבי עקיבא, היו מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי במרחק מאה ועשרים מיל התחילו בוכין, ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו מפני מה אתה משחק? אמר להם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמקטרים לעבודת כוכבים, יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלוקינו שרוף באש ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק! ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

ממשיכה הגמרא עם סיפור נוסף: "שוב היו עולים לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים – קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ורבי עקיבא צוחק. אמרו לו: מקום שכתוב בו 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה?! אמר להן: לכך אני מצחק, הנביא אוריה אומר: 'ציון שדה תחרש', ואילו הנביא זכריה אומר: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עכשיו שהתקיימה נבואתו של אוריה, ידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו".

כל הסיפור הזה נשמע לגמרי סוריאלי, מה זאת אומרת "מפני מה אתם בוכים"? איזה מין שאלה שואל רבי עקיבא את חבריו, גוים ארורים, טרוריסטיים צמאי דם, כבוד, כח, ושלל יושבים לבטח על אדמתם, ולא נבכה?! בעיקר, קשה להבין את הסיפור השני, בו רבי עקיבא עצמו קרע את בגדיו דקות ספורות קודם לכן, ועדיין הוא צוחק…מה קורה פה?

חוץ מזה, למה חכמים ענו לרבי עקיבא בלשון כפולה:עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו, למה לא מספיק פעם אחת?! ומדוע הם לא השיבו לרבי עקיבא את אותה לשון בפעם הראשונה? האם יש הבדל בין התשובה הראשונה של רבי עקיבא לתשובה השניה?!

אלא, שהדו שיח בין החכמים לבין רבי עקיבא מבוסס על מחלוקת עקרונית בהסתכלות על החיים ועל מטרתם. רבי עקיבא מסתכל על העתיד, הוא חי את העתיד ואת מה שהולך לקרות, לכן רבי עקיבא לא הבין מה קרה לחכמי ישראל עכשיו?! למה אחרי שהם שומעים את קול המונה של רומי הם מתחילים לבכות?! החורבן כבר קרה, והוא חלק מהעבר, ובסופו של דבר, גם זה יעבור. כמו כל מאורע ביש שקורה לנו בחיים, כמו כל גלות ארורה שעברה על עם ישראל. כמו שמצרים באו והלכו, כמו שבבל באה והלכה, כמו שמדי ויון באו והלכו, אז גם הגלות הזאת האחרונה באה והיא בסוף תלך, אז למה אתם בוכים עכשיו?! למה קול המונה של רומי מפריע לכם כל כך?!

חכמי ישראל ענו לו, שגם אם נגזר עלינו חורבן, למה צריך להיות כזה חילול שם שמים?! איך יכול להיות שברומי חוגגים, ועם ישראל נאנקים ונאנחים?! על זה ענה להם רבי עקיבא שהאמת היא בדיוק להיפך. השלווה והנחת שיש לאומות העולם כעת, רק מלמדת אותנו על החיים הטובים, העושר והשגשוג, שאנו נקבל בעתיד. נשמע מקובל, לא?!

אבל חכמי ישראל לא הסכימו, ולכן הם לא ענו כלום בפעם הראשונה. הם סברו שההווה מכריע את העתיד, ואי אפשר להצדיק את חילול ה' הנורא שקורה בהווה על סמך העתיד המזהיר של הגאולה. ההווה קובע ברכה לעצמו ואי אפשר להתעלם ממנו, צריך שיהיה טוב עכשיו, ועל תספרו לנו סיפורים על העתיד. זוהי חלוקת עקרונית המשתקפת בהרבה נושאים בחיים, אפילו בדיונים הלכתיים סבוכים. לדוגמא: חולה שהרופאים אומרים לו, שאם הוא לא יאכל בצום גדליה, הוא לא יוכל לצום ביום כיפור. האם ההווה מכריע את העתיד, ואסור לו לאכול בצום גדליה על מנת לצום בכיפור, או שמא הוא חייב לאכול בצום גדליה, כדי שהוא יוכל קיים את מצות הצום ביום הכיפורים. לשיטתו של רבי עקיבא-העתיד קובע! ואילו לפי שיטת חכמים-ההווה מכריע!

אבל, דווקא בסיפור השני, משהו קרה. משהו התחדש בשכלם של אותם תנאים, הם הבינו את עומק דבריו של רבי עקיבא והסכימו לו, ולכן הם הכריזו פעמיים:עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו. כי זאת אכן נחמה כפולה, נחמה בעתיד, ונחמה בהווה.

ביאור הדברים: בסיפור השני מביע רבי עקיבא אופן חדש של נחמה, הוא מביט על השועל ונזכר בנבואתו של אוריה: "ציון שדה תחרש".חרישת שדה היא פעולה קשה ואפילו כואבת. אבל אדם חכם יודע שהחרישה היא השלב הראשון בדרך לצמיחה. וככל שהחרישה עמוקה יותר, כך הצמיחה טובה יותר. בתהליך החרישה הופכים את הקרקע, ולא משאירים אבן על אבן, בדיוק כמו בחורבן, אבל כל ילד ב חמש מבין שזה חלק בלתי נפרד מפעולת הצמיחה. זוהי ההסתכלות של רבי עקיבא על  החורבן ועל השועל. לא רק שסוף הגאולה לבוא, לא רק שבעתיד יהיה טוב, לא רק ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד". אלא, שהטוב כבר כאן, הטוב כבר התחיל, הגאולה כבר בשלבים מתקדמים, והחורבן הוא למעשה, חלק מקיום יעודי הגאולה.

לכן ההפטרה פותחת בכפילות מילים-נחמה בכפליים, ולכן הודו חכמי ישראל לרבי עקיבא בכפילות מילים-נחמה בכפליים. הנחמה הראשונה היא על העתיד, על הסוף הטוב של כל סיפור, על ההודעה שהחיים הטובים ברומי הם רק סמל מזערי לחיים המושלמים בירושלים בזמן הגאולה. והנחמה השניה והמרכזית, הנחמה שהביאה את חכמי ישראל להסכים עם שיטתו של רבי עקיבא, היא הנחמה בהווה, הנחמה שכבר עכשיו טוב, הגאולה כבר התחילה, כי מהותה הפנימית של הגלות היא תהליך ההכנה לגאולה. והחורבן הוא החריש הנצרך לפני הקציר הפורה, בביאת הגואל.

ומי עומד מאחרי השיטה החדשנית והמהפכנית הזאת בהסתכלות על החיים ועל ההיסטוריה היהודית? דווקא רבי עקיבא, בנם של גרים. דווקא רבי עקיבא, שהיה עם הארץ כל כך הרבה שנים. דווקא רבי עקיבא שהתחיל ללמוד בגיל ארבעים. כי דווקא מי שחווה על בשרו את החושך, מבין במהות האור!

רבן גמליאל היה הנשיא, רבי אלעזר היה כהן, דור עשירי לעזרא הסופר, רבי יהושע היה לוי, ממשוררי המקדש, ורק בן הגרים הנחות היה זה שהבין את מעלת העתיד, ואיך העתיד משפיע על ההווה. כי אם רבי עקיבא היה מסתכל על עצמו בגיל ארבעים כפי שהוא בהווה, הוא היה מתייאש לחלוטין, הוא לעולם לא היה מתחיל ללמוד..רק מכיון שהוא "התעלם" מההווה, והתמקד והתרכז בעתיד, הוא הגיע למעלתו הרמה והנשגבה.

והלקח הפשוט אותו ניתן להפיק מכך הוא, לא משנה מה היה בעבר, כי כל מה שהיה בעבר הוא רק פתיח של משהו טוב בעתיד. והעתיד הזה מתחיל…עכשיו! הטוב כבר פה, צריך רק להאמין בו, צריך רק לרצות אותו, צריך רק להסתכל ולחיות באופן המאפשר אותו.

ונסיים בסיפור על הבעש"ט המלמד כיצד מה שנראה כהפסד, הוא, בעצם, כולו רווח.

בדרכו אל ארץ ישראל, הגיע הבעל שם טוב עם בתו אדְל ועם תלמידו הסופר צבי אל איסטנבול. כספו שלהבעש"ט אזל עד שבערב חג הפסח לא נותר ברשותו מאומה. שאלה אדל: "מה יהיה? מה נאכל בחג?"

"השם יתברך יזמין לנו מה שנצטרך," ענה הבעש"ט כשפניו אל בית המדרש שם שהה כל היום.

לפנות ערב, זמן מועט לפני כניסת החג, בא יהודי עשיר מפולין יחד עם אשתו אל הרחוב שבו דר הבעש"ט, ושאל את אדל אם יוכל להתאכסן במקום, כי רצונו להיות במחיצתו של אביה בימי הפסח.

"הנה כבר הכנתי את כל צורכי הפסח כיד המלך, אביא אותם לכאן," אמר.

"אבי בבית המדרש," אמרה אדל, "אך בטוחה אני כי תוכלו לדור כאן עמנו, ואבי לא יכעס על כך."

מיד נשאו משרתיו של האיש את כל חפציו אל בית הבעש"ט, וערכו את שולחן הסדר בכלים נאים ובמיטות מוצעות ומהודרות להסב עליהן. על השולחן הניחו את כל צורכי הסדר ואת המצות השמורות והמהודרות, והכול באופן ראוי ומשובח.

הנשים הדליקו את נרות החג בנרות רבים וגדולים שהאירו את הבית. אחר כך המתינו עד שיבוא הבעש"ט מן התפילה.

כאשר בא הבעש"ט אל הבית, עשה מיד קידוש על כוס היין, ואחר כך קרא את ההגדה כנהוג. רק לאחר שסיים, בירך את האורח לשלום והאיר לו פנים בשמחה.

אחר כך אמר לו: "יודע אני מה תבקש. חשוך בנים אתה. ובכן, נשבע אני לך כי בזכות זה שהחיית את נפשי תלד לך אשתך זו בן." כשאמר זאת הורה הבעש"ט באצבעו על אשתו של היהודי מפולין.

שמח האיש מאוד ואמר: "אם יזכה אותי השם בכך, אתן לך מחצית מהוני."

מיד שמע הבעש"ט קול המכריז ואומר כי בשבועה זו שנשבע הפסיד את החלק המובטח לו בעולם הבא, כי עקר היה האיש וגם אשתו עקרה הייתה, ובשבועה זו הכריח הבעש"ט לשנות בשבילם סדרי טבע.

כששמע הבעש"ט את קולו של הכרוז נתמלא שמחה ואמר בלבו: "ברוך השם! כעת אוכל לעבוד את השם יתברך באמת. הנה הפסדתי את חלקי שבגן עדן, ואוכל לסלק כל מחשבה פסולה על גמול ורווח, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא."

אז פנה אל האיש בשמחה ואמר: "לא ידעתי כי עקר אתה. ובכל זאת, אל ייפול לבבך ואל תצטער. מה שנשבעתי לך יתקיים בעזרת השם."

מיד שמע הבעש"ט כרוז נוסף המכריז ואומר כי החזירו לו את כל הזכויות המגיעות לו, בגלל שהסכים לעבוד את השם בלי שום גמול.

שבת שלום!