דרשת משיח בפרשה: יחי ההבדל הקטן!

להורדת הדרשה לפרשת עקב בעברית

להורדת הדרשה לפרשת עקב באנגלית

להורדת הדרשה לפרשת עקב בצרפתית

***

יחי ההבדל הקטן!

מבוסס על אמרי בינה פרק צה ואילך: לקו"ש חלק כ"ה ויגש ב'

מה ההבדל בין פרשת שמע ולהיה אם שמוע?

מה עונה תלמיד על האשמות שהוא העתיק במבחן?

"זאת לא העתקה, זו היתה עבודת צוות…" (יחי ההבדל הקטן)

השבוע נקרא את פרשת עקב, שבסיומה מופיעה הפרשה השניה של קריאת שמע, הידועה בשם:"והיה אם שמוע". וזאת, לאחר שבשבוע שעבר, בסיום פרשת ואתחנן, קראנו ולמדנו את פרשת "שמע". ללא ספק, שתי הפרשיות האלו, שמע והיה אם שמוע, המרכיבות (יחד עם פרשת ציצית) את קריאת שמע זכו להיות הפרשות המוכרות ביותר בתורה. אין בנמצא יהודי דתי שאינו מכיר את הפרשיות האלו בעל פה. אפילו ילדים בחיידר יוכלו לדקלם את הפרשיות האלו מבלי להניד עפעף.

אנחנו רגילים להסתכל על הפרשיות האלו כמקשה אחת, כהמשך רציף של התורה והתפילה. מעטים מביננו יוכלו לעמוד על ההבדלים המסתתרים להם מתחת לפני השטח בין שתי הפרשיות האלו. יהיו כאלו, מיודעי הדבר שביננו, שיצטטו את דברי המשנה (ברכות ב,ב) המסבירה שפרשת שמע משמעותה קבלת עול מלכות שמיים ואילו פרשת והיה אם שמוע מסמלת את קבלת עול המצוות. אחרים, מלומדי תורת החסידות שביננו, יחזרו על האימרה המפורסמת שבפרשת והיה אם שמוע לא מוזכר הציווי לאהוב את ה' "בכל מאדך" (רק "בכל לבבכם ובכל נפשכם").

אבל, האם פעם ידעתם או הבחנתם בהבדל כה משמעותי ועיקרי בין שתי הפרשיות האלו עד כדי כך שההבדל הזה מסמל את ההבדל בין גלות לגאולה, בין עולם הזה לעולם הבא?!

לא מדובר כאן בהבדל של מילה, גם אין הכוונה פה על ההבדל של משמעות, מדובר בהבדל דק המסתתר לו מתחת לפני השטח, עד כדי כך, שסביר להניח שרוב הקוראים אפילו לא שמו לב אליו בעבר…

בפרשת שמע" מופיע תחילה הציווי על לימוד התורה ("ושננתם לבניך ודברת בם") ורק לאחר מכן בא הציווי על קיום המצוות ("וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך").

לעומת זאת בפרשה השנייה, הדברים באים בסדר הפוך ממש: קודם "וקשרתם אותם לאות על ידכם

והיו לטוטפות בין עיניכם" – קיום המצוות, ורק אחר כך "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם" – לימוד

התורה!

והשאלה הפשוטה היא:למה? מה הסיבה להבדל הזה? ואיך ההבדל הזה מלמד אותנו דבר או חצי דבר בקשר לגאולה האמיתית והשלימה?

ידועה המחלוקת התלמודית (קדושין מ,ב) מה גדול ממה, האם "תלמוד"-לימוד התורה או "מעשה"- קיום המצוות?

בהתאם לכך מסבירה תורת החסידות את השינויים בסדר הפסוקים בין שתי הפרשיות שבקריאת שמע: בפרשה הראשונה, הוקדם התלמוד למעשה, בהתאם לדעה ש"תלמוד גדול" – שיש מעלה בתלמוד על המעשה. ואילו בפרשה השנייה, הסדר הוא הפוך – בהתאם לשיטה ש"מעשה גדול".

נשמע מדויק ומשכנע, לא?! שתי פרשיות לשתי שיטות…

הבעיה היא, שהגמרא מסיימת את המחלוקת הזאת עם פסק מכריע ובלתי משתמע לשני פנים:"נמנו וגמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (שם). אז, מה יהיה אם פרשת והיה אם שמוע?! מדוע הסדר שם הוא באופן הפוך לפסק במחלוקת?!

גם לכך יש מענה בתורת החסידות: הפסק התלמודי הזה הוא רק עכשיו, בזמן הזה. אבל, לעתיד לבא, בזמן הגאולה הפסק ישתנה ואז יהיה:"מעשה גדול"!

לאור האמור יוצא, שההבדל בין פרשת שמע לוהיה אם שמוע הוא, למעשה, ההבדל בין זמן הגלות לזמן הגאולה. פרשת שמע היא הפרשה האקטואלית עכשיו, כי בזמן הזה "תלמוד גדול", ואילו פרשת והיה אם שמוע מסמלת את עידן הגאולה, בה יהיה "מעשה גדול". בכך מסביר האדמו"ר האמצעי את תחילת הפרשה "והיה אם שמוע". צמד המילים "והיה אם" מסמל לשון סיפורית, אין כאן לשון של ציווי, פקודה או אזהרה, התורה לא משתמשת בלשון אוטוריטורית חזקה (על דרך: "צו" או "דבר") התורה, סך הכל, מספרת לנו מה הולך להיות. זוהי, בעצם, נבואה חרישית על הזמן בו כל ישראל "שמוע ישמעו" למצוות וציווי התורה באחרית הימים.

אלא, שאחרי הכל, עדיין ניתן לשאול שאלה פשוטה ועקרונית. איך אפשר לקיים מצוות לפני שלומדים? איך אפשר להניח תפילין מבלי לדעת הלכות תפילין או איך ניתן לשמור שבת מבלי להיות בקי בהלכות שבת? הדבר נשמע מגוחך בעליל…

הרבי מלך המשיח מתרץ את השאלה עם ציטוט מדרשי יחד עם משל נפלא:"בעולם הזה אדם הולך ללקוט תאנים בשבת אין התאנה אומרת כלום, אבל לעתיד לבא אם אדם הולך ללקוט תאנה בשבת היא צווחת ואומרת שבת היום". (מדרש תהלים עג)

כמו שילד קטן לא דוחף את היד לתוך האש, ואפילו בהמה לא תרוץ לתוך מדורה. ככה גם אנחנו בעידן הגאולה. האמת האלוקית תאיר באופן כה ברור וכה פשוט, שלא נצטרך לחשוב פעמיים…קיום המצוות יהיה דבר טבעי, חלק ממערכת החיים הרגילה שלנו. את רוח הטומאה ה' יעביר מן הארץ ולכן עשיית עבירות תהיה מופרכת לחלוטין, בדיוק כמו דחיפת יד לאש, או ריצה לעבר מכונית דוהרת.

אז עמדנו את ההבדל (מעשה קודם לתלמוד), הסברנו את סיבת ההבדל (לעתיד לבא מעשה גדול) ואף ביארנו כיצד ייתכן ההבדל (קיום המצוות ייהפך לטבע מולד או משני) מה שעדיין עומד על הפרק הוא שאלת ההגיון של ההבדל. כיום לפני הגאולה, ההגיון המנחה אותנו לפסוק ש"תלמוד גדול" הוא מכיון ש"התלמוד מביא לידי מעשה – נמצאו שניהם בידו" (שם, ובפרש"י) התלמוד כולל בתוכו ומביא לידי שניהם, משא"כ קיום המצוות לא מביא או יביא לידי לימוד התורה, ולכן הוא לוקה בחסר. כיצד נוכל לגשר על הפער הזה בימות המשיח? מה ישתנה אז?! האם המעשה יביא ללימוד?! ואם כן..איך בדיוק?

תורת החסידות מסבירה שקיום המצוות קשור עם כח המעשה, הכח התחתון ביותר באדם בעוד שלימוד התורה קשור עם כח השכל, הכח העליון ביותר באדם. בזמן הזה, ההגיון המנחה אותנו הוא שעל מנת להגיע לביטול מוחלט של כח המעשה לרצון האלוקי העליון, עלינו קודם כל לשכנע את השכל, זה יביא לכך שגם הרגש והמידות שבלב  ירתמו למשימה, עד כדי השפעה על הכח התחתון ביותר-כח המעשה. לעומת זאת, בגאולה האמיתית והשלימה, יתגלה השורש האלוקי של כח המעשה, כידוע  הכלל החסידי-"נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". זאת אומרת, שכח המעשה ("סופן") מושרש במדריגה הכי עליונה בנפש ("תחילתן"-עצם הנפש) ועצם הנפש ("תחילתן") מתגלה בעיקר דווקא ע"י המעשה ("סופן"). אלא, ששורש ומקור עליון זה הוא חבוי ונסתר בזמן הגלות, והוא בא לידי גילוי רק בגאולה. ולכן לעתיד לבא, שיתגלה השורש העליון של המעשה-עצם הנפש, הוא יכלול בתוכו את כל שאר כוחות הנפש, כולל גם כח השכל! לאור האמור, מסביר הרבי מלך המשיח, מובן מאוד כיצד לעתיד לבא המעשה יכלול גם את הלימוד, לכל הפחות ברמה הרוחנית של הדברים, כי המעשה מגלם את עצם הנפש שכוללת בתוכה את כל כוחות הנפש!

ונסיים במספר סיפורים קצרים על ר' הלל מפאריטש שימחישו לנו כיצד המעשה כולל גם את התלמוד. ידוע שהאדמו"ר הצ"צ אמר על ר' הלל מפאריטש שלא היה צדיק כמוהו במעשה בפועל כבר 300 שנה. לדוגמא: לר' הלל היה מנהג להקפיד להיות ה"מגביה" בתפילת מנחה של שבת. לקראת סוף ימיו הוא חלה בשבר חמור, ואותו שבר נפתח באחת השבתות, ור' הלל היה מרותק למיטה. את תפילות השבת הארגנו החסידים סביב מיטתו בביתו. והנה כשהגיעה תפילת מנחה של שבת, ר' הלל ביקש שיקרבו אליו את הבימה של קריאת התורה. החסידים חשבו לתומם כי כנראה ר' הלל לא שומע טוב, ולכן הוא מבקש להתקרב לספר התורה. איזה הפתעה חיכתה להם בסיום קריאת התורה..ר' הלל זינק מהמיטה, אחז בספר התורה והגביה אותו ממש בנס. מסירות נפש לקיים הידור ומנהג.

ר' הלל הקפיד מאוד על חשש שטענז, ולכן הוא מעולם לא לבש בגדי צמר ולא ישב על שום כסא מרופד (מחשש שטענז). פעם אחת, כשהיה ביחידות אצל הצ"צ, יחידות ארוכה מאוד שארכה קרוב לשעה וחצי, כיבד הצ"צ את ר' הלל בכסא מרופד. מה עשה ר' הלל?

הוא העמיד פנים כאילו הוא יושב, אבל באמת הוא  "ישב באויר" למשך שעה וחצי!

וכששאלו את ר' הלל למה הוא מהדר כל כך במצוות? ענה ר' הלל בפשיטות: כדי לזכות להבנה והשגה בתורת החסידות!

הרי לנו שקיום המצוות כולל בתוכו גם את לימוד התורה, בדיוק כמו בגאולה!

**

מעוניין לקבל כל שבוע את הדרשה לתיבת המייל שלך?

לחץ כאן להרשמה