היכונו לביאת המשיח! • דרשת "משיח בפרשה"

להורדת הדרשה בעברית

להורדת הדרשה באנגלית

***

ב"ה

היכונו לביאת המשיח!

מבוסס על לקו"ש חלק ט"ז בא ג

מדוע לקחו בני ישראל את השה ארבעה ימים לפני פסח? 

רועה צאן יוצא עם עדר הכבשים שלו למרעה. לפתע מגיע אדם בחליפה מכובדת ופונה אליו: "איזה עדר מרשים יש לך! תגיד לי, מה אתה מאכיל אותם?"

"שום דבר" עונה הרועה "אני נותן להם לנבור בזבל והן אוכלות מה שהן מוצאות!"

"מה?!" מתרעם השני "זו התעללות בחיות! אני פקח ממשרד החקלאות ואני קונס אותך באלף שקל!"

למחרת יצא שוב הרועה למרעה, ניגש אליו אדם אחר ושאל: "יפה מאוד העדר שלך, תגיד לי, מה אתה מאכיל אותם?"

"אה…" הרועה חשב לרגע "הן מלחכות את העשב פה, בשדה." ענה הרועה

"מה?!" התרעם השני "זו השחתת רכוש ציבורי, אני פקח עירוני ואני קונס אותך באלף שקל!"

למחרת יצא שוב הרועה למרעה, ושוב אדם שלישי נגש אליו עם אותה שאלה: "תאמר לי בבקשה, במה אתה מאכיל את העדר שלך?"

"תשמע.." ענה הרועה "כל בוקר, אני נותן לכל כבשה 10 שקל, שתלך ותקנה מה שבא לה…."

***

בפרשת השבוע, פרשת בא, אנו קוראים על הציווי המיוחד של הקב"ה לבני ישראל להתכונן לקראת היציאה הגדולה ממצרים, וזאת על ידי לקיחת שה (המיועד להיות קרבן פסח) ביום יו"ד לחודש ניסן – "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת".  נשאלת שאלה פשוטה, שאלת "בן חמש למקרא": מה הלחץ ומה הרעש?! למה אי אפשר לחכות עוד כמה ימים… מדוע צריכים בני ישראל לקנות כבש ארבעה ימים לפני השחיטה ולהחזיק אותו בבית?! הרי הרבה יותר קל לצאת לשוק בערב פסח, לעבור בין הדוכנים ולבחור כבש שמן ועסיסי לסעודת יום טוב… מי צריך כבש שיתרוצץ לו בבית ארבעה ימים…

רש"י מביא את הסברו של רבי מתיא בן חרש שלדבריו כשהגיעה עת הגאולה ממצרים היו בני ישראל "ערומים" ממצוות – לא היתה להם אפילו מצוה אחת שבזכותה מגיע להם להגאל; יתרה מזאת, לא רק שהם היו ערומים ממצוות, הם היו "שטופים בעבודה זרה", הם התרגלו לתפיסת העולם האלילית של מצרים וחיו כעובדי עבודה זרה לכל דבר. לשם כך, נתן להם הקב"ה שתי מצוות – דם פסח ודם מילה – על מנת לתת להם "קצת ביגוד" – לבושי מצוות ולהוציא אותם מהאלילות והעבודה הזרה. וכלשונו של רש"י: "משכו וקחו לכם, משכו ידיכם מאלילים וקחו לכם צאן של מצווה".

נשמע נפלא, לא?! הקב"ה נותן לבני ישראל צ'אנס להשתחרר ולהתנער מעשרות שנים של קיפאון רוחני וחדלון יהודי ע"י שתי מצוות!

נשמע טוב, נשמע מצויין. אבל אין כאן שום תשובה! לא ענינו בכלל על השאלה! השאלה היתה מדוע ציווה הקב"ה לקחת את כבש הפסח ביו"ד לחודש, ארבע ימים קודם שחיטתו, ועל זה לא תירץ ר' מתיא בן חרש כלום… הוא רק דיבר על "דם הפסח" – דם השחיטה בי"ד ניסן ואילו על "לקיחת הפסח" ביו"ד ניסן הוא לא אמר כלום! וחוץ מזה, איך נכנס לכאן "דם המילה", מי בכלל דיבר על ברית?! הרי שאלנו בקשר לקניית כבש ולא על הזמנת מוהל?!

הרבי מלך המשיח מסביר בשיחה נפלאה את עומק הדברים: יציאת מצרים אינה רק שחרור פיזי של עם ישראל מכבלי השעבוד המצרי. זו היתה, בעיקר, יציאה רוחנית, שחרור מההשפעה המצרית הקלוקלת. ארץ מצרים הייתה אז המעצמה הגדולה והמפותחת ביותר בעולם בכל תחומי המדע והחומר, ויחד עם זאת בתחום המוסרי עמדה מצרים במקום הירוד ביותר. לאור זאת מובן איזו השפעה רוחנית שלילית גרמה לבני ישראל השהות שם. ההשפעה הקלוקלת והקפאון הרוחני של בני ישראל באותה תקופה התבטא בשני פרטים: מצד אחד, העדר העשיה החיובית – חיים ללא מצוות, חיים ללא קדושה, חיים ללא אמונה. ומצד שני, התנהגות שלילית שהתבטאה ברדיפה אחרי עבודה זרה, הם לא רק עבדו עבודה זרה, הם היו "שטופים" בעבודה זרה… שטופי מח מהאמונה האלילית המצרית!

וכמענה על כך נתן להם ה' שני סוגי מצוות: מצווה אחת חיובית – מצוות מילה, המהווה כריתת ברית

בין יהודי להקב"ה החרותה בגוף ומקדשת אותו. ומצווה נוספת שלילית – קרבן פסח, שמטרתה הייתה

לנתק את בני ישראל מהאליליות המצרית.

חשוב לזכור שהטלאים היו אחד מהאלילים שהמצריים עבדו להם, ומטרת הקרבן היתה שבני ישראל ייקחו את הטלה שהורגלו להאליל ולעבוד, וישחטו ויאכלו אותו צלי אש כדי לנתק אותם מהאמונה בעבודה-זרה, עד כדי כפירה לגמרי. ויחד עם זאת, היה צורך לתת להם משהו חדש להתקשר אליו, אמונה אמיתית עליה אפשר וצריך למסור את הנפש, אמונה איתנה ותקיפה בבורא העולם ומנהיגו, עד כדי כריתת ברית, ברית המילה! 

[כי, אחרי הכל, בחיים, קל מאוד "לקחת" אבל קשה מאוד "להחליף"…] ההתנתקות מהיצר הרע של האלילות מבלי להחליף ולהמיר זאת באמונה בבורא היתה יוצרת קרע עמוק וחלל נפשי מסוכן, ולכן נתן להם הקב"ה את "דם המילה" – על מנת לקשר אותם בקשר אינסופי ונצחי באמונה בו!

לפי זה מובן גם מדוע היה צורך לקחת את השה ארבעה ימים קודם השחיטה: ניתוק מהרגל טבוע כל-כך לא מתרחש ברגע אחד. אילו בני ישראל היו לוקחים את השה ומיד שוחטים אותו – הייתה זו פעולה חפוזה הנובעת מהתרגשות והתלהבות רגעית, אבל לא היה בכך משום תהליך של פרידה וניתוק מהאליליות הטבועה בהם. לעומת זאת, אחרי ארבעה ימים של הכנה מוקדמת, בני ישראל מגיעים לרגע השחיטה מתוך מודעות מלאה והחלטה פנימית רציונלית להשתחרר מהשטות הזאת של עבודה זרה.

דוגמא לדבר אנו מוצאים כבר בנסיון העקידה: הקב"ה הראה לאברהם את מקום העקידה רק אחרי שלושה ימים של טלטול הדרך ("ביום השלישי") "ולמה איחר מלהראותו מיד? כדי שלא יאמרו הממוֹ וערבבו פתאום וטרד דעתו" (לשון רש"י בראשית כב,ד) זאת אומרת, שדווקא שהיה של ארבעה ימים (יום הציווי, ועוד שלושה ימים בדרך) מלמדת ומוכיחה שדבר מסוים נעשה מתוך ישוב הדעת והכרה מלאה. וכך גם ביציאת מצרים, דווקא הכנה מוקדמת של ארבעה ימים הייתה ההכנה הטובה ביותר לקראת היציאה – הפיזית והנפשית – ממצרים.

והדבר משמש גם כהוראה ברורה לדורנו זה, דור הגאולה. אם הגאולה ממצרים דורשת הכנה, כל שכן וקל וחומר שהגאולה מהגלות האחרונה דורשת הכנה, הכנה הראויה לשמה, לגאולה האמיתית והשלימה. אי אפשר להסתפק בזוטות, צריך לצאת ב"רכוש גדול", "מלאים מצוות (עוד יותר מ)כרימון"! ולא מספיק להתעסק רק עם עצמינו, עם הלבושים וה"כפתורים" שלנו, כי אם צריך לצאת החוצה ולמצוא "יהודים (שלא באשמתם) ערומים" ולתת להם בגדים/לבושים-של מצוות!

***

ונסיים בסיפור חסידי על חשיבות ההכנה לכל מצוה, ובעיקר בקשר לעבודת התפילה. פעם שאל אחד מגדולי חסידי פולין את הרבי המהר"ש: מדוע מאריכים החסידים בתפילה? הרי בשעת התפלה באים מחשבות זרות ומבלבלות את האדם, האם לא עדיף להתפלל בחפזון וכך "לברוח" מהם? משל למה הדבר דומה? יהודים נוסעים בעגלה ובאים נערים גויים ("שקצים") וזורקים עליהם אבנים, בודאי שהעצה היא להצליף בסוסים ולברוח הכי מהר שאפשר!

ענה לו הרבי המהר"ש: במה דברים אמורים? כאשר הנערים רודפים אחרי העגלה, אבל כאשר הם הצליחו לעלות על העגלה הבריחה לא תעזור, אדרבה, יש לעצור את העגלה ולהיאבק איתם ולגרשם.

והנמשל מובן: כאשר ה"רע" נמצא בתוך האדם הדרך להיפטר ממנו הוא לא בחיפזון אלא דווקא ע"י הכנה ובמתינות.

שבת שלום!

מבוסס על שיעור משיח בפרשה מהמחזור הראשון, לשיעור המלא לחץ כאן

***

מעוניין לקבל כל שבוע את הדרשה לתיבת המייל שלך? לחץ כאן להרשמה