-
מערכת משיח בפרשה, שמחה להגיש לקהל אנ"ש והשלוחים, מוסרי השיעורים, את הדרשה השבועית לפרשת שמות, בשלוש שפות: עברית, אנגלית וצרפתית. הדרשה נכתבה על ידי הרב ניסים לגזיאל, והיא מתאימה לכל מי שמעונין לומר דרשה בקשר עם פרשת השבוע והגאולה • לקריאה והורדה
יודי|כ׳ בטבת ה׳תשפ״ב***
על מהותו של שם
מבוסס על לקו"ש חלק ט"ז שמות-כ"ד טבת
מדוע נקראת פרשת השבוע בשם "שמות"?
מה אפשר ללמוד מכך בקשר לשם יהודי?איך קוראים לאימא עם שלושה ילדים? m.p.3
איך קוראים למורה לספורט? עדי דס
***
כל פרשה בתורה היא יחודית ויש לה קו מתוה ונקודה פנימית שסביבה סובבת כל הפרשה, נקודה שחודרת את כל פסוקי וסיפורי הפרשה, נקודה שמבדילה אותה מכל שאר פרשיות התורה. מה מיוחד בפרשת שמות? ומה מבדיל אותה משאר הפרשיות המספרות על שהותם של בני ישראל בארץ מצרים?
אם נעיין בסיום חומש בראשית ובתחילת חומש שמות נגלה שלמעשה שהות בני ישראל במצרים מתפרשת על פני חמש פרשות, החל מפרשת ויגש לקראת סיום חומש בראשית וכלה בפרשת בא, בה בני ישראל יוצאים מארץ מצרים ביד רמה. חמש פרשות המגוללות את הגלות והגאולה הראשונה של עמנו. אם נחשוב לרגע ונתבונן בפסוקים נראה שהייחודיות של פרשת שמות (מבין חמשת הפרשות האמורות) היא, שזוהי הפרשה היחידה בה מספרת התורה על (תחילת) הגלות המרה והשעבוד הנורא. כי, למעשה, אע"פ שבני ישראל ירדו למצרים כבר בפרשת ויגש, הרי שחז"ל מלמדים אותנו שכל עוד שאחד מבני יעקב היה חי, לא היה שעבוד כלל. ואילו בפרשת וארא כבר ניכרים ניצנים של גאולה, שבע המכות אותם "חטפו" המצרים על אשר עוללו לעם ישראל. בעצם, הפרשה היחידה העוסקת בקושי השעבוד נטו, היא פרשת שמות! הדברים מגיעים עד כדי כך, שבסיום פרשת שמות אפילו משה רבינו, רבן של כל הנביאים, מתלונן להקב"ה על מה שהוא עשה- "למה הרעותה לעם הזה?!"
תורת החסידות מלמדת אותנו תמיד להסתכל על השם, כי שמו של דבר מלמד על מהותו. הדבר תקף גם לגבי שמות הפרשיות, על מנת לדעת את הנקודה הפנימית המסתתרת בכל פרשה צריך לדעת, ללמוד ולעיין בשמה, כי שם הפרשה מלמד על תוכנה. והדבר נכון פי שבעתיים כשמדובר בפרשת "שמות"!
אלא, שכאן אנו נתקלים בבעיה…הפירוש והמשמעות של המילה "שמות" כאן, סותרת, לכאורה, את התוכן הכללי של כל הפרשה שהוא, כאמור לעיל, תחילת גלות מצרים וקושי השעבוד. ה"שמות" עליהם אנו מדברים בפסוק זה הם "שמות בני ישראל הבאים מצרימה", שמותיהם של בני יעקב-השבטים, שכאמור לעיל כל זמן שהם חיו לא היה כלל שעבוד או גלות! למעשה, איזכור "שמות בני ישראל" בתחילת הפרשה מבליט יותר נקודה הפכית הסותרת את תוכן הפרשה ומדגישה כיצד אין גלות ואין שעבוד. יתר על כן, רש"י בתחילת פירושו לפרשת שמות מסביר שאיזכור שמות בני ישראל בתחילת הספר (אע"פ שהם כבר אוזכרו ונימנו לפרוטרוט באמצע פרשת ויגש) נועד "להודיע חבתן" של בני ישראל לפני הקב"ה, חיבה שאמורה לדחוק ולבטל את הגלות המרה. ואם זה לא מספיק אז המדרש (בתחילת שמות רבה) מוסיף ומדגיש ש"על שם גאולתן של ישראל נזכרו כאן"!
אז מה קורה פה?! סתירה מיניה וביה, תוכן הפרשה מספר על הגלות ואילו שם הפרשה מבליט את הגאולה?!
רק הרבי מלך המשיח יכול להראות כיצד שאלה שכזו נהפכת לתשובה עצמה, וכיצד הסתירה היא בעצם הכוונה. בשיחה נפלאה מאריך הרבי להסביר את הידוע שבזמן הגלות מתגלה כח מסירות הנפש של כל יהודי, עצם הנשמה, בחינת היחידה. מדוע שבזמן של העלם יהיה כזה גילוי?! מדוע שבזמן של הסתר תתגלה כזו מדריגה?! אלא, שהיא היא הנותנת, דווקא בגלל שכל כוחות הנפש הרגילים נמצאים בהעלם, לכן אנו מוכרחים, צריכים ויכולים לגלות את כח מסירות הנפש של העצם. כל עוד שנרגשים בנשמה כוחות השכל והרגש האלוקיים, לא נרגשת בנשמה בחינת היחידה העצמית. דווקא בעיתי מצוקה, דווקא בזמן של העלם, בתקופה בה לא נרגש הקשר האלוקי של הנשמה ליוצרה ובוראה, אז ודווקא אז מאירה הנקודה היהודית העצמית בתוקפה ומתגלה בכל אחד ואחת כח מסירות הנפש להתגבר על כל המכשולים העומדים בדרך בפני קיום התורה והמצוות.
זוהי המהות הפנימית של גלות מצרים ופרשת שמות, וזוהי המהות האמיתית של כל גלות, גם הגלות הזאת האחרונה. בחיצוניות ובשטחיות, זהו זמן של העלם והסתר פנים, "אותותינו לא ראינו ואין איתנו יודע עד מה", אבל בפנימיות ובמהות הדברים, זהו זמן של גילוי העצם, זוהי תקופה של התקשרות על טבעית לבורא העולם, התקשרות שתעמוד בפני כל המניעות, העיכובים והמכשולים.
הפרדוקס הזה של שעבוד מצרים (או של כל גלות בכלל..), שמצד אחד זהו זמן של העלם ומצד שני זהו זמן של גילוי, בא לידי ביטוי נפלא בענין "השם". גם ל"שמות" יש את אותו פרדוקס בדיוק.
מצד אחד, "השם" הוא ענין חיצוני גרידא, האדם עצמו לא זקוק כלל לשם. טכנית, אם הוא היה האדם היחיד עלי אדמות, כנראה לא היה לו כלל שם! מטרת השם היא אך ורק על מנת שאנשים אחרים יוכלו לקרוא לאדם והוא יענה להם. מצד שני, השם קשור עם עצם החיים של כל אחד, וכידוע שכשאדם מתעלף, מנסים לעורר אותו על ידי קריאה בשמו, כי קריאת שם האדם מעוררת אותו בכל עצמותו. מדוע? כי שם האדם קשור עם העצם ולכן הוא ממשיך את העצם ומגלה את העצם.
שם הוא הדבר הכי חיצוני באדם, ויחד עם זה ובגלל זה, זה מגלה את הדבר הכי פנימי שבו- את החיות שלו! כך גם בנושא גלות וגאולה, הגלות היא ההעלם הכי גדול על האור האלוקי, ויחד עם זה ובגלל זה היא מגלה את האור האלוקי העליון ביותר. לכן בחרה התורה לקרוא לפרשת השעבוד והגלות בשם פרשת "שמות", כי "שם" מבליט מהי הגלות באמת, מהי המהות האמיתית של הגלות המסתתרת מתחת לפני השטח. זהו זמן פרדוקסלי שנראה כהעלם בחיצוניות ואילו בפנימיות זהו זמן הגילוי הכי נעלה, בדיוק כמו שם האדם שמצד אחד לא קשור כלל למהותו ומצד שני, מעורר ומגלה את עצם חיותו.
זהו הכח המיוחד של תורת החסידות, הכח לחבר בין הנגלה לנסתר, הכח לאחד בין הגמרא לקבלה, הכל לנבור בההעלם ולגלות את הגילוי, הכח לטפל בחושך על מנת לראות אור!
ע"י הוספה בלימוד תורת החסידות, הוראותיה והדרכותיה, נוכל למצוא בתוכנו את הכח המיוחד לגלות את הגאולה מתוך וע"י הגלות!
***
נסיים בסיפור שאירע בזמנו של הבעש"ט (מופיע בספר "תולדות יעקב יוסף" לר' יוסף מפולנאה, תלמיד הבעש"ט) המבליט את כוחו של שם:
מסיבות שונות ומשונות, ילד יהודי מסוים גודל וחונך ע"י "פריץ", גוי רוסי עשיר. כמובן, לא היה לו שום ידע ביהדות. כשהוא התבגר קצת, החליט "הפריץ" להמיר את דתו, ל"ע, באופן רשמי.
לכבוד המאורע הכין הפריץ סעודה מפוארת, בהיותו בטוח שהילד לא התנגד. כשהודיע הפריץ לילד על כוונתו, שאל הילד בתמימות למשמעות הדבר.
ענה הפריץ:"כלום! עד עתה קראו לך פיוויש, ומעכשיו יקראו לך איוואן"
שאל הילד:" למה קוראים לי פיוויש?"
בלית ברירה, סיפר לו הפריץ, שהוא נולד כיהודי. כששמע זאת הילד, הוא סירב, בכל התוקף, להמיר את דתו, "אני נקרא פיוויש- ואשאר פיוויש!" הפריץ העניש אותו קשות וייסר אותו ביסורים נוראים שהביאו אותו, בסופו של דבר, להסתלק מהעולם..
התבטאה על כך אישה יהודיה:
ריבונו של עולם, אנחנו, לא טעינו בך, אך, גם אתה לא טעית בנו. פיוויש, שלא ידע מכלום, מסר את נפשו על קידוש ה'!
שבת שלום!
***
מעוניין לקבל כל שבוע את הדרשה לתיבת המייל שלך? לחץ כאן להרשמה
תגיות: משיח בפרשה, פרשת שמות