מעל ההיגיון • משיח בפרשה

המגיד מדובנא נקלע פעם למצב ביש. הוא התבקש למסור דרשה בפני גויים שאינם מאמינים, הם דרשו שהדרשה לא תכלול פסוקים, כי אם מסרים חינוכיים גרידא.

המגיד הסכים והתחיל לספר סיפור על מורה שהלך עם תלמידיו ביער עבות. הוא אמר להם שאם התנפלו עליכם כלבים, כל שעליכם לעשות הוא לומר את הפסוק:"ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" והכלבים ירגעו.

לפתע, התנפלה עליהם חבורת כלבים. המורה יחד עם תלמידיו ברחו עם היער בריצה. אחרי ריצה ארוכה הם הגיעו למקום מבטחים. שאלו התלמידים את המורה:"למה ברחת ולא אמרת הפסוק?"

ענה המורה:"מה אעשה, שהכלבים לא נותנים לי לומר אף פסוק???"

בפרשת בא אנו קוראים על ה"פתרון הסופי" של גלות מצרים-מכת בכורות, המכה העשירית שהביאה את היציאה המיוחלת של בני ישראל ממצרים. ישנם הרבה מאוד פרטים מעניינים במכת בכורות ששונים מכל שאר המכות, בשורות הבאת נתמקד על אחדים מהם לאור תורתו של הרבי מלך המשיח.

א- מכת בכורות היא המכה היחידה שמשה רבינו הודיע על זמנה המדויק, "כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים" (בא א,ד). ב- זוהי גם המכה היחידה שבני ישראל היו צריכים לעשות אות וסימן על בתיהם על מנת שהמכה לא תפגע בהם, הם היו צריכים למרוח את דם קרבן הפסח "על שתי המזוזות ועל המשקוף".  מהי הסיבה לשינויים האלו במכת בכורות? ומה הקשר שלהם לגאולה האמיתית והשלימה.

בשיחה ארוכה ומפותלת, מסביר הרבי מלך המשיח את הדברים בראי החסידות. נקודת הביאור מתמקדת בכך שהשורש הרוחני של מכת בכורות הוא במדרגה עליונה שלמעלה מהשתלשלות. מדרגה שהיא למעלה מכל שכל ולמעלה מכל הגיון. ההיגיון הבריא היה טוען "מה נשתנו אלו מאלו?" "הללו עובדי עבודה זרה, והללו עובדי ע"ז!" מדוע בכורי בני ישראל ניצלו, ואילו בכורי מצרים ימותו? איפה הצדק והיושר?!

התשובה היא פשוטה, ההגיון הבריא צודק, אבל מכת בכורות היא מכה שלמעלה מההגיון! היא מושרשת במדריגה שלמעלה מהשתלשלות, ושם מאירה אהבתו העצמית של הקב"ה לכל יהודי ויהודי, ללא כל סיבה, ללא כל טעם, וללא כל הגיון. פרעה הרשע לא היה מסוגל לקבל כאלו הצהרות, המצריים הקדמונים היו תכלית השכל האנושי (בדומה לתרבות יון בתקופות מאוחרות יותר), החרטומים היו ידועים בעולם כולו כחכמים גדולים, וגם פרעה (אמנם היה רשע, אבל) לא היה טיפש, הוא התנהג ע"פ שכל, ולכן הוא חשב לעצמו שמכה כזו, שתהרוג את כל הבכורים ללא הבדל גזע, דת, צבע עור או שפה, בודאי תפגע גם בבכורי ישראל, הוא היה בטוח שזה לא יקרה.

לכן משה רבינו (ע"פ ציווי ה') היה מוכרח לומר לו "כחצות הלילה" זה הולך לקרות! חצות הלילה הוא זמן של חיבור הפכים, זהו זמן בו מתחברים החצי הראשון של הלילה, המסמל את מידת הגבורה, החושך והצמצום, יחד עם החצי השני של הלילה שמסמל את מידת החסד, האור וההשפעה. לכן בחצי הראשון של הלילה, מרגע לרגע נהיה יותר חשוך, ואילו בחצי השני של הלילה מרגע לרגע האור מאיר יותר. החיבור הזה של שתי ההפכים- החסד והגבורה- מגיע ממדריגה שהיא למעלה משניהם גם יחד. מדריגה שהיא עצמה לא מוגבלת בשום אופן, ולכן היא יכולה לחבר בין שני הפכים, זוהי המרידה שלמעלה מהשתלשלות, הגוררת איתה יחד את אהבתו העצמית של הקב"ה לכל יהודי. ברגע של חצות הלילה מתגלה אותה אהבה עצמית, היא זו שהגינה על בני ישראל ושמרה עליהם מפני המשחית.

אבל ביאור זה רק מחזק את השאלה על השינוי השני. א"כ, אם האהבה העצמית של הקב"ה הגינה על בני ישראל, מדוע הם היו צריכים לאות? 

אלא, שכאן טמון יסוד גדול בעבודת ה'. כל ההמשכות האלוקיות נמשכות למטה אך ורק ע"י עבודת האדם. על מנת שגילוי אלוקי יתקבל אצל האדם, ויאיר ויקלט בו בפנימיות, הוא מוכרח לעשות משהו שיהיה מעין אותו גילוי, אפילו האהבה העצמית של הקב"ה, שהיא למעלה מהגיון, דורשת עבודה. העבודה שלנו היא לא הסיבה לאהבה, עבודת האדם אינה מחזקת את האהבה, והעדר העבודה אינו  מחליש אותה, אבל ללא עבודה אי אפשר לקבל את אהבה.

העבודה הנדרשת על מנת לקבל גילוי אלוקי צריכה להיות מעין אותו גילוי. בנוגע לענייננו, על מנת לקבל גילוי שלמעלה מהשכל, צריכים להתנהג למעלה מהשכל-עבודת של מסירות נפש, עבודה למעלה מטעם ודעת. וזו הייתה הסיבה לעשיית האות, מריחת הדם על המזוזות והמשקוף. דם הפסח (וגם דם המילה) אותו מרחו בני ישראל על דלתות הבית היה סמל מצויין של מסירות נפש, והקרבה אישית למעלה מטעם ודעת. ברית מילה היא מצוה שלמעלה מהשכל, ולקיחת האליל המצרי (הכבש) וההכרזה בגילוי שבני ישראל הולכים לשחוט אותו ולהקריב אותו, היוותה מסירות נפש גלויה.

בכך מתרץ הרבי מה"מ סתירה גלויה בין מאמרי רז"ל. מצד אחד, נאמר במקורות (מכילתא יד, לא) ש"בזכות האמונה נגאלו אבותינו ממצרים שנאמר ויאמן העם", ואילו מצד שני נאמר (ג"כ במכילתא, הובא בפרש"י) שבני ישראל נגאלו בזכות דם המילה ודם קרבן הפסח. אז בזכות מה נגאלנו?

התשובה היא: בזכות שניהם!

אמונה בכלל היא דבר שלמעלה מהגיון, ובעיקר האמונה של בני ישראל בגאולה (ממצרים). הם היו במצב גשמי ורוחני ירוד, מבלי כל סיכוי להינצל. (אפילו הסכמי חילופי שבויים או התערבות בינלאומית לא היתה עוזרת להם) אבל הם האמינו בכל מקרה בדברי הנביא על ביאת הגאולה.

אבל, כאמור לעיל, אמונה אפילו אם היא למעלה מטעם ודעת אינה מספקת, צריך מעשים! צריך להביא את האמונה לידי עשיה, וזאת היא הסיבה שבני ישראל היו צריכים לבטא את האמונה האי-רציונלית שלהם במעשה המצוות-דם המילה ודם הפסח.

אותה אמונה, שהתבטאה בעבודת קיום שתי המצוות הנ"ל, עוררה למעלה את הגילוי האלוקי שלמעלה מהשתלשלות, וזה גרם למכת בכורות, שהביאה ליציאת מצרים. הכלל הנלמד מכל הנ"ל הוא שכדי להביא את הגאולה, גם במצבים שנראה לנו שאין שום סיכוי שהיא תבוא, עלינו להאמין! ולא סתם להאמין, כי אם להאמין למעלה מהשכל, ולמעלה מההגיון. אבל אמונה זה לא הכל, צריכים להביא את האמונה לידי מעשים, מעשים שיחדירו את האמונה בפנימיות, גם בכוחות הגוף הנחותים. ע"ד מצות המילה, שמחדירה את האמונה היהודית גם באיברים הגשמיים והנחותים ביותר באדם. יתרה מזאת, את האמונה עלינו להחדיר אפילו בדברים שמחוץ לגוף האדם, ע"ד מצות דם הפסח שהחדירה את האמונה אפילו בקירות הבית (הדלת, המזוזה והמשקוף).

"כימי צאתך מארץ מצרים", גם אנחנו צריכים ללמוד מוסר השכל חשוב מכל הנ"ל. על מנת להביא את הגאולה עלינו להאמין ב-ג-ד–ו-ל! ואת האמונה הזאת עלינו להחדיר בפנימיות נפשנו וגופנו, לא מהשפה ולחוץ, כי אם תוך תוכנו. החדת האמונה בדורות האחרונים נעשית ע"י לימוד מעמיק בתורת החסידות, כי ע"י לימוד תורת חסידות חב"ד, האדם מפנים את המושגים הרוחניים והם חודרים לפנימיות התודעה שלו, עד שהם הופכים להיות חלק בלתי נפרד ממנו. וע"י החדרת האמונה, בתוצאה מעשיה (כולל קיום המצוה של לימוד התורה) תבוא הגאולה!

נסיים בסיפור חסידי על כוחה של האמונה.

פעם אחת נסע הבעל שם טוב עם אחד מתלמידיו עד שהגיע למדבר, מקום שאין מים. התלמיד שהיה עייף מן הדרך צמא מאד למים. הוא פנה לבעל שם טוב ואמר: רבי, אני צמא.

אולם הבעל שם טוב לא ענה. כשראה התלמיד שהוא בסכנת מות, פנה שוב לבעל שם טוב ואמר: רבי, אני צמא מאד. ענה לו הבעל שם טוב: האם מאמין אתה שכבר בזמן שברא השם את העולם, ראה את הצרה שלך והכין לך מים לשתות?

התלמיד לא מהר לענות, לאחר רגע של מחשבה השיב: כן, אני מאמין באמונה שלמה. 

השיב לו הבעל שם טוב: המתן רגע.

לאחר זמן קצר פגשו הרבי ותלמידו גוי שנושא על כתפיו שני דליים מלאים מים. שלמו לו פרוטה תמורת שתי כוסות מים, והרוו את צמאונם.

אולם הבעל שם טוב לא הניח לגוי למהר לדרכו, הוא עצר אותו ושאל: מה ראית לשאת מים כאן במדבר?

ענה לו הגוי: הפריץ שלי השתגע. הוא שלח אותי להביא לו מים ממעין אחד רחוק מאוד מביתו. ואני נושא את המים כבר שעה ארכה, ורץ מרחק של שלוש עשרה קילומטרים, ואינני מבין מדוע הפריץ עושה לי את זה.

פנה הבעל שם טוב לתלמידו ואמר: רואה אתה, בני היקר, מהי דרכה של ההשגחה העליונה. השם יתברך, ברא בשבילך פריץ משוגע, כדי לתת לך מים, ואת כל זה הוא ראה ברגע שברא את העולם.         

שבת שלום!

__________

מבוסס על לקו"ש חלק ג' פרשת בא

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן