ג' תמוז: ראיון עומק עם המשפיע הרב זלמן נוטיק ע"ה

הרב זלמן ניסן פנחס נוטיק ע"ה

בג' תמוז תשנ"ד נפל דבר בישראל. ברמה הנראית לעין, ברמת השטחית, חשכו המאורות, ובעולם השתרר החושך הכי גדול מאז ששת ימי בראשית. העלם והסתר על חייו ומציאותו המוחשית של נשיא הדור, כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א. זהו העלם והסתר הכי גדול שיכול להיות.

אבל, כיהודים איננו יכולים לראות את הדברים בראייה השטחית בלבד, ועלינו לחפש ולבחון את הראייה התורנית-חסידית; לחפש כיצד התורה מגדירה את היום הזה, וכיצד הרבי מלך המשיח מגדיר את היום הזה. וכאשר מחפשים – מוצאים, שבריבוי שיחות מגדיר הרבי את היום הזה כ"אתחלתא דגאולה".

משום כך, למרות שבמהותו החיצונית, ג' תמוז הוא יום המסמל העלם והסתר הכי גדול – עלינו לדעת שבמהותו הפנימית, זהו יום של גאולה, ולא סתם אלא "אתחלתא דגאולה".

דבר דומה מצינו לגבי י"ז תמוז: עד הדור האחרון היה ברור לכולם שחודש תמוז בכלל, וי"ז תמוז בפרט, הם ימים של חורבן במהותם. והנה בדור הקודם אירע נס ההצלה של הרבי הריי"צ בי"ב תמוז, והחודש הפך להיות חודש הגאולה. בשיחותיו הק' מסביר הרבי, שבאמת מהותו הפנימית של י"ז תמוז הייתה תמיד קשורה עם הטוב של הגאולה, אלא שהיה זה טוב מוסתר (י"ז, בגימטריה טוב), ומכיוון שאנו מתקרבים לגאולה – החל להתגלות עניינו האמיתי של י"ז תמוז, וחודש תמוז בכלל, כחודש של גאולה.

וכאן חשוב להדגיש נקודה מעניינת: אילו היה י"ז תמוז רק בבחינת "ירידה לצורך עלייה", זאת אומרת שי"ז תמוז עצמו הוא ירידה מוחלטת, והטוב היחיד שבו הוא, שעל ידי הירידה באים לעלייה גדולה יותר – היה מתאים שנס ההצלה, שמבטא את העלייה, יחול כמה ימים לאחר י"ז תמוז. שהרי כך הוא סדר הדברים: ירידה, ואחר-כך עלייה.

לפועל, הקב"ה סידר שנס ההצלה יהיה דווקא בי"ב תמוז, חמשה ימים לפני י"ז תמוז – ללמדך, שלא מדובר כאן על "ירידה לצורך עלייה", אלא בטוב נעלם, שמוסתר עד כדי כך שבראייה השטחית הוא נראה גלות וחורבן. וכאשר אנו חוגגים את חג הגאולה בי"ב תמוז, ולאחר חמשה ימים אנו מגיעים לי"ז תמוז – יש לנו את הכוחות לגלות את המהות הפנימית והטוב הנעלם של י"ז תמוז, ולהביא לגילוי את הצדדים החיוביים שבו.

על יסוד דברי הרבי בשיחת פרשת שלח ה'תשמ"ט (הערה 2) על רמזים חדשים בקשר לכ"ח סיון, שכאשר "הכוונה היא בשביל התעוררות ביראת שמים וכו', מותר, טוב ונכון לומר גם רמזים חדשים . . ומצינו שכך נהגו גדולי ישראל, שאמרו רמזים כו', והדגישו שזהו רמז חדש (שלא מצאו בספרים שלפני זה), כדי שילמדו מהם הוראה זו, שמותר לומר רמזים חדשים בשביל להוסיף התעוררות ביראת שמים, וכיוצא-בזה",

– יש לומר שכ"ח סיוון שחל חמשה ימים לפני ג' תמוז, מגלה אף הוא את מהותו העצמית, הפנימית והאמיתית של ג' תמוז. וכשם שי"ב תמוז מגלה שהפנימיות של י"ז תמוז איננה גלות, אלא גאולה – כך כ"ח סיון מגלה לנו שהמציאות הפנימית והאמיתית של ג' תמוז, אינה היפך החיים (כפי שנראה לעיני בשר שלנו), אלא הוספה בחיים, שהרי בכ"ח סיוון ניצל הרבי מסכנה של היפך החיים תחת צפורני הנאצים ימ"ש, בהגיעו צלחה לארצות הברית.
ולאחר שיודעים אנו כי מהותו הפנימית והעצמית של ג' תמוז, היא הוספה בעניין החיים של הרבי מלך המשיח – הרי, ההנהגה ביום זה ובימים הסמוכים אליו, צריכה להיות בכיוון זה: הוספה בעניין החיים של הרבי.

במילים פשוטות: בימים הסמוכים לג' תמוז, עלינו להמחיש, בהתנהגות שלנו ובאורח החיים שלנו, את חייו הנצחיים של הרבי מלך המשיח. עלינו לבחון את עצמנו, ולבדוק האם ההתנהגות שלנו ברגע זה ממחישה שהרבי חי, או חלילה ההיפך?!

מה הפירוש "התנהגות שממחישה את חייו של הרבי"?

לא מדובר על דברים 'בשמים'. מדובר פשוט על ההתנהגות היום-יומית של כל אחד מאיתנו.

אם מדובר על תלמידי התמימים, הרי כשבחור הולך ברחוב, ומגיע לידי ניסיון – עליו לבחון את עצמו: האם מקננת בו התחושה שפיעמה בלבו של כל חסיד לפני ג' תמוז, שהרבי עומד כעת לידו, מסתכל עליו כאב רחום על בנו יחידו, ומתחנן לפניו: בני, המשך להיות קשור לקדושה, ואל תתפתה לעצת היצר! או שבשבילו הרבי זה צדיק גדול שחי בדור האחרון והוא רק משתדל ללכת באורחותיו?…

דוגמה נוספת בקו "עשה טוב": לפעמים, נדרש מתמים להתאמץ יותר, להתעלות מעל עצמו ולשבור הרגלים – אם הוא חי עם הידיעה הברורה שהרי חי כעת, והוא אמור לתת לרבי דין וחשבון – מיהו זה שיכול לעמוד ממול ולא לעשות את רצון הרבי?

ובכלל, לא עבר זמן רב מאז שעברנו כמה פעמים אצל הרבי בחלוקת הדולרים לצדקה, ולכולנו זכורה ההתרגשות הגדולה בימים שקדמו למפגש עם הרבי. כמה היינו משתדלים להיות טובים יותר, הן ב'סור מרע' והן ב'עשה טוב', כדי שכאשר הרבי יסתכל עלינו, נתבייש פחות…

מי שחי בתחושה ברורה שהרבי חי וקיים, ובכל רגע נתון עשוייה להתחולל התגלותו לעיני בשר, ואז הרי נעבור כולנו לפני הרבי, "כבקרת רועה עדרו", והרבי יביט על כל אחד מאיתנו וישאל מה עשינו לזירוז הגאולה – הרי התנהגותו צריכה להיות זהה להתנהגות בימים שלפני היחידות או המפגש עם הרבי בחלוקת הדולרים, ועוד יותר מכך!

ואצל אברכים, בעלי בתים מן השורה, שעוסקים ביום-יום במסחר ושאר ענייני העולם הזה – היכן מתבטאת בהתנהגותם ההכרה שהרבי חי וקיים?
מכיוון שאמרנו קודם שבכ"ח סיון יש רמזים נפלאים על מהותו של ג' תמוז, ננסה לחפש בשיחות כ"ח סיון רמזים גם להנהגה הנדרשת בג' תמוז, ובכלל בימים אלה שלאחר ג' תמוז תשנ"ד:

בכ"ח סיון ה'תנש"א, יובל שנים לחג ההצלה של הרבי והרבנית, אמר הרבי, שעל מנת שהקב"ה יביא את הגאולה האמיתית והשלימה, "הוא זקוק (כביכול) להשתתפותו של כל יהודי . . וצריך להגיע כביכול לכך שכל יהודי יסכים לזה, ויתירה מזו – שהוא ירצה ויכריז, שלא רק ש"הגיע זמן גאולתכם", אלא שישנה כבר הגאולה בפשטות, כמדובר לעיל שגאולה היא מלשון גילוי – הגילוי דאלופו של עולם ב'גולה'",

למה מתכוון הרבי בדבריו שכל יהודי ירצה ויכריז שנמצאים בגאולה בפשטות? – בשמחת תורה ה'תשנ"ב הסביר הרבי את הדברים ביתר הרחבה, ואמר שעבודתו של יהודי בחיי היום-יום צריכה להיות "מעין ובדוגמת חיי והנהגת בני ישראל בימות המשיח ממש".

משום כך, בימים שבין כ"ח סיון לג' תמוז, צריכה להיות התעוררות מיוחדת בעניין. כל אחד מאיתנו צריך להתבונן בהנהגה היום-יומית שלו, אופן הניהול של חיי המשפחה, קביעות עתים לתורה וחיות בכל ענייני הרבי, ובפרט בענייני גאולה ומשיח – ולשאול את עצמו: האם כל אלה מתאימים לצורת החיים של ימות המשיח, או שקצת רחוק מזה…

כמובן שאי-אפשר לקפוץ בבת-אחת מחיים של גלות לחיים של גאולה, אבל כאשר מחליטים ללכת בכיוון, אפשר ללכת לאט לאט, ולשפר תחום אחרי תחום.

ברור, שהרבי לא סיפר לנו שאנו נמצאים כבר בתחילת ימות המשיח, רק כדי שנשמח קצת, אלא כדי שהמודעות שלנו לתקופה בה אנו נמצאים תגרום לשינוי בצד המעשי של החיים.

ומכיוון שעניין זה התגלה בכ"ח סיון, שהוא מגלה את הפנימיות של ג' תמוז – הרי שלקראת ג' תמוז עלינו להתנהג באופן המתאים לזמן הגאולה בפשטות.

הרב יכול לתת דוגמה להמחשת חיי משפחה ועבודה של בעלי-בתים המתאימים לימות המשיח?

בשיחותיו של הרבי מוסבר שההבדל בין זמן הגלות לימות המשיח, הוא על דרך ההבדל בין העבודה של "כל מעשיך לשם שמים" או "בכל דרכיך דעהו" לבין העבודה באופן של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני":

כאשר העבודה היא באופן של "כל מעשיך לשם שמים", או אפילו באופן הנעלה יותר של "בכל דרכיך דעהו" – הרי העולם והאלוקות הם שני דברים נפרדים, אלא שהעולם מהווה אמצעי להגיע למטרה האלוקית. בעבודתו של היהודי מורגש שיש מציאות של 'חול', 'מעשיך' ו'דרכיך', אלא שתכליתם היא קדושה.

אבל כאשר העבודה היא באופן של "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", הרי ענייני העולם עצמם הם אלוקות, וממילא לא נרגשת מלכתחילה שום מציאות כלל, כי "אין עוד מלבדו". במילים אחרות: "אני לא נבראתי" פירושו – שמציאותו של האדם כשלעצמה לא קיימת כלל ("אני לא נבראתי"), העניין היחידי שקיים הוא "לשמש את קוני".

בגלות, האלוקות נוספת על הבריאה, ולכן המקסימום שאפשר להגיע הוא, שהבריאה תשרת את רצון הבורא. אבל בימות המשיח יתגלה שהבריאה עצמה אין לה מציאות עצמית מלבד רצון הבורא.

אז איך מתחילים לחיות גאולה בחיי היום-יום? קח לדוגמה ארוחת ערב פשוטה. יהודי טוב, שכל מעשיו לשם שמים, ומקיים את הציווי בכל דרכיך דעהו, יאכל את האוכל על מנת שיהיה לו כוח אחר-כך ללמוד תורה ולומר קריאת שמע בכוונה. למעשה, ארוחת הערב שלו נשארה חולין לחלוטין, אלא שהיא משמשת כאמצעי לקדושה.

אבל חסיד שרוצה לחיות כמו בימות המשיח, יהפוך את ארוחת הערב להתוועדות ביתית. אחד הילדים יאמר פתגם בענייני גאולה ומשיח, השני יספר סיפור מהרבי, והשלישי יאמר דבר הלכה. והנה הופכת לה ארוחת החולין להתוועדות קדושה.

ואם תמצי לומר, הרי הדברים מפורשים במשנה במסכת אבות: "שלושה שישבו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משולחנו של מקום" – זאת אומרת: אם ישבו השלושה ואכלו על מנת שיהא להם כוח ללמוד אחר-כך, הארוחה הייתה ארוחת חולין עם מטרה קדושה; אבל כאשר אמרו בסעודה דברי תורה, הופכת הסעודה עצמה להיות עניין של קדושה, "שולחנו של מקום"!

בדרך זו הופכים את הכל לקדושה, אפילו האוכל עצמו נעשה אוכל של קדושה. זה עוד מימד של הפנמת דברי ההתעוררות שנאמרו בהתוועדות. על-דרך הסברו של הרבי אודות מעלתה של סעודת משיח, שענייני משיח נעשים דם ובשר כבשרו. שלכאורה – הרי מה שנעשה דם ובשר כבשרו זה האוכל הגשמי, ואילו הדיבורים על משיח נשארים ברמה הרוחנית? אלא מכאן, שאוכל שנמצא בהתוועדות חסידית סופג לתוכו את כל הדיבורים בהתוועדות, וכאשר הוא נאכל, הרי האוכל עצמו מכניס את הקדושה לדם ובשר כבשרו.

את הרעיון הזה, על החיים בימות המשיח בתא המשפחתי, העברתי בהרבה הרצאות, לפי קהלים שונים. למדנו תחילה את הצד העיוני של הדברים, מהי ההגדרה של "אין עוד מלבדו", ובכלל את הנושא של "דירה לו יתברך בעולמות התחתונים", ואחר-כך פרטנו את הנושא לפרטים קטנים ומעשיים.

אחרי כמה שבועות אנשים חוזרים אלי עם משוב ומספרים שהחלו לנהוג כך בביתם. מאז, פתאום נעלמו הצעקות והמתחים מהתא המשפחתי. כי כאשר המשפחה כולה יושבת יום-יום להתוועדות חסידית, מקבלים תוצאה מבורכת של משפחה מלוכדת ומאוחדת.

את אותו רעיון ניתן להעתיק גם לעבודתם של בעלי-בתים. כשיהודי רוצה לנהל את עסקיו בצורה יהודית, הוא יודע שצריך להפריש מרווחיו מעשר, או אפילו חומש. אין שום דבר קדוש בעסק עצמו, הוא נותר חולין לחלוטין, וכל מעלתו היא, שהוא מהווה אמצעי לענייני הקדושה.

לעומת זאת, חסיד שרוצה לנהל את עסקיו על דרך ימות המשיח, הופך את העסק עצמו לדבר שבקדושה. כאשר נכנס אליו קליינט הוא מחפש קודם כל כיצד לקשר אותו לרבי, אם בהנחת תפילין, אם בשיחה על קביעות עתים לתורה ורישום הילדים לחינוך כשר, ובעיקר בשיחה רצינית על הגאולה הקרבה. אם כך מתנהלת החנות, הרי זה ממש "בית חב"ד", שרק כדי להחזיק את עצמו הוא מוכר גם בגדיםqתכשיטיםq כלי בית וכדומה. מאמצעי (חנות) שמשרת מטרה (צדקה), הפכה החנות להיות מטרה בפני עצמה: מרכז להפצת המעיינות.

נכנסתי פעם לחנות כזאת, של חסיד חב"ד בירושלים, שכל מי שנכנס לחנות יודע שלא יצא משם ללא עלון או חוברת בענייני גאולה ומשיח. הוא לקח חנות בגדים ועשה ממנה בית חב"ד. כמו שקראנו לא מזמן ב"בית משיח" על החסיד ר' יצחק נמס, שבאופן רשמי היה בעל עסק, אבל בפועל עשה 'מבצעים' ופעילות עבור הרבי בקנה מידה של שליח במשרה מלאה, עד שהרבי היה צריך להעיר לו שהוא צריך לדאוג גם לעסקיו…

מאיפוא זה נובע? מהידיעה ש"אין עוד מלבדו", וכל המציאות של הלקוחות שנכנסים אליו לחנות, היא בכדי שישמעו ממנו על הגאולה הקרבה.
אפשר להמשיך את אותו קו לנושאים רבים ומגוונים בחיי היום-יום. צריך רק ללמוד ענייני גאולה ומשיח, כדי להבין את המשמעות האמיתית של ימות המשיח, ולהעתיק משם אלמנטים גאולתיים לתוך חיי היום-יום שלנו.

כאשר מפרסמים את בשורת הגאולה – לשם מה צריכים לפרסם את זהותו של הגואל, ולומר שהרבי הוא מלך המשיח?

לפני שנדבר על הצורך בפרסום, יש כאן הנחת יסוד פשוטה, שהרבי הוא מלך המשיח. זאת המציאות, ובכך אנו מאמינים באמונה פשוטה. עצם העובדה שחסידי חב"ד מאמינים שהרבי הוא מלך המשיח, ברורה לאור המובא בגמרא ומצוטט רבות בשיחותיו של הרבי, שתלמידיהם של אלו הראויים להיות משיח, היו מצביעים על רבותיהם ואומרים שהם המלך המשיח המקווה. הרבי עצמו, בהתייחסו לרבי הריי"צ, ציטט כמה וכמה פעמים את דברי הגמרא אודות התלמידים שדרשו את שמו של משיח כשם רבם, והסיק ש"אנן נען אבתריה", שיוסף שמו ויצחק שמו. משום כך ברור, שכל חסיד חב"ד המשייך עצמו לרבי, אומר ומאמין ש"מנחם שמו".

הנחת יסוד נוספת שחקוקה בנפשו של כל חסיד חב"ד, היא, שצריך לקשר יהודים לנשיא הדור. באגרות קודשו של הרבי, כמו גם בשיחותיו בפרט מהשנים הראשונות לנשיאות, קורא הרבי שלא להסתפק בהפצת המעיינות גרידא, אלא לעשות ככל האפשרי כדי לקשר יהודים לנשיא הדור. באחד המכתבים הידועים, לאנ"ש בפריז, מותח הרבי ביקורת חריפה מאוד על אנ"ש שם שאינם מקשרים יהודים לנשיא הדור.

לאחר שבשנים האחרונות הסביר הרבי כמה וכמה פעמים שנשיא הדור ומשיח זה היינו הך, וכלשון הרגיל בשיחותיו של הרבי "נשיא דורנו משיח שבדורנו" או "נשיא דורנו משיח צדקנו", הרי כאשר רוצים לקשר יהודי לרבי, מקשרים אותו ממילא למלך המשיח.

מעבר לחובה המוטלת על כל אחד מחסידי חב"ד לקשר יהודים נוספים לרבי מלך המשיח – הרי זו זכות נפלאה, הן עבורנו, והן ובמיוחד עבור אותם יהודים שאנחנו מקשרים לרבי: ברגע שיהודי מתקשר לרבי מלך המשיח, הרי הוא מקיים את הוראותיו, וממילא זוכה לשפע ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו, הן בגשמיות והן ברוחניות. כפי שאנחנו רואים בעצמנו, שכאשר אנו מקושרים לרבי ופועלים לפי הנחיותיו, אנו רואים הנהגה נפלאה למעלה מהגבלות הטבע.

לאחר הנחת-יסוד זו, השאלה למה לפרסם היא קצת מוזרה, בלשון המעטה: נניח שיש ברשותך משהו יקר מאוד, שעשוי לחולל שינויים מדהימים לטובת העולם – האם לא תשווק אותו?

יש לנו את הדבר היקר ביותר בעולם, הרבי מלך המשיח, וכל יהודי שנקשר אותו לרבי, נחולל שינוי עצום לטובה בחייו, הן הרוחניים והן הגשמיים. אז מה ההגיון שלא לפרסם את זה בכל מקום?!

כאשר לבן-אדם יש ברשותו משהו שיכול לחולל שינוי לטובה בעולם כולו, והוא אינו מפרסם זאת – הדבר יכול לנבוע משתי סיבות: א. הוא אינו מודע לעוצמה הרבה שהוא מחזיק בידיו. ב. הוא אינו יודע לשווק.

כך גם כאשר תמצא חסיד חב"ד שאינו מפרסם שהרבי הוא מלך המשיח – הרי אחת מהשתים: או שהוא אינו מודע לעוצמת השינוי שהוא יכול לחולל אצל מקורביו כאשר יקשר אותם לרבי מלך המשיח, או שהוא פשוט לא יודע לשווק דברים יקרי-ערך.

ומהי אבן הבוחן לדעת אם אי-הפרסום נובע מאי-הכרה בחשיבות הדבר או מאי-ידיעה בדרכי השיווק? – האם אותו חסיד ישן בשקט בלילה, או שמציק לו שעדיין לא הצליח לפרסם לכל מכריו ולקשר אותם לרבי מלך המשיח, ובכך לגאול אותם מהגלות הפנימית בעבודת ה' ולהביא להם שפע ברכה והצלחה.

אם הוא מודע לעוצמת הטובה שהוא יכול להנחיל למקורביו באמצעות קישורם לרבי מלך המשיח, ומציקה לו העובדה שהוא אינו יודע כיצד לפרסם זאת בדרך הנכונה – הרי טבע האדם שכאשר משהו מסויים מציק לו, הוא מחפש פתרון, וכאשר יתייגע, גם הוא ימצא את הדרך הנכונה עבורו לפרסם אודות הרבי מלך המשיח. וכידוע האימרה, שכאשר העניין נוגע הרי אפילו נשים יכולות להמציא סברות עמוקות של תנאים ואמוראים.

מעבר לכל הנ"ל, ולא פחות חשוב: כל יהודי שמקשרים אותו לרבי, מקרב את הגאולה האמיתית והשלימה! הא כיצד? פשוט מאוד: מכיוון שהרבי הוא יחידה הכללית, משיח כפשוטו, הרי כאשר יהודי מתקשר לרבי ומקיים את הוראותיו, בחינת ה'יחידה' שלו באה לידי גילוי; וכאשר יהודי שמתקשר לרבי יודע שהרבי הוא מלך המשיח, ומקיים את הוראותיו בתור מלך המשיח, הרי בכך הוא מקשר את ניצוץ משיח שבו עם משיח הכללי, וידוע שכאשר יהודי מגלה את ניצוץ משיח שבו, הרי זה מזרז את התגלות משיח הכללי בפועל ממש.

יש חסידי חב"ד רבים שמאמינים בלב שלם שהרבי מלך המשיח, ומבינים את החשיבות בפירסום וקישור יהודים נוספים לרבי מלך המשיח, אך – כפי שאמרת קודם – הם אינם מומחי פירסום, ואינם יודעים מהי הדרך הנכונה, הקלה והמהירה לקשר יהודים לרבי. תוכל לשרטט קווים כלליים לדרכי הפירסום?

באופן כללי, פירסום מוצלח ואפקטיבי כולל בתוכו שני מרכיבים – חיצוניות ופנימיות. החיצוניות היא העטיפה שמסבירה את המעלה של המוצר אותו אתה מעוניין לפרסם, והפנימיות היא האמונה שלך במוצר.

על החלק החיצוני של הפרסום חל הכלל ש"אזלת לקרתא הלך בנימוסיה", כאשר אתה מגיע לעיר מסויימת, התנהג בהתאם לנימוסי העיר. זאת אומרת, שהסגנון החיצוני של הפרסום משתנה לפי קהל היעד אליו אתה מייעד את הפרסום. לדוגמה: כאשר מדובר בציבור בני-תורה, הפירסום היעיל ביותר הוא באמצעות תורתו של הרבי. כאשר לומדים איתם את תורתו של הרבי, וממחישים להם את העומק הטמון בשיחותיו, ואחר-כך מראים להם את שיחותיו של הרבי בהן העיד על עצמו שהוא המלך המשיח, ותחילת ההתגלות תהיה ב-‏770 – זו הדרך הטובה ביותר להשפעה פנימית, שתעורר בהם חשק להתקרב עוד לאורו הגדול של הרבי מלך המשיח.

לעומת זאת, כאשר מדובר בקהל יעד שאינו דתי, הדרך הטובה ביותר להחדרת מסרים היא באמצעות סיפורי מופתים. כאשר אנשים שומעים ניסים ונפלאות שחולל הרבי, ואחר-כך שומעים שהרבי עצמו אמר שדורנו הוא הדור האחרון לגלות וראשון לגאולה, ונשיא דורנו הוא מלך המשיח, ומשיח "מנחם שמו וגם מענדל" – הם מאמינים בכך באמונה פשוטה, ושמחים על היכולת שלהם להיות קשורים לרבי באמצעות קיום הוראותיו.
בנקודה זו חשוב להבהיר, שכאשר לומדים ענייני גאולה ומשיח, שזוהי הרי הדרך הישרה לזירוז הגאולה, ומסבירים מה תפקידו של המלך המשיח ומהן התמורות שהוא אמור לחולל בקרב האנושות כולה – צריך ללמד את הדברים בסגנון עכשווי, כאשר תוך כדי לימוד ממחישים כיצד הקריטריונים של המלך המשיח מתאפיינים באישיותו של הרבי ופעולותיו. כאשר לומדים בצורה כזו, הדברים נקלטים בדרך ממילא, ואין צורך להתאמץ אחר-כך ולהסביר מדוע הרבי הוא מלך המשיח.

החלק הפנימי של הפרסום, לא פחות חשוב: כאשר אתה מדבר על הצורך להתקשר לרבי מלך המשיח ולקיים את הוראותיו – אתה צריך לשדר לקהל היעד שלך שאתה מאמין בזה בלב שלם. אם כאשר נוגעים בנושא הזה אתה מתחיל לגמגם ולהתחמק, והעומד מולך מרגיש שאתה לא שלם עם עצמך – איך אתה מצפה שהוא יאמין בזה? (למרות שדווקא בנושא הזה הרבי פועל נפלאות, ופעמים רבות אנשים מתעוררים לעניין למרות שהחסיד עמו דברו גמגם והסתייג…).

איך "משדרים אמונה"?

אמונה אמיתית מקרינה לעבר הרובד המעשי ומשנה אותו. אם אתה מדבר על האמונה, אך לא חי בהתאם לדרישותיה – גם אם אתה מבטא את האמונה בביטחון עצמי מופרז, אנשים לא קונים את זה. אמונה אמיתית מתבטאת במעשים, ולכן חייבים להוות דוגמה אישית, עד כמה שאפשר, לתכנים שאותם אנחנו משווקים.

ולפועל: אם כאשר אתה מגיע לבית הכנסת, אתה מדבר כל הזמן נגד אלה שאינם מפיצים את בשורת הגאולה ודואג ש'ההוא' ו'ההוא' יכריז 'יחי' – הרי כל אחד שמתסכל עליך חושב לעצמו: אם זה נקרא 'לחיות עם משיח', לדבר כל הזמן נגד אנשים ולהסתכל על הסביבה כסביבה עויינת – מי צריך משיח כזה בכלל… זה כמו פרופסור למחלות ריאה שמסביר לפציינט שלו עד כמה העישון מזיק לבריאות, כשסיגריה מציצה מבין שפתיו…

[הנכד של הרב דוד פוברסקי, אחד מגדולי ראשי הישיבות בעולם הליטאי, נכנס פעם ל'היכל מנחם' ושאל את אחד החב"דניקים שעמד שם אם הוא מאמין שהרבי הוא מלך המשיח. לאחר שהלה השיב בחיוב, שאל אותו אם הוא מאמין שהרבי עומד להתגלות בכל רגע. כאשר גם לכך השיב החב"דניק בחיוב, אמר לו אותו בחור ליטאי: אינני מסוגל להאמין שאתם באמת מאמינים שבכל רגע יכול משיח להגיע. אם הייתם מאמינים בכך באמת, כל ההתנהגות שלכם הייתה אחרת לגמרי…].

לעומת זאת, אם קורנת ממך אהבת ישראל ללא גבולות, גם לאנשים שלא מחזיקים בדיעה שלך, ואף אם הם מחזיקים בדיעה הפוכה משלך, ואתה משתדל לחקוק במוחך את דברי הרבי שהעולם כולו ואנשי הדור מוכנים לגאולה (לא רק הקיבוצניקים, אלא גם השכנים החב"דניקים…) – הרי כאשר הזולת רואה כיצד אתה מיישם את ההתנהגות של ימות המשיח ברמה של אהבה לכל אחד, באופן טבעי גם הוא רוצה להשתלב בעולם כזה ולהכנס למסלול של חיים בימות המשיח.

מה עם אנשים שעוסקים רק באלמנטים החיצוניים של הפרסום, ולא משקיעים בפנימיות – זה טוב או לא?

זה כמו שתשאל על אדם שהולך עם כיפה לראשו ובחייו הפרטיים אינו מקיים תורה ומצוות. העובדה שהוא הולך עם כיפה, זה טוב; אך העובדה שהוא אינו מיישם את האמונה שעל ראשו, באופן שהאמונה תחדור לפנימיות ותשנה את דפוסי התנהגותו – זה לא טוב. הפעולה היא חיובית, אך אי-אפשר להסתפק בזה. א. משום שהרבי דורש שאופן ההנהגה יתאים לאמונה. ב. משום שההשפעה על הזולת קטנה כאשר הוא מרגיש שמדובר במילים ריקות שאינן מבטאות מהות פנימית.

הבעייה שיש בפירסום אלמנטים חיצוניים בלבד, היא, שפעמים רבות אפילו הפירסום החיצוני עצמו נעשה בצורה שגוייה, ומשום כך אינו משיג אפילו את המטרה החיצונית. כך למשל כאשר מדביקים מודעות עם התמונה של הרבי והכיתוב 'משיח' במקומות שאינם מיועדים להדבקת מודעות. במבט שטחי, זה הדבר הכי טוב שיכול להיות, שהרי לכל פינה שאדם מביט הוא רואה את הרבי, ויש אפילו סיפורים על אנשים שהתעוררו מכך לחזור בתשובה.

אבל כאשר מסתכלים בעומק יותר, הרי הדבקת המודעות עצמן מהווה סתירה למסר שאותן הן מנסות להעביר: הרבי אומר שהעולם כבר מוכן לקבל את כל ענייני הגאולה, ולכן הוא תובע שהחדרת ענייני משיח תהיה גם מצד ובתוך גדרי העולם. בגדרי העולם יש סדר – יש מקום שבו תולים מודעות, ויש מקום שלא תולים בו מודעות; בגדרי העולם, כאשר רוצים להדביק מודעות במקום שאינו מיועד לכך, יש צורך לבקש רשות מבעל המקום; שלא לדבר על השחתת רכוש הזולת, ועד כדי חשש גזל ממש.
מי שמדביק מודעות בצורה שאינה מתאימה עם גדרי העולם, מצהיר בכך למעשה שהוא אינו מאמין שגדרי העולם מסוגלים לקבל את הגילוי הזה, ולכן הוא שובר את גדרי העולם ומדביק ללא רשות, בכל מקום שהוא רואה לנכון. בקיצור: הוא צועק שהעולם מוכן לגאולה, אך מעשיו משדרים מסר הפוך, שמשיח הוא משהו שנוסף על גדרי העולם, ולא חודר בהם. עובדה: הוא חושש להתמודד עם המציאות, ולהחדיר בתוכה את המסר הגאולתי, באופן כזה שמציאות העולם עצמה תסכים לפרסום משיח.

חשוב לי להדגיש: אני מכיר כמה מהחסידים שמדביקים את תמונותיו של הרבי ברחובות הערים, ומדובר באנשים עם אמונה יוקדת ומרץ בלתי-נלאה להפצת בשורת הגאולה, ויבורכו על כך. אבל דווקא משום כך חשוב לי להעביר את המסר הלאה: אם עוברים בשתים בלילה ליד קיר ששייך לחנות פרטית, ומדביקים את תמונת הרבי, ברוב המקרים התוצאה היא שבבוקר מגיע בעל החנות, מתעצבן על המודעה שהדביקו לו על הקיר (ובאותו רגע באמת לא מעניין אותו מה כתוב במודעה), הוא מגרד אותה מהקיר, בתוספת קללה עסיסית כלפי מדביקי המודעה.

לעומת זאת, כאשר מאמינים באמת ובתמים בדברי הרבי שהעולם מוכן לקבל את ענייני הגאולה – מגיעים לאותה חנות בשתים בצהריים ומסבירים לבעל החנות על חשיבות פירסום בשורת הגאולה ועל הסגולה הטובה שיש בכך, בבני חיי ומזוני רוויחי, הרי הדברים מתקבלים על לבו של בעל החנות בשמחה, והוא עצמו לוקח את המודעה ותולה אותה בפתח חנותו. לא זו בלבד: כאשר אנשים יכנסו לחנותו, וישאלו אותו לפשר התמונה התולה בחוץ – הוא יספר להם בשמחה על בשורת הגאולה של הרבי, וישכנע גם אותם לפרסם על הגאולה.

מעלה נוספת לפרסום שנובע מתוך אמונה פנימית אמיתית שהעולם באמת מוכן לגאולה – שהפרסום עצמו נעשה במימדים הרבה יותר רחבים.

לדוגמה: אתה עולה על אוטובוס ומתיישב ליד יהודי שחזותו החיצונית מעידה על השתייכותו למחנה השמאל, וכל מראהו משדר קשיחות ואטימות לכל עניין שבקדושה. אתה יודע ששליחותו בעולם היא לפרסם את בשורת הגאולה, אלא שכאן מתחילה התלבטות. אתה מציץ על שכנך לספסל וחושב לעצמך: עדיף לוותר עליו. נחכה להזדמנות אחרת, כשנפגוש מישהו יותר נוח ונעים.

כעת, עצור לרגע ושאל את עצמך בכנות: אילו היה היהודי הזה נכנס באקראי ל-‏770, האם היית ניגש ומציע לו ללמוד משהו יחד? מדוע כאשר אתה פוגש אותו באוטובוס אתה מתלבט?

התשובה לכך פשוטה: כאשר אותו יהודי מגיע ל-‏770, בתוך הד' אמות של הרבי, אתה מרגיש במגרש הביתי. לעומת זאת, האוטובוס הוא חלק מ'עולם הזה', זה המגרש שלו, ושם אתה מרגיש בעמדה נחותה.
אבל אם אתה מחדיר לעצמך את ההכרה ש"אין עוד מלבדו", והיקום כולו שייך לנשיא הדור (וכמובא בספרים שכל העולם יונק חיותו בכל רגע מנשיא הדור, וכידוע דיוק הבעל-שם-טוב שכל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני – שהעולם כולו נברא ומקבל את חיותו דרך השביל וההמשכה של נשיא הדור), הרי האוטובוס זה אוטובוס של הרבי, והיהודי הזה בעצמו שייך לרבי, והוא אפילו שליח של הרבי להפצת בשורת הגאולה. אם תחוש כך, או לפחות תשתדל לחוש כך, אתה תפתח את השיחה ביניכם ביתר קלות, ותדבר איתו כדבר שליח אל שליח. גם המשוב שתקבל ממנו יהיה בהתאם, ופתאום תגלה שגם הוא צמא לשמוע ומוכן לגאולה.

בשיחותיו מדבר הרבי על שני דברים: לפרסם אודות הגאולה, ולהכין את העולם לגאולה. כיצד מכינים את העולם לגאולה?

אם לדייק בדברי הרבי, הרי שהעבודה כעת איננה הכנת העולם לקבלת פני משיח, שהרי כדברי הרבי "העולם כבר מוכן". בשיחת כינוס השלוחים תשנ"ב הבהיר הרבי שהעבודה היום היא "לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש".

מה ההבדל? כאשר אנחנו אומרים שצריך להכין את העולם, זה אומר שהעולם צריך עדיין לעבור תהליכים מסויימים כדי להיות ראוי לקבל את הגילוי של משיח. היום, אומר הרבי, העולם מוכן לקבל את הגילוי, ונשאר רק להביא אליו את הגילוי הזה בפועל ממש.

מבחינה מעשית זה אומר, שמוטל עלינו ליצור בעולם מצב כזה, שאנשים יהיו מודעים שאנו נוגעים כבר בימות המשיח, והמודעות הזאת תשפיע עליהם לשנות את הנהגתם.

התהליך הזה מתחולל בשני שלבים: בשלב הראשון לומדים ענייני גאולה ומשיח. כאשר לומדים ויודעים כיצד העולם ייראה בימות המשיח, אפשר להתחיל להתאים את עצמנו וסביבתנו למציאות הגאולתית.

בשלב השני, היותר חשוב, לומדים את שיחותיו של הרבי לעומק יותר, ומבינים שהרבי מדבר על תהליכים שמתרחשים כאן בעולמנו. הכל קורה ומתרחש כבר בעולם, והבעייה היא שאנחנו לא מחוברים מספיק למציאות האמיתית של ההוויה הגאולתית. דווקא לימוד כזה, מתוך תחושה ברורה שהכל מתרחש כאן ועכשיו, והשאלה היא היכן אנחנו נמצאים בתמונה – היא הגורם הישיר לשינוי בהתנהגות, וההתאמה המירבית לימות המשיח.

ועצם קבלת ההחלטה להתנהג באופן כזה, גדול כוחה לקרב את יותר את ההתגלות השלימה של הרבי מלך המשיח שליט"א תיכף ומיד ממש, באופן גלוי לכל העמים, ותוך חדירה לכל רבדי העולם, עד ש"ראו כל בשר", שהבשר עצמו יראה את האלוקות בגילוי.