לפרסם לכל העולם שהרבי הוא מלך המשיח • הרב אופן

ראיון עם הרב יוסף יצחק אופן, באדיבות מגזין 'בית משיח'

המושג ‘רבי וחסיד’ הוא חידוש של החסידות?

לומר שהחסידות חידשה את המושג ‘רבי’, זה לא נכון, שהרי חסידות ורבי זה דבר אחד. לא הייתה חסידות ואחר-כך רבי. לעצם השאלה -הרבי הריי”צ כותב בלקוטי דיבורים, שחסידים ורביים היו מיום שברא הקב”ה אדם על הארץ. אדם הראשון שנברא בעולם היה חסיד, כפי שהגמרא אומרת:”אדם הראשון חסיד גדול היה”.

ומי היה הרבי הראשון? 

הרבי הראשון עליו כתוב מפורש בתורה, הוא משה רבינו, שמעיד על עצמו “אנכי עומד בין ה’ וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה’”. פסוק קודם לכן אומר משה ש”פנים בפנים דיבר ה’ עמכם”, ומבאר רש”י “כך אמר משה: אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם” -ולכאורה הרי זו סתירה מיניה וביה: איך משה יכול לומר ש”פנים בפנים”, שאין כאן סרסור בין המוכר ללוקח, בה בשעה שהוא עצמו מעיד שהוא עומד בין ה’ (המוכר) וביניכם (הלוקח)?

מוכרחים להגיע למסקנה שמשה רבינו היה ממוצע המחבר, ולא ממוצע המפריד, בין הקב”ה לבני ישראל. כך הוא יכול לעמוד בין ה’ ובין ישראל, ובכל זאת אין הוא כסרסור העומד בין המוכר ללוקח, שהרי הוא אינו מפריד. זהו למעשה עניינו של רבי, והנה לך המקור הראשון בתורה לעניין של רבי.

זה לא חסידות, זה חומש, ובפשוטו של מקרא חייבים להבין שמשה הוא ממוצע המחבר. באותיות של חסידות זה נקרא “עצמות ומהות כפי שהשכין עצמו בגוף גשמי”, ובאותיות פשוטות יותר, שמובנות גם לבן חמש למקרא, זה נקרא “שכינה מדברת מתוך גרונו של משה”. וכפי שהרבי מוכיח זאת מדברי משה “ונתתי עשב בשדך” – שלכאורה, כיצד משה יכול לומר “ונתתי” והרי הקב”ה הוא הנותן? ומפרשים חז”ל שמשה היה בביטול מוחלט לקב”ה, עד ש”שכינה מדברת מתוך גרונו”. זה הסבר שכל אחד יכול להבין, גם אם הוא לא למד חסידות.

ומכאן מענה לאלו השואלים: מכיוון שיש הקב”ה, לשם מה צריכים רבי? התפקיד של הרבי הוא לעמוד בין ה’ ובין עם ישראל, להגיד להם את דבר ה’. יש את התורה ומצוות, שהם נצחיים ולא יהיה בהם שינוי, אבל יש גם את חיי היום יום של עם ישראל, ושאלות של הנהגה כללית, שמשתנים מדור לדור, ולזה צריכים את הרבי, שיאמר לנו את דבר ה’, וינווט את העם כולו לקיים את רצון ה’.

אם זה כל כך פשוט, וכמעט מפורש בתורה – כיצד ייתכן שעד לדורות האחרונים לא ידעו על כך?

יש הרבה דברים שהמקור שלהם בתורה, אבל במשך מאות שנים היה העניין בהעלם, עד שבאה תורת החסידות וגילתה את אותו עניין.

קח לדוגמא את העניין של “קדש עצמך במותר לך”: מדובר בפסוק מפורש בתורה, ובשו”ע יש סימן שלם עם רשימה של עניינים שעל האדם להתנזר מהם למרות שאינם אסורים. ברור שגם לפני התגלות תורת החסידות היו יהודים יראי שמים שקיימו את הציווי הזה, אבל הם עשו זאת בתנועה של כיווץ ועצבות. הייתה יכולה להיות תחושה שהיהדות כובלת ומלחיצה, וקיום הציווי נעשה ללא שמחה ותענוג. הגיעה תורת החסידות וגילתה ש”אין עוד מלבדו”, זאת אומרת שכל דבר שאינו קשור לאלוקות – הוא קליפה. כאשר יהודי לומד ומבין שכאשר הוא עושה דבר שאינו “לשם שמים”, הוא נפרד באותו רגע מהקב”ה -הרי מכיוון שהוא לא רוצה להפרד ח”ו מהקב”ה, הוא לא עושה שום דבר שאינו לשם שמים. מי שלומד חסידות מקיים את ה”קדש עצמך במותר לך”, מתוך הבנה וידיעה שבכך מתקשרים לקב”ה בכל רגע ורגע, ולכן הוא יכול לקיים את הציווי מתוך תענוג ושמחה.

יש פסוק שאומר “לתאוה יבקש נפרד”. בלי חסידות לא שמים לב למשמעות של הפסוק. יכול להיות יהודי שומר תורה ומצוות ומקפיד על קלה כבחמורה, והוא לא מבין מה הבעייה לאכול גלידה. בפרט היום שיש לך את ההכשרים הכי טובים, והוא באמת לא מבין מדוע להתנזר מזה… רק מי שלמד חסידות מבין שכאשר אוכלים מאכל לתאווה בלבד, אפילו כאשר מדובר במאכל כשר, עם ההכשר הכי מהודר, הרי באותו רגע, בדקות על כל פנים, נפרדים מהקב”ה! 

כך גם הציווי “ואהבת לרעך כמוך”: לפני התגלות תורת החסידות הבינו שהכוונה היא להעדר השנאה. אף אחד לא העלה על דעתו שהכוונה כפשוטו לאהוב את הזולת כמוך. יהודי ירא שמים היה מוכן לסייע לזולת, אפילו אם הסיוע יעלה לו בכמה פרוטות, אבל הוא לא חשב לרגע שהוא צריך לדאוג לזולת בדיוק באותה מידה שהוא דואג לעצמו! הוא היה בטוח שהוא מציאות לעצמו, והזולת מציאות אחרת, ואין שום קשר ביניהם. מגיעה תורת החסידות ומסבירה שהציווי הוא כפשוטו, שצריך לאהוב את הזולת בדיוק כפי שאנחנו אוהבים את עצמנו, ובכל זאת זה לא גזירת הכתוב, כי אנחנו והזולת זה מציאות אחת, ובדיוק כפי שאתה אוהב את עצמך, כך עליך לאהוב את החלק האחר שלך, שזהו הזולת.

ובכל זאת יש הבדל יסודי בין הדוגמאות הללו, לבין העניין של רבי וחסיד -כל הדוגמאות הללו היו קיימים במידה מסויימת גם לפני התגלות החסידות, והיו יחידי סגולה שהגיעו למדריגות גבוהות בעניין “קדש עצמך”, או “ואהבת לרעך כמוך”; תורת החסידות רק האירה את העניינים הללו והפכה אותם לנחלת הכלל. לעומת זאת העניין של רבי וחסיד לא היה קיים כלל וכלל במשך אלפי שנים. איך ייתכן שעניין כה חשוב היה נסתר לחלוטין מעין כל?

אכן, בעניין של רבי וחסיד רואים דבר מוזר: בתחילת דרכו של העם היהודי העניין הזה היה בגלוי. בדור המדבר ידעו כולם שמשה רבינו הוא העומד בין ה’ ובין ישראל. גם בדור שנכנס לארץ ידעו שיהושע הוא הרבי, הוא “משה רבינו שבדורו”. אחר כך החלה תקופה של “שופטים”, בה לא היה ברור וניכר מיהו האחד והמיוחד, “משה רבינו שבדור”, שדרכו עוברת ההשפעה האלוקית לעולם. רק לעיתים נדירות היה קורה שזהותו של “משה שבדור” הייתה מתגלית וידועה לכולם, כמו מרדכי בדורו, עליו אומר הרבי במאמר “ואתה תצוה”, שהיה הרעיה מהימנא בגילוי של כל בני ישראל שבדורו. אבל זה היה משהו מיוחד. באופן כללי באמת לא ידעו מיהו ה”משה שבדור”.

היום אנו יודעים שבזמנו של רשב”י, הוא היה האתפשטותא דמשה של דורו. אנחנו יודעים זאת לאחר שהתגלה הזוהר, ולאחר שהאריז”ל אמר זאת במפורש. אבל בדורו של רשב”י כמעט אף אחד לא ידע שהוא נשיא הדור!

מוכרחים לומר, שהיו דורות בהם נפעל העניין של נשיא הדור באופן של “מלמעלה למטה”, ולכן לא היה צורך שהעם ידע מיהו הנשיא. הנשיא יכול היה להמשיך את כל ההשפעות לדורו מבלי שהללו ידעו בכלל מיהו המשפיע להם את כל ההשפעות. מהיהודי הפשוט נדרש לקיים את התורה והמצוות, ואילו את העניינים הכלליים פעל נשיא הדור לבדו. את העניין של התדבקות בתלמידי חכמים יכל כל אחד לקיים על ידי התדבקות ברב הפרטי שלו. כך היה מקובל פעם, שלכל אחד היה רב פרטי, שהיה רבו המובהק, ובו הוא היה מתדבק ומקיים את המצווה “ולדבקה בו”.

אבל בדורות האחרונים, מצד נפלאות תמים דעים, רצתה ההשגחה העליונה להחזיר את המצב כפי שהיה בזמנו של משה רבינו; שהשפעות נשיא הדור יבואו בדרך של “מלמטה למעלה”, שאנשי הדור יכירו וידעו מיהו נשיא הדור, ובדרך זו דווקא יקבלו את ההשפעות.

אולי אפשר להוסיף ולומר, על דרך מה שהרמב”ם אומר שעתידה הנבואה לחזור לישראל לפני ביאת המשיח, ומסביר הרבי שזה בתור הכנה לביאת המשיח -כך אפשר לומר שמכיון שכאשר משיח יתגלה הרי כולם ידעו שהוא המשה רבינו של הדור, לכן כבר לפני ביאת המשיח, בתור הכנה והקדמה, מתגלית תורת החסידות ועניינו של הרבי, שהוא משה רבינו שבדור. 

בעניין זה רואים במוחש כיצד “נעוץ סופן בתחילתן”: בתחילת דרכו של עם ישראל הכלל האיר בפרטים בגילוי, וכולם ידעו מיהו נשיא הדור. מסיבה זו גם לא היו כמעט מחלוקות בעם ישראל, משום שהיה ניכר בגלוי המכנה המשותף של עם ישראל. בחלוף השנים ובמרוצת הדורות התעמעם הכלל, וההבדלים בין הפרטים התחדדו. כך נוצרו מנהגים שונים, וכל אחד החל לנהוג באופן המתאים לשורש נשמתו הפרטי. בדורות האחרונים, ככל שמתקרבים לביאת המשיח, שאז יחזור הכלל להאיר בפרטים, ויתגלה שעם ישראל הוא יחידה אחת -שב ומאיר עניינו של נשיא הדור, ומדגיש את הכלל המאחד את העם כולו. 

מעיון בשיחותיו של הרבי מתקבל הרושם שבדורנו העניין של ‘נשיא הדור’ מודגש יותר מדורות קודמים.

נכון. ככל שמתקרבים יותר לזמן הגאולה, עניינו של נשיא הדור מתגלה יותר ויותר.

יש האומרים שבדורות קודמים, הקשר לרבי היה אמצעי להגיע לחסידות, ואילו בדורנו חידש הרבי שההתקשרות אינה רק אמצעי אלא גם מטרה. האמנם כך?

לא מדוייק. גם בדורות קודמים היו חסידים מקושרים בלב ונפש לנשיא הדור, ולא רק בתור אמצעי להגיע לחסידות. קח לדוגמא את החסיד ר’ אייזיק הומילער שהתבטא פעם, שאם הרבי יאמר לו לקפוץ לאש, הוא יקפוץ לאש, ועל מנת להשרף! הוא לא אמר זאת מן השפה ולחוץ ח”ו. מדובר בחסיד בדרגא כל כך גבוהה שהוא עצמו אמר חסידות, ואמרו עליו שהוא נשמה דאצילות. ובכל זאת, הוא היה מקושר כל כך לרבי, בביטול עצום, עד שהיה מוכן להשרף בגלל שהרבי אמר. לא בגלל שהוא מבין, אלא בגלל שהרבי אומר. האם אפשר לומר שההתקשרות שלו הייתה רק אמצעי? בוודאי שלא!

ההבדל בין דורנו לדורות קודמים, הוא בכך שבדורות קודמים ההתקשרות הייתה נחלתם של חסידים בודדים, בני עלייה. רוב החסידים התמקדו יותר בעבודה פנימית ובלימוד החסידות של הרבי, ופחות בהתקשרות עם הרבי עצמו. החידוש של דורנו הוא, שהרבי הפך את ההתקשרות לנחלת הכלל. כיום לא יכול להיות חסיד ללא התקשרות עם הרבי. 

לצערי, יש שאינם מבינים את עניין ההתקשרות בצורה פנימית ונכונה. הם מקיימים תורה ומצוות כדי לעשות נחת-רוח לרבי; לומדים את מאמריו ומקיימים את הוראותיו כדי לעשות לו נחת רוח, ושוכחים לגמרי מהקב”ה… מי שמתנהג כך, הוא אמנם אוהב את הרבי, וזאת אכן אהבה טבעית שיש בין חסיד לרבי, אבל הוא שוכח שעיקר עניינו של הרבי הוא “אנכי עומד בין ה’ וביניכם”: הרבי הוא ממוצע המחבר בינינו לקב”ה, ואם נעצרים ברבי ושוכחים על הקב”ה – הרי בכך מפרידים ח”ו בין הרבי והקב”ה, היפך כל העניין של הרבי! הם יכולים לחשוב את עצמם לחסידים גדולים, שאכפת להם רק מהרבי, אבל הם טועים טעות חמורה ועושים בדיוק הפוך: במקום לראות ברבי ממוצע המחבר, הם רואים ברבי ממוצע המפסיק, ר”ל. ההתקשרות האמיתית היא, להתקשר לרבי ולקיים את הוראותיו מתוך ידיעה שדברי הרבי הם דבר ה’ ממש ביד נביאו. 

ואין דרך אחרת להתקשר לקב”ה? 

מאז בחר הקב”ה במשה להיות הממוצע המחבר בינו לבין עם ישראל, כל ההשפעות מהקב”ה עוברות דרך משה. אף אחד לא מקבל השפעה שלא דרך משה שבדור. 

ישנה אימרה מהחסיד ר’ הלל מפאריטש, שצריכה להיות חקוקה במוחו של כל חסיד: בברכות ההפטרה נאמר “הבוחר בתורה ובמשה עבדו”, ולכאורה מה הקשר בין הבחירה בתורה לבחירה במשה, ובשביל מה בכלל צריך להזכיר את משה לפני קריאת ההפטרה? אלא, יש כאן הקבלה בין התורה למשה: כשם שעד שנבחרה התורה היה יכול כל אחד להתקשר להקב”ה בכל דרך שהיא, אבל לאחר שנבחרה אין שום דרך אחרת להתקשר עם הקב”ה מלבד קיום התורה -כך גם לפני שנבחר משה היה יכול כל אחד להתקשר לקב”ה באופן ישיר, אבל לאחר שנבחר משה, אין שום דרך להתקשר לקב”ה בלי משה רבינו שבדור. 

אמנם, כפי שהזכרתי קודם, עד הדורות האחרונים כל העניין הזה היה בהעלם, והיה מלמעלה למטה – זאת אומרת שהקשר בין הקב”ה לבני ישראל עבר אמנם דרך משה שבדור, אבל הקשר בין בני ישראל לקב”ה לא היה חייב לעבור בגלוי דרך משה שבדור, שהרי הוא היה נסתר. 

אבל בדורות האחרונים, לאחר שהתגלה שבכל דור יש משה שבדור, שדרכו מתקשרים כל בני ישראל שבדורו עם הקב”ה – ברור, שמי שרוצה להתקשר עם הקב”ה, חייב לעבור דרך משה רבינו שבדור, שהוא גלוי לכולם. 

באחת משיחותיו אומר הרבי שישנם הרבה עניינים בתורה שבעל-פה שהיו בהעלם ולאחר מכן נתגלו. כפי שהגמרא מספרת על משה רבינו ששמע איך רבי עקיבא דורש דרשות בתורה שהוא -משה – לא ידע מהן, וחלשה דעתו משום כך. ומוסיף הרבי נקודה חשובה, שכל הענינים שבתורה שבעל-פה המתגלים מזמן לזמן, למרות שלפני התגלותם לא היו מחוייבים בהם -בכל זאת, לאחר שנתגלו, כל ישראל מחוייבים בהם, משום שזה חלק מהתורה. כך גם בעניינים שנתגלו בתורת החסידות, הרי הם חלק מהתורה, וכשם שכל ישראל מחוייבים בכל התורה – כך מחוייבים גם בחלק זה. 

ומכיוון שכך, מוטלת עלינו חובה קדושה לקשר כמה שיותר יהודים לרבי, כדי שכמה שיותר יהודים יהיו מקושרים לקב”ה בקשר המושלם ביותר. וככל שמתקרבים יותר לימות המשיח, הכלל מאיר יותר בפרטים, והולך וגובר הצורך לקשר בגלוי את כל אנשי הדור למשה רבינו שבדור.

למה אי אפשר להסתפק בידיעה שיש נשיא הדור, ודרכו עוברות כל ההשפעות, מבלי להצביע באצבע ולומר זה הרבי מליובאוויטש. יש כאלה, בפרט חסידים מחסידויות אחרות, שקשה להם לקבל שהרבי מליובאוויטש הוא נשיא הדור. הם יקבלו את העניין יותר בקלות אם הוא יוגש במעטה אנונימי…

בשנים האחרונות השאלה הזאת לא כל כך רלוונטית, כי כולם יודעים ומבינים שהרבי הוא לא “עוד צדיק” שדואג לחצר שלו, אלא נשיא הדור שדואג לכל אנשי הדור. אני זוכר שלפני שלושים שנה זה היה מאוד קשה. אילו היו אומרים להם אז בגלוי שהרבי הוא נשיא הדור, זה עלול היה להרחיק חסידי פולין שהיו חושבים שיש בכך משום פגיעה באדמו”ר שלהם.

בשיעורים שמסרתי באותן שנים בישיבות חסידיות, לא הייתי מעלה את הנושא עד שהיינו לומדים את פרק ב’ בתניא. שם מבואר העניין של רבי. כאשר למדנו יחד את העניין של רבי, והם הבינו שמדובר בנשמה כללית שדרכה עוברת ההשפעה לכל אנשי הדור, ומדובר באדם שאחראי למצבם הרוחני של כל אנשי הדור – הם הבינו לבד שלא מדובר על הרבי שלהם… מכיוון שלא התאים להם לומר שזה הרבי מליובאווישט, הם שאלו אם זה יכול להיות צדיק נסתר… אמרתי להם, שעד לפני כמה דורות זה היה יכול להיות כך, אבל מאז התגלות הבעל-שם-טוב והמגיד ממעזריטש, החלה ההשפעה של נשיא הדור להגיע באופן גלוי. ונשיא הדור הוא זה שכולם יודעים שהוא דואג לכל יהודי באשר הוא שם.

היום הגיע הזמן שכולם ידעו מיהו נשיא הדור, וכאשר גלוי וידוע לכולם מיהו נשיא הדור, ממילא ההשפעות באות בגילוי ובשפע רב.

מדברי הרב עולה שכל העניין של נשיא הדור, מצוי ברובד הרוחני של החיים. זאת אומרת שמי שרוצה להתחבר לקב”ה ולקיים את הוראותיו צריך להתקשר לנשיא הדור כדי לשמוע את דבר ה’ על ידי נביאו. בשנים האחרונות נראה שהנושא גולש יותר ויותר לרובד הגשמי: יש הפועלים להחתים נשיאים גויים על עצומות לכבודו של הרבי כדי שכולם ידעו על אישיותו הגדולה של הרבי, ויש המפיצים תמונות של הרבי בכל מקום כדי לפרסם את הרבי. אלו כאלה בטוחים שבכך הם מגלים בעולם את עניינו של נשיא הדור. אם לתאר זאת במילים בוטות: לוקחים את הרבי הרוחני ועושים ממנו מנהיג גשמי. האם אין כאן הגשמה מסויימת?

אתה היית צודק, אילו הפעולות הללו היו נעשות כמטרה. אבל האמת היא, שכל הפעולות הללו נעשות כאמצעי בלבד.

המטרה הייתה והינה, כפי שאמרתי קודם, לקשר יהודים לרבי, שידעו שהרבי הוא העומד בינינו ובין ה’, ואם ברצוננו לקיים את רצון ה’ – עלינו לקיים את הוראותיו של הרבי, שהוא ממוצע המחבר, ושכינה מדברת מתוך גרונו. אמנם, מכיוון שבדורנו יש יהודים רבים שקשה להסביר להם נושא עדין כל כך – מצאו חסידים דרכים שונות ומגוונות להגיע למטרה האמורה.

יש יהודי, שכאשר ישמע שנשיא ארצות הברית חתם על חוק יום חינוך לכבודו של הרבי – הוא ירגיש תחושת כבוד לרבי, ואם יבואו אליו שלוחי הרבי ויבקשו ממנו לקיים הוראה של הרבי, הוא יקיים את הוראת הרבי מתוך תחושת כבוד ועונג. עם הזמן הוא יבין שצריך לקיים את הוראות הרבי לא בגלל שנשיא ארצות הברית מכבד את הרבי, אלא משום שהוא עומד בין ה’ ובינינו להגיד לנו את דבר ה’. אבל במצבו הנוכחי, זוהי הדרך היחידה לפעול עליו לקיים את הוראות הרבי.

כך גם בעניין התמונות של הרבי: לפעמים נמצאים בסיטואציה כזו שצריכים להשפיע על יהודי במהירות הבזק, ואין אפשרות לעמוד ולהסביר לו באריכות את עניינו של הרבי. לאדם כזה אפשר לתת תמונה של הרבי, וזה מסוגל לגרום לו להתעוררות רוחנית. עצם ההסתכלות בתמונתו של הרבי בכוחה לעורר את הנקודה היהודית. הוא יכול להיות רחוק מיהדות, ובוודאי שלא לדעת מה עניינו של רבי, אבל ההסתכלות בתמונת הרבי תגרום לו התעוררות רוחנית. 

מסופר על אדמו”ר המהר”ש שנסע פעם ברכבת, וכאשר עצר בתחנה הוא פתח את החלון והביט החוצה. הרבי המהר”ש היה יפה תואר, וכל העומדים בתחנת הרכבת הפנו את מבטם לעבר החלון של הרבי. המחזה לא מצא חן בעיני הגבאי, והוא סגר את החלון, אולם הרבי פתח שוב את החלון, וכאשר ראה את תמיהתו של הגבאי, הסביר: יש כאלה שזה הבירור שלהם… 

הטכנולוגיות של היום מאפשרות לנו להביא את ציור פניו של הרבי לכל מקום בעולם, ובימינו רואים בחוש כיצד ההסתכלות בתמונותיו של הרבי גורמת לאנשים להתעורר בענייני יהדות וחסידות. אין ספק שפירסום תמונותיו של הרבי הוא אמצעי בדוק להביא את הוראותיו של הרבי לכל מקום בעולם. משום כך חשוב שבכל פירסום חב”די, ובפרט בעלונים העוסקים בקיום הוראותיו של הרבי, כמו עלוני המבצעים, תהיה תמונתו של הרבי, משום שזו אחת הדרכים הטובות ביותר לפעול על אנשים לקיים את הוראותיו של הרבי.

אגב, לתמונתו של הרבי יש תועלת רבה גם לחסידים ותלמידי התמימים. כאשר חסיד מתבונן בתמונתו של הרבי זה מעורר אותו ברגשי התקשרות וגורם להתחזקות בקיום הוראותיו של הרבי. אלא שלגבינו העיקר הוא לא בתמונה עצמה, אלא בתחושה שהרבי עצמו מסתכל עלינו באותה שעה. אני זוכר שבאחת ההתוועדויות של המשפיע ר’ שלמה חיים קסלמן, הוא דיבר על כך שבחור יכול להגיע לידי ניסיון, וכאשר עולה לפניו דמות דיוקנו של הרבי, הוא חש כאילו הרבי מתבונן בו, ובכוח זה הוא מתגבר על הניסיון. 

ובמיוחד שלאחרונה גם התגלתה תשובתו של הרבי לאשה שכתבה שמרגישה חלישות רצון טוב בקיום התורה והממצוות. הרבי ענה לה: תסתכל בתמונתו של כ”ק מו”ח אדמו”ר בעת שמרגישה חלישות רצונה הטוב ותזכור אשר גם הוא, בהיותו רועה אמתי של ישראל, מסתכל בה בשעה זו. ויועיל להנ”ל. הרי ברור שהסתכלות בתמונת הרבי מועילה ופועלת מאוד. 

הרבי אומר שצריך לפרסם לכל אנשי הדור אודות נשיא הדור שהוא “שופטייך ויועצייך” של דורנו. האם זה חלק מהעניין של נשיא הדור? 

הנקודה היא, שבעבר היו שופטים ושוטרים, זאת אומרת שמי שלא היה עושה את משפטי התורה, היו מאלצים אותו באמצעות כוח פיזי (שוטרים) לקיים את הוראות השופט. ואילו היום, היועץ משכנע בדרכי נועם לקיים את הוראות השופט.

במילים פשוטות: הרבי הוא השופט, הנותן את ההוראות, והוא גם היועץ, המשכנע באמצעים שונים, בעצות טובות, בברכות וניסים ונפלאות, לקיים את ההוראות שהוא נתן בתור שופט. זאת אומרת, שהמטרה לא השתנתה, והיא – לקשר יהודים לקב”ה. החידוש הוא, שכיום קל יותר להגיע למטרה הזאת, שכן כאשר מגיעים ליהודי ואומרים לו שהרבי הורה לעשות כך וכך, ובד בבד אומרים לו שהוא יכול לכתוב לרבי ולבקש עצות וברכות, הרי בקלות יותר פועלים עליו לקיים את הוראותיו של הרבי. וכאשר יראה בפועל כיצד עצותיו וברכותיו של הרבי מתקיימות, הרי בוודאי יוסיף ויתחזק בקיום הוראותיו של הרבי. 

למעשה מדובר בגישה כללית של הרבי, כבר מהשנים הראשונות. יש מכתב ארוך ששלח הרבי לאנ”ש בצרפת, ובו מעורר הרבי לפרסם אודות הרבי הריי”צ שיש רבי בישראל, והוא נותן ברכות ועצות טובות, וכו’ וכו’. גם כאן הגישה ברורה: כאשר אנשים מקבלים עצות וברכות מהרבי, הם נוטים לקבל בקלות יותר את הוראותיו, ולקיימן בפועל ממש. 

כאשר מקשרים יהודים לרבי, האם יש עניין לומר לו שהרבי הוא מלך המשיח?

יהודי שמתקשר לרבי בידיעה שהרבי הוא מלך המשיח, ההתקשרות שלו היא בשלימות יותר, ולכן חשוב מאוד לשלב את ההתקשרות בהסברה מתאימה על מלכותו של הרבי. 

מה הקשר בין ההתקשרות למשיח? 

אחת הסיבות העיקריות להתקשרות, היא העובדה שהרבי הוא נשמה כללית, וכל הפרטים צריכים להיות מקושרים לכלל. במלך המשיח אנו מוצאים חידוש גדול יותר מכל “משה שבדור”: נשיאי הדורות היו בבחינת “נשמה”. אמנם “נשמה כללית”, אבל עדיין בדרגת “נשמה”. משיח לעומת זאת, הוא בדרגה הרבה יותר גבוהה: ”יחידה כללית”. היות וברור לנו שהרבי הוא מלך המשיח, במילא עלינו לקשר יהודים לא רק לבחינת הנשמה הכללית של הרבי, אלא גם לבחינת היחידה הכללית שיש בו מכוח היותו מלך המשיח. 

העניין הזה של התגלות היחידה החל למעשה כבר בזמן הבעל שם טוב, שגילה את תורת החסידות, שהיא בחינת היחידה שבתורה, ובמקביל החלה להתגלות בחינת היחידה הכללית. אמנם, בזמנו של הבעש"ט התגלות היחידה הייתה בבחינת הכתר; בזמן המגיד זה התקרב יותר אלינו, והתגלה בבחינת מקיף, ובזמנו של רבינו הזקן ההתגלות הייתה כבר בבחינת החכמה. מדורי דורות ידעו החסידים שנשיא הדור הוא משיח שבדור, משום שהם “יחידה הכללית” שזה ענינו של משיח. חסידים בעלי מוחין ידעו כבר אז שיש להתקשר גם לבחינת היחידה הכללית, אך מכיוון שהגילוי היה רק בבחינת “חכמה”, זה היה שייך רק ליחידי סגולה. 

מדור לדור התגלה העניין יותר ויותר, עד שבדור השביעי מתגלית היחידה הכללית בדרגת המלכות, שמגיעה ומאירה בכל מקום, לכל יהודי. לכן בדורנו העניין שייך לא רק לבעלי מוחין, אלא כל יהודי באשר הוא, צריך לדעת שהתקשרותו לרבי, היא גם לבחינת היחידה שמתגלית ברבי, מצד עניינו כמלך המשיח. 

האם אפשר לומר שמי שמקשר יהודים לרבי, ולא מסביר להם שהרבי הוא מלך המשיח – יש חיסרון בעבודתו? 

לא הייתי מתבטא באופן שלילי. אינני יודע אם אפשר לומר שיש חיסרון, אבל בהחלט אפשר לומר שכאשר יהודי יודע שהרבי הוא מלך המשיח, ההתקשרות שלו נעשית בשלימות יותר.

אילו עניינים צריכים להדגיש היום, כאשר מקרבים יהודי לרבי מלך המשיח?

הדגש צריך להיות בעיקר על כך שהיום מוטל על כל אחד להתכונן לגאולה. ואני מתכוון להכנה מתוך ידיעה. 

בשנים עברו, ידעו את דברי אדמו”ר הזקן שהמטרה של כל העבודה היא ימות המשיח, וכל הגילויים של ימות המשיח תלויים במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות. אבל לא על כך הייתה הדגשה. לא הייתה הוראה שיהודי צריך לקיים תורה ומצוות בשביל המטרה הזאת. היה ברור שהמטרה תגיע גם אם הוא לא יחשוב על כך. הדגש היה על קיום התורה והמצוות בפועל ממש. 

אני זוכר שבהתוועדויות, הרי כל אחד מבקש ברכה על מה שחסר לו. אם מישהו היה מבקש ברכה שמשיח יבוא כבר, היו אומרים שהוא ריק מכל תוכן. משל למה הדבר דומה? לקבוצת סוחרים שנפגשו בדרך ליריד, וכל אחד איחל לעצמו הצלחה בעסק שלו. היה שם אחד שאיחל לעצמו שיזכה בכרטיס הגרלה. הבינו הסוחרים שאין לו מה למכור, וזה האיחול היחיד שהוא יכול לאחל לעצמו…

היום הכל השתנה. הרבי אמר מפורש שכל העניינים צריכים להיות חדורים בנקודה אחת: כיצד זה מביא לימות המשיח. ברור שצריכים להמשיך בכל העניינים, תורה ומצוות, מבצעים והוראות של הרבי, וביתר שאת ויתר עוז, אך יחד עם העשייה, חשוב מאוד שהכל יהיה חדור באותה נקודה עיקרית ויסודית: כיצד זה מביא לימות המשיח? 

בפשטות ההסבר לשינוי הוא, שכאשר הגיע הזמן ואט אט קומט [=מגיע] משיח, הרי צריך לקיים תורה ומצוות מתוך ידיעה ברורה שבכך מתכוננים לביאת המשיח ועושים את כל הענינים המביאים לגילוי זה, דהיינו קיום התורה ומצוות, ומרגישים וחיים בזה שאנחנו מביאים את הבריאה כולה אל התכלית שלשמה היא נבראה, ומשלים את כוונת הבריאה. 

הרבי הוסיף ואמר שזאת העבודה העיקרית. מאי משמע? הרבי הסביר שכדי לזרז את הגאולה זקוקים לעבודה מיוחדת, משהו שלא עשו עד אז – להוסיף בכל התורה והמצוות את הכוונה לזירוז הגאולה ולהכנת העולם לקבלת פני משיח. 

לא מדובר כאן בהרגש חסידי. זוהי הוראה ברורה של הרבי, ש”כל ימי חייך” צריך להיות חדור ב”להביא לימות המשיח”. הוראה זו חוזרת ונשנית בכמה שיחות בחורף תשנ”ב, וראוי שכל חסיד ידע שאם ברצונו לבצע את עבודת השליחות בשלימות, עליו לדאוג להחדיר את משיח בכל פעילות ומבצע.

יש המנסים להתחמק מאיזכור הגאולה ומלך המשיח בכל פעילות, ונתלים בכך שבשיחה של כינוס השלוחים תשנ”ב, בקטע בו אומר הרבי שעבודת השליחות צריכה להיות חדורה בנקודה זו – היה כתוב שעבודת השליחות צריכה להיות חדורה בגלוי, והרבי בהגהותיו הורה להשמיט מילה זו, ומכאן – לומדים הם – שאין להדגיש נקודה זו בגלוי.

מדובר בטענות סרק, שרק אלו שחדשים מקרוב באו יכולים להעלות כאלה טענות. גדלתי בין זקני חסידים, שמעתי רבות מגדולי החסידים, ושמעתי אותם מדייקים בכל מילה כתובה של הרבי, אך מעולם לא ראיתי אותם מדייקים במה שהרבי מחק! כל אחד מבין שמה שהרבי מחק לא מיועד לכולם, ואילו מה שהרבי כתב – ידוע ומיועד לכולם. אז במה הרבי רוצה שנדייק? זאת גישה שאני לא יכול להבין אותה: להתעלם ממה שהרבי כתב, ולהצמד למה שהרבי מחק… 

לעצם העניין: המילה “חדורים” היא מספיק חזקה, שבאמת אין צורך להוסיף את המילה “בגלוי”. הרי לא מדובר כאן על צדיקים נסתרים, וכאשר שליח חב”די חדור בנקודה מסויימת, לא ייתכן שזה לא יהיה גלוי. לכן, גם אלו שמתעקשים לדייק במה שהרבי מחק, שינסו להיות חדורים באמת בנקודה זו, ונראה אם הם יצליחו להסתיר זאת… 

זאת ועוד: גם אם אכן צודקים הם בדיוקם, שמשיחת כינוס השלוחים אי אפשר להוכיח שנקודה זו צריכה להיות חדורה בגלוי בכל הפעילות – הרי לאחר אותה שיחה יש כמה וכמה שיחות, ובפרט בשיחת כ”ב שבט תשנ”ב, בהן אומר הרבי מפורשות שעבודתו של כל יהודי צריכה להיות באופן כזה ש”כל ימי חייך”, יהיו חדורים בנקודה אחת:”להביא לימות המשיח”. הרי גם לשיטתם, המשנה אחרונה היא שכל יהודי צריך לחיות עם הנקודה הזאת. 

מכאן גם תשובה לאלו שמדייקים – ושוב, ממה שהרבי מחק… – שלא צריך לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח, שהרי בהגהות לשיחת כינוס השלוחים, בפיסקה בה היו כתוב שצריך לפרסם מהו משיח ומיהו משיח, מחק הרבי את המילים “מיהו משיח”: 

– לו יהי כדבריכם, שבזמן כינוס השלוחים לא רצה הרבי לצוות על החסידים לפרסם “מיהו משיח”, הרי לאחר פחות משנה, החל משמחת תורה תשנ”ג, החל הרבי בעצמו לפרסם בעולם כולו שהוא המלך המשיח. עצם העידוד של שירת והכרזת החסידים “יחי אדוננו”, יש בה פירסום הכי גדול שהרבי הוא מלך המשיח. ומי עושה זאת? הרבי בעצמו! אין לך גילוי דעת גדול מזה, מעשה רב, שכעת הגיע הזמן וצריך לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח. 

ואלו שעדיין מתעקשים להצמד למילים שהרבי מחק, אין לי אלא להמליץ עליהם – על משקל דברי הקב”ה למשה “כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה” – ”מחק, וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה”!…

בכלל, כששואלים אותי היכן הרבי אמר שצריכים לפרסם שהוא משיח, אני לא מפנה לשיחות של תשנ”ב. אמנם הרבי רומז שם, ולעיתים רמזים גלויים ממש, שהוא המלך המשיח; יש גם שיחות שאפשר ללמוד בהם שהרבי גם רוצה שנפרסם זאת. אבל על כל פירוש שתפרש, יכול לבוא מישהו ולפרש אחרת, ולטעון ששבעים פנים לתורה. יש הטוענים: נכון, הרבי אמר שהוא מלך המשיח, אבל לא הורה לפרסם זאת.

לכן, אני מלכתחילה ניגש להוכחה הטובה ביותר, שאין עליה ערעור כלל וכלל: לאחר יותר משנה שהרבי בעצמו פירסם לעולם כולו שהוא מלך המשיח – אין לך “מעשה רב” גדול יותר מזה. לא מדובר על פעם חד פעמית, שעדיין יכול מישהו לבוא ולטעון שהייתה זאת “עת רצון”. מדובר על שנה שלימה, וכמעט כל יום יוצא הרבי, לעיתים אף פעמיים ביום, ומפרסם לעולם כולו שהוא המלך המשיח. זאת הוראה לכל אחד מאיתנו, שרואה עצמו כהולך בדרכיו של הרבי, ללכת גם בנושא זה בדרכו של הרבי ולפרסם בכל מקום בעולם שהרבי הוא מלך המשיח. 

חשוב להדגיש שזה המסר היחיד שקיבלנו מהרבי באותה שנה. שנה שלימה של מסר אחד, שחוזר על עצמו שוב ושוב. אי אפשר להתעלם מזה. 

לעיתים רחוקות, משולי המחנה, אפשר לשמוע אנשים שמטילים ספיקות ר”ל גם ב’מעשה רב’ זה של עידוד ה’יחי’, שהיה לאחר האירוע הרפואי כ”ז אדר תשנ”ב. 

טענות כאלה יכול להעלות רק בן אדם שלא התחיל להבין מה זה רבי. מי שיודע שרבי בטל לחלוטין לאלוקות ושכינה מדברת מתוך גרונו, כפי שהסברתי קודם באריכות -לא יכול להעלות על דל מחשבתו טענה כל כך שטותית. השכינה אינה מוגבלת בשום הגבלה גשמית, וגם העידוד של ה”יחי” היה התגלות של רצון השכינה. כאשר יודעים שרצון השכינה הוא לפרסם שהרבי הוא מלך המשיח, כיצד אפשר טענות הבל כאלה?! 

משום כך, כאשר טוענים שיש הבדל בין התקופה שלפני כ”ז אדר תשנ”ב לתקופה שאחר כך – אינני מתייחס בכלל לעצם הטענה, אלא רק מנסה לברר אם האדם שעומד מולי שמע פעם על המושג “רבי”. אחת מהשתיים: או שהוא בכלל לא שמע על המשמעות האמיתית של רבי, ששכינה מדברת מתוך גרונו; או ששמע על כך, אבל לא הפנים זאת מספיק. כאשר הוא ישמע, ויפנים, שכל מה שהרבי אומר או עושה, זה התגלות רצון השכינה, הוא יבין ממילא שהשכינה לא מוגבלת לתקופה זו או אחרת. 

ברור גם שכאשר הרבי עודד את הכרזת ה”יחי”, הרבי ראה בעיני קדשו את המצב בו נהיה כיום, לאחר ג’ תמוז, ובכל זאת הוא החליט לפרסם בעצמו שהוא משיח, מתוך ידיעה ברורה שחסידים ימשיכו בכך הלאה, גם בזמן כזה של העלם והסתר. 

בזמנו, בשנים בהן אסר הרבי לפרסם שהוא מלך המשיח, הרבי נימק זאת בכך שפירסום זהותו של משיח מרחק יהודים מחסידות. מה השתנה בתשנ”ג, האם זה הפסיק לרחק יהודים מחסידות? 

אכן, המצב השתנה, ובשני פרטים: א. הגיע זמן הגאולה, ואי אפשר להמתין עוד עם הבשורה. ב. העולם נעשה הרבה יותר מוכן, ובאופן כללי -פירסום זהותו של משיח לא גורם ליהודים להתרחק מחסידות, ואדרבא.

ומה יאמר כבוד הרב לאלו הטוענים שהם מכירים אישית יהודים שהתרחקו מחסידות בעקבות פירסום זהותו של משיח? 

כאשר הרבי אומר שהעולם מוכן, הכוונה היא שבאופן כללי העולם מוכן. בהחלט יכול להיות שפרטים מסויימים עדיין לא מוכנים כדבעי, וייתכן אף שיהיו בודדים שיתרחקו מחסידות בעקבות פירסום זהותו של משיח, אך באופן כללי זה לא מרחק. תמיד היו כאלה שהפעילות החב”דית הפריעה להם ואף ריחקה אותם מחסידות, אבל כאשר עושים את השיקול שפעולה מסויימת מוכרחת לזמן זה, ומנגד ברור שרק מספר זניח יתרחקו כתוצאה מפעולה זו, וגם זאת לזמן מסויים בלבד – מגיעים למסקנה שצריך להמשיך בפעילות למרות הכל. 

יחד עם זאת, ברור, שכאשר יורדים מן הכלל אל הפרט, וניגשים להסביר לאדם פרטי אודות הגאולה ומלך המשיח, צריך לבדוק במי מדובר, ולהשפיע לו את העניין לפי ה’כלים’ שלו. כשמגיעים למקום מסויים, צריכים לבדוק מי ומי הנוכחים, ולהתאים את הדיבור ל’כלים’ שלהם. למשל, אם תכנס לבית כנסת של חסידי גור, אתה לא תעמוד בסיום התפילה ותכריז “יחי אדוננו”. אבל אם תתוועד עם אותם חסידי גור, הרי לאחר כמה שעות של התוועדות חסידית תוכל בהחלט להסביר להם את העניין של זהות המשיח. ואז מובטח לך שהם גם יקבלו את הדברים בצורה הרבה יותר פנימית. לפני זמן התוועדתי בהיכל מנחם בבורו פארק, ולאחר כמה שעות של התוועדות, המשתתפים היו ‘כלים’ לקבל את הענין של זהות המשיח. אילו הייתי אומר זאת בתחילת ההתוועדות, זה היה למעלה מה’כלים’ שלהם.

ולפרסם את זהותו של משיח על שלטי חוצות – זה לא עלול לרחק?

בדורנו, שלטי רחוב לא יכולים לרחק אף אחד. אנשים רגילים לראות על גבי שלטי חוצות מסרים שונים, לא תמיד מובנים להם, ומלכתחילה הם לא מצפים שהשלט יסביר להם… לעומת זאת כאשר אתה מגיע לשיחה אישית, האדם שיושב מולך מצפה שתסביר לו. אם תתחיל לצטט לו את שלטי החוצות, הוא יתאכזב ממך עמוקות, והוא עלול להגיע למסקנה שאין לך מה להסביר. אחרת, מדוע לא הסברת לו? 

חשוב להדגיש, שגם שלטי חוצות צריכים להיות בצורה מכובדת. אנשים לא אוהבים לקרוא מסרים שאינם ערוכים בצורה מקצועית. כשם שבשיחה אישית מצפה האדם להסברים, כך הוא מצפה למקצוענות בהעברת המסרים בשלטי חוצות. לכן, מתוך מטרה להעביר את המסר לכמה שיותר יהודים, חשוב מאוד להעזר בשירותיהם של אנשי מקצוע מעולים, שיצליחו להעביר את המסר הברור ביותר בצורה העדינה והמכובדת ביותר. כאשר אדם יראה את המסר בצורה שהוא אוהב, יש הרבה יותר סיכויים שהמסר ישפיע עליו בפועל ממש. 

קח לדוגמא את הכיפות שכתוב עליהן “יחי אדוננו”: אם אני אכנס לבית כנסת לא חב”די עם כיפה כזאת, אני לא חושב שזה יעשה רושם טוב. כי לא מקובל שאדם מבוגר הולך עם כיפות מצויירות. לעומת זאת כאשר הילד שלי יכנס לבית כנסת כזה עם כיפת “יחי” ססגונית ומעוצבת בצורה מושכת את העין, זה יכול להותיר רושם עז על הנוכחים, כאשר יראו כיצד מחנכים ילד יהודי לחיות עם משיח בכל פרט. 

אני אישית מאמין, שאילו כל הפעילים בענייני משיח היו מקפידים להעביר את המסרים בצורה מקצוענית ומכובדת – גם הבודדים מתוכנו שעדיין מתנגדים לפירסום זהותו של משיח, היו ממתנים את התנגדותם, ולא הייתי פוסל את האפשרות שהם היו מצטרפים להפצת בשורת הגאולה והגואל. בשורה התחתונה, כולנו בני אב אחד אנחנו, וכולנו מאמינים באמונה בשלימה בשיחותיו של הרבי מלך המשיח, רק שלפעמים הקיצונית המיותרת של קבוצות מסויימות גורמת לקבוצות אחרות להסתייג מהן בחריפות, וכך נגרמת המחלוקת. אני בטוח שעם קצת רצון טוב ומאמץ אפשר למצוא את הדרך להעביר את המסרים הכי ברורים בסגנון מאוד מכובד, ובכך להרוויח כפול: גם השפעת הפירסום תכפיל את עצמה, וגם האחדות הפנים-חב”דית תלך ותגבר. 

נעזוב לרגע את הוויכוח האם מותר לפרסם. נניח שמותר, וזה לא מרחק אף יהודי מחסידות. בשביל מה צריך את זה? האם לא כדאי להשקיע את הכוחות בפירסום בשורת הגאולה, לדאוג שיהודים יוסיפו בתורה ומצוות ויכינו את עצמם וסביבתם לקבלת פני משיח? 

קודם כול, לאחר שראינו ‘מעשה רב’ של הרבי, שפירסם שהוא המלך המשיח – ברור שמוכרחים לפרסם זאת בכל דרך אפשרית. ‘מעשה רב’ כזה שנמשך למעלה משנה, אינו היתר בלבד. זה חיוב. זו תביעה!

כעת, לאחר שברור לנו שהרבי רוצה שנפרסם זאת, אפשר לנסות ולהסביר מדוע זה כל כך נחוץ והכרחי.

אם מדובר באנ”ש, הרי כאשר חיים עם הידיעה שהרבי הוא מלך המשיח, זה מגביר את התשוקה והציפייה להתגלות המשיח. כמה שציפינו לביאת המשיח תמיד, הרי כאשר התחלנו לחיות עם הידיעה שהרבי הוא מלך המשיח, נוספה לנו עוד סיבה לצפות לביאת המשיח. הדברים אמורים בפרט בזמן הזה שלאחר ג’ תמוז, כאשר איננו רואים את הרבי בעינינו הגשמיות, וברור לנו שכאשר תהיה הגאולה השלימה נשוב לראות את הרבי. הגעגועים לראות את הרבי מצטרפים לציפייה לביאת המשיח, ומעלים את רף הציפייה לביאת המשיח לשיאים שלא היו מעולם. גם אצל כלל ישראל, כאשר יודעים מיהו המשיח, האמונה נעשית ממשית יותר, והופכת ממציאות ערטילאית למציאות מוחשית, ריאלית יותר. 

יש גם את העניין של “קבלת המלכות” על ידי העם. וגם, כפי שאמרתי קודם, יש עניין לקשר יהודים לנשיא הדור, ומכיוון שכעת הרבי הוא לא רק נשמה כללית, אלא גם יחידה כללית, בוודאי שצריך לקשר יהודים לבחינת ה’יחידה כללית’ של הרבי, וזה מעורר את היחידה שבנפש של כל המקושרים אליו. רואים במוחש שאלו שמקרבים אותם לרבי, ומסבירים להם שהרבי הוא מלך המשיח, יש להם התעוררות רוחנית ברמה גבוהה ביותר, משום שמקשרים את היחידה שלהם עם היחידה הכללית. 

בקונטרס “עניינה של תורת החסידות” מובא שדוד המלך היה נפש כללית, אליהו הנביא היה רוח כללית, משה נשמה כללית, אדם הראשון חיה כללית, ומשיח הוא יחידה כללית. מסביר שם הרבי, שכמו שבכל נשמה פרטית, בחינת היחידה היא הנקודה העצמית של הנשמה – כך גם בחיות והנשמה של כללות ההשתלשלות, שבחינת היחידה שבה, בחינתו של משיח -היא עצם נקודת החיות שלמעלה מגדר ציור, ומנקודה זו מסתעפות כל המעלות הפרטיות של נפש רוח נשמה וחיה הכלליים. במילים פשוטות: כשם שגילוי תורת החסידות מוסיף חיות בכל חלקי התורה – כך גילוי בחינת היחידה של משיח מוסיף חיות בעניין של נשמה כללית. 

משום כך אין מקום לטענה שלנו נוגע רק הרבי, ועבורנו אין למעלה מזה. כי הרבי עצמו מסביר שבחינת משיח שבו, היא זו שמוסיפה חיות ושלימות בבחינת ה’רבי’ שבו, משום שענינו של רבי הוא נשמה כללית, ומשיח הוא יחידה כללית, והיחידה הכללית מביאה חיות ושלימות בנשמה הכללית.

במילים אחרות: לא מדובר על שני דברים נפרדים, רבי ומשיח -אלא על שני עניינים שאחד מהם (משיח) הוא הפנימיות והנקודה העצמית של העניין השני (רבי).

כשחסידים מכריזים “יחי אדוננו”, למה הם מתכוונים? 

כשמדובר על כוונות, הרי זה שונה מחסיד אחד לשני. באופן כללי הרבי אמר שהכרזה זו מוסיפה חיים במלך. לומר שכל פעם שחסיד מכריז “יחי” הוא מתכוון להוסיף חיים במלך? זה לא בטוח…

לכאורה, חסידים מבטאים בכך תשוקה לראות הרבי – כאשר שרו מול הרבי את ה”יחי”, זה היה ביטוי של רצון ותשוקה שהרבי פשוט יתרפא ויחיה לעולם ועד. היום, כאשר נמצאים בחושך כפול ומכופל, עד כדי כך שאיננו רואים את הרבי בעינינו הגשמיות – הרי נוספה ל”יחי” משמעות נוספת: אנחנו רוצים שמלכותו של הרבי מלך המשיח תומשך ותתגלה בעולם. 

מבחינה זו, המשמעות של המילים “לעולם ועד” היא על דרך המשמעות של “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”, שהכוונה היא להמשיך את האלוקות בגילוי בעולם הזה. אין בכך סתירה לפירוש הפשוט שמדבר על נצחיות החיים של הרבי מלך המשיח -כי המילים “לעולם ועד” סובלות את שני פירושים גם יחד.

לפעמים נוצר הרושם שאצל אנשים מסויימים הפכה הכרזת “יחי אדוננו” למעין סגולה…

גם אני פוגש אנשים כאלה, וכאשר מדובר באנשים עם אמונה פשוטה, שאומרים זאת מתוך אמת פנימית ובתמימות, אני רואה זאת בעין חיובית. לאנשים שלמדו חסידות, ויודעים מה המשמעות האמיתית של הכרזת “יחי אדוננו”, זה יכול להיראות מאוד מוזר, אבל צריך להבין שמדובר באנשים שאומרים זאת בתמימות תהומית, ובטוחים שבכך הם מתקשרים לרבי. מי שלא מחזיק כך באמת, ורק מנסה לחקות את ההנהגה התמימה הזאת, זה יכול לעורר גיחוך, כי זה לא אמיתי. אבל כאשר זה אמיתי, זה בהחלט חיובי.

במאמרי חסידות מוסבר מדוע בדורות האחרונים יש יותר גילויים של מסירות נפש – כי בדורות הראשונים היו אנשים בעלי מוחין, והם לא תמיד יכלו לעמוד בנסיונות נגד השכל. לעומת זאת בדורות האחרונים, דווקא בגלל ירידת הדורות, אין את עבודת המוח והלב, והאמת הפנימית של היהודים מתגלית בכל טהרתה. הרבי הריי”צ מביא לזה משל, שאת העקב קל יותר להכניס למים רותחים מאשר את הראש. הוא מסיים ואומר, שגם בעלי המוחין בדורנו, צריכים להניח את השכל על הצד, ולא ללכת אחרי השכל.

יחד עם זאת, חשוב להבהיר: כאשר אומרים שצריך להניח את השכל בצד, אין הכוונה ללכת עם ראש בקיר. צריך לדעת שקבלת עול ואמונה פשוטה היא העיקר, והשכל הוא רק כלי שרת שאמור להוסיף ולחזק את האמונה הפשוטה ולהפנים אותה בכל חלקי הנפש. החידוש של תורת החסידות הוא שצריכים לדעת את ה’, לא רק להאמין. אבל השכל בא אחרי האמונה ולא במקום האמונה. את הכוחות לכך, אומר הרבי באחת מממאמריו – לוקחים ממשה רבינו. משה שבדור נותן את הכוח לשלב את האמונה הפשוטה וקבלת העול עם השכל -שהשכל עצמו יבין שהאמונה וקבלת העול הם למעלה מהשגתו. 

כעת, לפני ביאת המשיח, מתגלית האמונה הפשוטה יותר ויותר, ואנו עדים לגילויים נפלאים של אמונה פשוטה אצל המוני בית ישראל. ובאמונה פשוטה זו, בקבלת עול מוחלטת, ומתוך מסירות נפש שמגלה את עצם הנשמה – מובטחים אנו לצאת ולקבל את פני הרבי מלך המשיח תיכף ומיד ממש. 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

(באדיבות מגזין 'בית משיח', התפרסם בגיליון מספר 398)