קרש קפיצה • משיח בפרשה

להורדת הדרשה בעברית

"אם היו דיווחי תנועה בתקופת התורה, מה היו משדרים?"

עומס תנועה בין מחלף מצרים למחלף כנען, משה תזמן שם 40 שנה…"

השבת אנו חוגגים את ראש השנה לחסידות, י"ט- כ' כסלו, יחד עם קריאת פרשת וישב. ידועים דברי השל"ה שמועדי השנה קשורים יד ביד עם פרשיות התורה אותם אנו קוראים באותם ימים וחגים. הדבר נכון גם לגבי החגים החסידיים שבמעגל השנה. מכיון שפרשת וישב נקראת לעולם בסמיכות לי"ט- כ' כסלו, בודאי ישנו קשר עמוק בין השתיים. בעיקר, בשנה זו, בה אנו קוראים את פרשת וישב, לא רק בסמיכות לראש השנה לחסידות, אלא באותו יום ממש.

בהשקפה ראשונה נראה שפרשת וישב וי"ט כסלו לא רק שאינם קשורים אחד לשני, כי אם שהם מייצגים את ההיפך המוחלט.

בעוד שי"ט כסלו הוא חג הגאולה, הרי שפרשת וישב מסמלת את "חג" הגלות. בפרשת וישב אנו קוראים על "תחילת סיבת ירידת ישראל למצרים" (לשון רש"י, סוטה יא, א). אנו לומדים את המאורעות שגרמו באופן מקיף ובאופן ישיר לירידת עם ישראל למצרים, נלמד על מכירת יוסף, מכירתו למצרים, דבר שהוביל לירידת יעקב אבינו וכל משפחתו למצרים, וזה מה שגרם לאחמ"כ לגלות מצרים.

אז מה הקשר בין חג הגאולה לסיבת הגלות? ואיך זה אמור ללמד אותנו דבר או שתיים בחיי היום יום שלנו?

בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"א, לפני ארבעים וחמש שנה, הרבי מלך המשיח נתן לנו דרך מקורית וחדשנית להסתכלות נכונה על הגלות. הרבי, למעשה, נתן לנו את המבט שלו על מה באמת קורה בעולם, ובעיניים של הרבי הכל נראה אחרת! דרך המשקפיים של הרבי מה שנראה לנו כמקור הגלות הופך להיות מקור לגאולה, ומה שנראה לנו הפכי וסותר, נהיה מחובר, קשור ומאוחד.

כך גם בענייננו, בהסתכלות השטחית שלנו, י"ט כסלו ופרשת וישב, סותרים אחד לשני, אבל בעיני הרבי, דרך משקפיי תורת החסידות, הם קשורים עד כדי מאוחדים להפליא אחד לשני.

הרבי מקדים מדרש פלאי. על הפסוק בפרשתינו (וישב לט, א):" ויוסף הורד מצרימה" אומר המדרש רבה:"כבשון כמו שנאמר וירד מים עד ים".

בהשקפה ראשונה המדרש הזה תמוה מאוד, המילים "ויוסף הורד מצרימה" מסמלות את שיא השפל, יוסף נמכר בעל כורחו לשיירת סוחרים, כמו עבד רצוע לאדוניו, והם מורידים אותו, הן בגשמיות והן במובן הרוחני והנפשי העמוק יותר, למצרים. הוא מושפל, כנוע, רצוץ ושבור, הוא מרגיש ירוד ועלוב, עד שבסוף הוא נמכר לעבד. האם ישנה השפלה גדולה מזו?

ואילו המדרש, רואה באותם מילים ממש, סמל לשליטה ולכיבוש שיוסף הולך למלוך על כל ארץ מצרים. הוא עתיד לכבוש/לשלוט על מצרים, הוא עתיד לרדות בכל מצרים, הוא יהפך לאדם החזק ביותר בכל הממלכה המצרית העניפה.

הן הפסוק והן המדרש מתייחסים לאותו שורש ולאותה מילה. השורש י-ר-ד כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסוק, משמעותו ירידה והשפלה, כניעה והתרפסות, ואותו שורש בדיוק כפי שהוא בא לידי ביטוי במדרש, משמעותו מלכות, שליטה, עוצמה וכבוד. איך יכול להיות שאותו מאורע, אותה מילה, אותו שורש, ישמש לשני כיוונים מנוגדים לחלוטין, בעת ובעונה אחת?

התשובה היא – תלוי דרך איזה משקפיים מסתכלים, ותלוי דרך אלו עיניים אנו מביטים. בהסתכלות אנושית, חיצונית ופשטנית, פשוטו של מקרא, אנו רואים סבל, גלות, צרות וירידה. אבל בהסתכלות תורנית עמוקה, דרך עיני המדרש, ועל פי משקפי הרנטנגן החסידיים החודרים מתחת לפני השטח, אנו מגלים מקור של כח ועוז, מקור של שליטה ועוצמה.

אנחנו מסתכלים על ההווה, ובהווה אנו רואים גלות, צרות, מלחמה וחטופים (בעת כתיבת שורות אלו..) אבל התורה, המדרש, הרבי מלך המשיח מסתכלים על העתיד, על המטרה, על התכלית שכל המאורעות העכשווים יביאו אליה. הם רואים את הטוב הנובע מתוך הרע, הם גם רואים איך הדרך להגיע לאותו טוב מיוחל עוברת דווקא דרך צינורות אלו. ולכן, מנקודת המבט הזאת, מה שנראה לנו שלילי וגלותי, נראה להם מקור של גאולה ושמחה.

כך גם בסיפורו של יוסף, הכוונה בירידת יוסף למצרים הייתה על מנת להביא לכך שיוסף ישלוט בכל מצרים, על מנת שהוא יהפוך למשנה למלך, שבלעדיו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים". אבל על מנת לגרום לזה לקרות, יוסף צריך להגיע למצרים, הוא צריך לרדת למצרים, הן בגשמיות והן ברוחניות, ורק כך הוא יגיע לטוב הצפוי לו. גלות מצרים לא היתה עונש, בני ישראל לא חטאו ולא היה מגיע להם כל עונש. גלות מצרים היתה דרך סלולה  להגיע למטרה.

וכך גם בסיפור המאסר והשחרור של האדמו"ר הזקן, המאסר והגאולה אינם ענינים נפרדים אחד מהשני, כי אם הגאולה היא התכלית של המאסר עצמו. גאולת האדמו"ר הזקן הביאה לתקופה חדשה בגילוי תורת החסידות, גילוי כזה שלולא המאסר לא היינו זוכים אליו.

כפי שהתבטא פעם כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע שמאסרו של האדמו"ר הזקן הוא ע"ד דברי חז"ל "הזית כשכותשין אותו מוציא שמנו". כתישת הזית היא לא פעולה שלילית שבעקבותיה באה תוצאה חיובית, כי אם להיפך, כתישת הזית מלכתחילה היא פעולה חיובית והכרחית על מנת להפיק שמן זית משובח. זוהי הדרך הנכונה להסתכל על ירידת יוסף למצרים, זוהי הדרך הנכונה להסתכל על גלות מצרים, וזוהי הדרך הנכונה להסתכל על הגלות הנוכחית. לא מדובר בפעולות שליליות בעלות תוצאות חיובית. כי אם מדובר בפעולות הכרחיות ובלתי נמנעות על מנת להפיק תוצאות טובות, חשובות ונחוצות.

כשנראה לנו שיוסף מורד למצרים, הוא בעצם מוריד את מצרים. כשנראה לנו שיוסף נשלט ע"י ישמעאלים, הוא בעצם הופך להיות שליט על כל העולם. כשנראה לנו שהגלות מתחילה וממשמשת, מה שקורה באמת הוא שהגאולה מתנוצצת ומתקרבת.

ההוראה הנלמדת מכך בקשר אלינו כיום, היא פשוטה אך מחשלת. עבודתנו היא עבודת האור, להאיר את העולם באור התורה והמצוות. הבעיה היא שאנו חיים בחושך, חושך הגלות שגורמת לנו קשיים ונסיונות. יתכן שהאדם יחשוב לעצמו שהדרך הנכונה היא להמתין, לחכות עד שהחושך ייעלם, הקשיים יפסקו והנסיונות יעלמו, ואז הוא יוכל להמשיך בעבודתו, עבודת האור.

סיפורו של יוסף יחד עם סיפור המאסר והגאולה של האדמו"ר הזקן מלמדים אותנו שההיפך הוא הנכון. החושך נברא על מנת להביא את האור, הקשיים שאנו חווים הם על מנת לגלות בנו כח חדש, והנסיונות  שאנו חשים נועדו לדרבן אותנו למצוא עומק חדש בנפשנו פנימה. הירידה היא בעצם הורדה, ומי שהיום נשלט, מחר ישלוט, והגלות היא רק דרך סלולה להביא את הגאולה!

נסיים בסיפור המבליט כיצד אפשר להיות בחושך את תכלית האור.

ציר כיסופים. יום שישי ט"ו בטבת תשס"ג השעה .9:24 רכב משפחתי גדול נוסע בכביש היציאה מגוף קטיף, הנהג הוא הרב יצחק עראמה, רבה של 'נצר חזני'- מישובי גוש קטיף, במכונית יושבים כל בני משפחתו, אשתו אושרת וששת ילדיו. הם נוסעים ל"שבת חתן" של קרוב משפחה בעפולה.

לפתע רעש של מטח נשמע על הכביש, ליושבים במכונית הרעש נשמע כמו ברד, אך לאחר רגע הם מבינים שהם נתונים במארב קטלני.

מאות כדורים נורו לעברם ובדרך נס הקליעים הקיפו את הרכב מכל צדדיו, וכאילו שמלאך מגן ניווט את הכדורים שיחטיאו את המכונית.

זעקת 'איי' בודדת פילחה את השקט המפחיד. קליע סורר, יחיד מתוך המטח, הגיח אל המכונית ופגע ישירה בנהג הרכב – הרב יצחק עראמה. לאחר זעקת הכאב הוא הספיק עוד לעצור את מכוניתו, ואז ראשו נשמט. כוחות ההצלה שהגיעו כעבור דקות, הבינו שהפגיעה היא אנושה. הרב יצחק עראמה עלה בלהבת קדושים השמיימה כעבור דקות. ברגע אחד משפחה שהייתה מונהגת בידי אדם גדול, איבדה את הנהג שלה. בני המשפחה נפגעו בנקודה הכי מערערת של חייהם. אבי המשפחה, המנהיג, הדמות, הרב, נפגע ונהרג מול עיניהם של ילדיו הקטנים ושל אשתו.

מתי, בנו של הרב יצחק עראמה, היה ילד בגיל 10 ברגע שאביו נרצח אל מול עיניו, והוא מתאר שבאותו הרגע שאביו נפגע, הכול נעצר. הכול נעצר, וגם ה'קול' נעצר. הילד הפסיק לדבר….

במשך שנים הוא ברח מהסביבה והיה קשה לו לתקשר איתה. הוא פשוט היה המון זמן עם עצמו.

כעבור כ13- שנה מהפיגוע הוא התחיל לצאת החוצה, והדרך שהוא הצליח לדבר חלק ללא שום גמגום הייתה בשירה. הוא הפך למלחין, שמנגן וגם שר עם עוצמה ייחודיות וסגנון משלו. הסגנון האישי והמיוחד הזה, יצא החוצה אחרי שהתבשל הרבה זמן עם המון כאב, וללא שנפשו הייתה מתכנסת כל כך פנימה, לא היה לה עם מה לצאת כל כך החוצה…

ומסיימים בטוב שבת שלום!

____

מבוסס על לקו"ש חלק כ"ה וישב-י"ט כסלו

____________________

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן