גם אנחנו "קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא"? • משיח בשיח

הרב מני ששון, מגזין 'בית משיח'

מעשה בפועל או באבע מעשה'ס?

כחסידי הדור השביעי יוצא לכל אחד מאיתנו לא פעם ולא פעמיים, לשבת מול שיחת 'דבר מלכות' תוססת וזועקת, הדורשת לפעול בנקודה כזו או אחרת בהכנת עצמו והעולם כולו לקבלת פני משיח צדקנו כאשר השיחה המיוחדת מחממת את ליבנו, והנקודה הפנימית בוערת כאש להבה בקרבנו. 

אלא שאז, בדיוק אז, בסעיף של "המעשה בפועל", אנחנו מקבלים פיק ברכיים. לפתע הלב מושך אל הנקודה המהותית ומתרחק מהביצוע השטחי, ומציב בפנינו את המצג המתעתע אודות העובדה שקיימים מאות ואלפי חסידים אחרים שבכוחם לבצע את הצו המעשי, "אנחנו מחוברים יותר לשיחות, פחות לביצוע המעשי", מסכמים פרקליטי אזור הנוחות.

הרי ההוראות למעשה בפועל הינם תובעניות למכביר, הן בכמותם והן באיכותם, והמשיכה הטבעית נוטה (לא לוותר חס ושלום על ההוראות המעשיות, אלא) לערפל את הפוקוס עליהן ולקדם לקדמת הבמה את תוכנה הכללי של השיחה ופחות את הפרטים הטכניים לביצוע ומימוש הכוונה.

דוגמא אחידה מני רבות לכך היא ההוראה בשיחת הדבר השבועית: "ובנוגע לפועל: מיד במוצאי שבת (אם משיח לא יבוא ח"ו לפני זה) – ידאגו לפרסם בכל מקום שהוא (באופן המותר לאחרי שבת) את ההוראה "עשה כאן ארץ ישראל". וימשיכו בפרסום ההוראה בימים שלאחרי זה, עד שיבוא משיח צדקנו".

בעת הלימוד, הלב נמשך בעיקר לתוכנה הפנימי של שיחה מרוממת זו אודות מהות ה"פנימי" ואופי עבודתו, אך במקביל הוא מעמעם את ההתמקדות לביצוע ההוראה הנוקבת – לדאוג לפרסם זאת "בכל מקום שהוא . . עד שיבוא משיח צדקנו" ליהודים אחרים בכל מקום ובכל זמן, בכל מפגש ובכל שיח. 

מאגר הקריינים הגדול בעולם

אך לא אלמן ישראל, וגם על בעיה זו דיבר רבות יועץ הדור שליט"א וכיוון בדרכו הסלולה כיצד עלינו להתמודד מולה, כאשר בהשגחה פרטית הדברים נאמרו בצורה הברורה והישירה ביותר בשיחה לפרשתנו – פרשת פנחס, בשנת תשמ"ח. 

נתחיל מכך שמעשה תוקפו וגבורתו של פנחס ידוע ומוכר לכולנו על שלל זוויותיו הפשטניות והחסידיות. אך אם נשים את ליבנו לעומקו של הסיפור הידוע ניווכח לראות בו פן נוסף מיוחד:  

רוח הקנאות הקדושה שבפנחס לא נשארה אי-שם ברמת הקנאות, בקריאת הצהרה ובהבעת עמדה של הנפת שלט ותליית כרוז, על מנת להבהיר את עמדתו המוצדקת של המפגין המורתח אודות המעשה אשר לא יעשה בישראל. פנחס לא נשאר בזה, אלא התקדם לשלב הביצוע, למעשה בפועל – "ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו". הוא ביצע. 

וכאן, השאלה הידועה והמוכרת עולה שוב לאוויר: למה דווקא פנחס קם והרג? גם אם נתעלמה ממשה רבינו ההלכה, הרי פנחס הזכיר את ההלכה למשה ש"קנאין פוגעין בו", אז מדוע משה רבינו בעצמו לא ביצע זאת? 

אלא מה? מיד שהזכיר פנחס את ההלכה אמר לו משה רבינו: "קַרְיָינָא דְּאִיגַּרְתָּא אִיהוּ לֶיהֱוֵי פַּרְוַונְקָא" [=קורא האגרת – הוא יוציאה לפועל]. וכך עשה פנחס. כיוון שבאותה שעה פנחס היה "קורא האגרת" לכן הוא – ודווקא הוא – היה צריך להיות המְבַצֵּעַ בפועל.

וכאן ממקד הרבי מלך המשיח את הזרקור לכיווננו: "כל יהודי שהוא תלמיד וחסיד של אתפשטותא דמשה רבינו של הדור, כ"ק מו"ח אדמו"ר, נשיא דורנו, או תלמיד תלמידו וחסיד דחסידיו כו', או אפילו אם רק למד מאמר שלו, שיחה, איגרת, או ששמע זה ממישהו – נעשה "קריינא דאגרתא", "המקריא – המכריז של האגרת", ולכן מוטלת עליו השליחות והאחריות ד"ליהוי פרוונקא"".

זו הנחת היסוד המחודשת: כל חסיד שלמד שיחה או אגרת של הרבי, מיידית הוא "קריינא דאיגרתא" – הוא קורא ומקריא האיגרת של הרבי מלך המשיח, וממילא עליו כאדם פרטי מוטלת החובה לבצע בעצמו את מה שקרא בשיחה או באיגרת!

וממשיך הרבי לפרט זאת בצבעים חיים: "רואים אפוא, שאע"פ שמסביב לפנחס היו משה רבינו, סנהדרין, נשיאי השבטים וכו' וכל ישראל – מ"מ אמר לו משה שכיון שהוא "קריינא דאיגרתא – איהו ליהוי פרוונקא", מכיון שיהודי זה קרא או שמע מילה מאיגרת שאומרת הוראה ברורה . .  יש לו מיד השליחות ללכת בעצמו ולקיימה. ולא רק לשלוח משמשים ושלוחים . . אלא כשם שפינחס לא שלח משמש והלך לבדו, צריך גם הוא ללכת לבדו לקיים השליחות שהיא מצוה שבגופו (שאין יכולים לקיים ע"י שליח)".

מאולפני הקריינות לשדה השליחות 

כעת אנחנו מבינים שאין לנו לאן לברוח. ההוראות "למעשה בפועל" הן מקשה אחת מקריאת שיחות הקודש. מאז הוראת משה "קורא האגרת – הוא יוציאה לפועל" אין אופציה לקרוא שיחה של הרבי ולא לבצעה בפועל באופן אישי מתוך לקיחת אחריות למימושה המלא, כי אם אני הוא קורא האגרת – אני הוא מְבַצֵּעַ האגרת!

כך, על יסוד ההבנה הזו, נצליח להעניק מקום חשוב בעבודתנו לביצוע שלל הוראותיו הקונקרטיות של הרבי מלך המשיח לתקופתנו המיוחדת – כיצד להביא משיח בפועל ממש, ולוודא בצורה עקבית כיצד כל קריאה שלנו מתפרשת לפעולה, כיצד כל לימוד שלנו מתורגם לעשייה, וכיצד כל שיחת 'דבר מלכות' מתממשת על ידינו במלואה. 

כן, כולנו "קריינא דאיגרתא", וכולנו מחויבים להיות "ליהוי פרוונקא" – מוציאי האגתר לפועל!