כמה אמון לתת באדם? • משיח בפרשה

להורדת הדרשה בעברית

"דוקטור, תעזור לי, אין לי מספיק ביטחון עצמי!"

"אין לך מה לדאוג, רק לטיפשים יש ביטחון עצמי מוחלט!"

הפציינטית שואלת, מופתעת: "אתה בטוח?"

"אני בטוח ב- 100%…!"

ידועים דברי חז"ל שההפטרה היא מעין ומענין הפרשה, כמו שמסביר האדה"ז בשולחנו(רפד,א):"פעם אחת גזרו שמד על ישראל שלא יקראו בתורה וקראו בנביאים מענין הפרשה…ואח"כ כשבטלה הגזרה וחזרו לקרות בתורה התקינו שיהא אחד קורא בנביא מענין הפרשה". לכן, עלינו למצוא את הקשר המיוחד בין הפרשה לבין ההפטרה.

את השייכות הכללית בין ההפטרה לפרשה, מבין כל מי שיקרא את ההפטרה. זוהי הפטרה מיוחדת בה מוזכרים בלק ובלעם באופן מפורש. לקראת סיום ההפטרה אומר הנביא, בפני העם:"עמי! זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים". אז ברור, אפילו לבן חמש למקרא, שאין הפטרה יותר מתאימה לפרשת בלק מאשר ההפטרה הזאת.

אבל, לא מספיק למצוא קשר בין פסוק אחד ויחיד בהפטרה לפרשה, השייכות

בין השתיים צריכה להיות יותר משמעותית, יותר פנימית, ויותר מרכזית. לא רק קשר לפסוק אחד, כי אם קשר עקרוני עם כללות ההפטרה. מהו הקשר הזה? ומה ניתן ללמוד ממנו הקשר לעבודה שלנו להבאת הגאולה?

בשיחה מאלפת מסביר הרבי מלך המשיח את הדברים,  על יסוד העיקרון המנחה שתוכנה האמיתי של ההפטרה נעוץ דווקא בתחילתה.

ההפטרה השבועית לקוחה מספר מיכה (ה',ו' ואילך) ובה הנביא מיכה מתאר את המצב הרוחני של בני ישראל, ערב הגאולה האמיתית והשלימה. בתיאורו משווה הנביא את עם ישראל ל"טל מאת ה'…אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם".

ההפטרה עוסקת בזמן של תחילת הגאולה, ערב הגאולה, בזמן בו תהיינה עדיין מלחמות עם אומות העולם (נשמע רלוונטי, לא?!) ולפני תקופת "משיח ודאי". תקופה זו זהה ודומה מאוד לתקופה המתוארת בפרשת בלק. בני ישראל נמצאים "בערבות מואב מעבר לירדן יריחו" והם עושים את ההכנות האחרונות לפני הכניסה המיוחלת לארץ המובטחת.

ומהי ההכנה הרצויה והנחוצה אותה מתאר הנביא מיכה? מה עלינו לעשות בכדי להביא את הגאולה השלימה?

"כטל מאת ה'!' עלינו להיות כמו "טל"! ואם תשאלו מה כ"כ מיוחד ב"טל"?

על כך עונה הנביא במילים:"אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם".

טל מגיע מהשמיים, מאת הבורא יתברך. וככה גם בני ישראל, ערב הגאולה, צריכים להרים את עיניהם אך ורק לשמיים, אך ורק לבורא יתברך. זאת אומרת, שעלינו להתנהג כמו "טל", לא לסמוך על אנשים, ולא לקוות לישועת בני אדם. עתידנו לא תלוי בארצות הברית, וישועתינו לא תבוא מאומות העולם. עלינו להישען אך ורק על דבר אחד ויחיד, ה' אלוקי ישראל, בדיוק כמו…טל!

וכפי שאמר הנביא ירמיה (י"ז, ה'-ז') :"כה אמר ה', ארור הגבר אשר יבטח באדם.. ברוך הגבר אשר יבטח בה".

יהיה כאלו שישאלו:'מה החידוש?' הרי תמיד צריך לסמוך רק על ה', ולא על בשר ודם, אז מה השתנה עכשיו? מה החידוש של הביטחון בה' ערב הגאולה? ומה בדיוק מוסיף כאן הנביא מיכה?

ידועה שיטת החסידות, שאסור לסמוך על ניסים, ויש לעשות 'כלים' בדרך הטבע על מנת לקבל את ברכתו של הקב"ה. כפי שכל

חבדניק יודע לצטט את הפסוק:"וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", אז צריך לעשות! צריך להכין כלים גשמיים על מנת לקבל את הברכה.

החידוש שמתרחש ערב הגאולה הוא, שלא נצטרך לכך יותר!

אז מתי זאת אומרת, שעכשיו אפשר לסמוך על ניסים?! ללכת לישון במקום ללכת לעבוד? לשבת כל היום בבית המדרש ולחכות ללחם שיצמח מ…השמיים?!

לא!

אין הכוונה לבטל את דרכי הטבע ולשדד את מערכות היקום. מטרת הגאולה אינה לבטל את הטבע, כי אם לברר אותו, באופן כזה שיהיה גלוי לעין כל רואה שהטבע הוא בעצם אלוקות. לא שאין עולם, כי אם שהעולם (הקיים) הוא (מאוחד בתכלית ב) אלוקות!

להבהרת הדברים, מסביר הרבי שקיימים שני אופנים ההתנהלות הנכונה של יהודי עם דרכי הטבע.

א- האדם יודע שהטבע אינו אלא כ"גרזן ביד החוצב בו", הטבע  הוא, סה"כ, כלי, בו משתמש הקב"ה על מנת להנהיג את עולמו. יחד עם זאת, ייתכן שהאדם יחשוב, שמאחר והקב"ה ציווה עליו לעשות כלי, הרי שהכלי הזה- טבע העולם- מקבל חשיבות ומציאות בעיניו.

ב- האדם מבין שלטבע אין שום מציאות, מלבד קיום ציווי הקב"ה. ההנהגה בדרכי הטבע היא, אך ורק, אמצעי לקיום ציווי ה', וזהו!!

או במילים אחרות, לא ש'יש עולם' והקב"ה ציווה לחיות בעולם, אלא 'אין עולם', אלא שהקב"ה רוצה/החליט/ציווה/ להתנהג בדרך מסוימת, דרך (הנקראת) הטבע.

את ההבדל הפרקטי בין שני האופנים, מסביר הרבי, בצורה מאוד מוחשית.

אם לטבע יש מציאות, עלולה לפעמים להיווצר מציאות בה תהיה סתירה בין קיום התורה והמצוות להנהגה בדרכי הטבע. לדוגמא, האדם עלול לחשוב שאם הוא יאריך בתפילה, הוא יגיע מאוחר לפגישה עסקית חשובה, והוא עלול לאבד את העיסקה או, לפחות, לאבד את המוניטין הטוב שלו. גם אם האדם יעשה את הבחירה הנכונה ויאריך בתפילה, מ"מ זה בא ע"י עבודה ויגיעה, בדרך מלחמה, נגד היצר הרע והנפש הבהמית.

משא"כ אם לטבע אין מציאות, לא תיתכן סתירה בין התורה לטבע, כמו שלא תיתכן סתירה בין מצוה למצוה. כמו שתפילין לא בסתירה לציית, ככה גם אריכות התפילה לא מפריעה כלל לעשיית הביזנס!

יהיה מי שישאל, 'אחרי הכל, מה ההבדל?' למי איכפת אם הוא עושה מהטבע מציאות, האמת היא שלטבע אין מציאות?!

כאן הרבי 'מוריד את הכפפות' ומראה לנו את הצד המכוער של היצר הרע. תחילת הירידה והנפילה בעבודת ה' היא שהיצר מעמיד פנים כאילו הוא 'צדיק'. כאילו הוא מדבר וטוען בכח התורה ולמען התורה. הוא מגיע בטענה שהתורה, היא זו שציוותה להחשיב את הטבע. הקב"ה, הוא זה שרוצה שלא נסמוך על הנס. וא"כ, צריך לתת מקום למציאות העולם, צריך להתחשב במנהגי החברה והסביבה. ולאט לאט, הוא עושה מהעיקר טפל, ומהטפל עיקר. הוא עושה את התורה והמצוות טפל, ואילו את נימוסי החברה עיקר. וככה הוא מרגיל את האדם להתנהג, עד שהוא מביא אותו לעבוד עבודה זרה כפשוטו.

דווקא ע"י ביטחון מסוג אחר, ביטחון למעלה מטעם ודעת, ביטחון הנובע מביטול מוחלט, באופן שאין לאדם ולעולם שום מציאות מלבד הרצון העליון, רק ככה אפשר להתגבר על היצר הרע.

וכאן נשאב כח וחוזר בימים אלו, ערב הגאולה. עלינו לדעת שאנחנו "טל מאת ה', אסור לנו לקוות לאיש וליחייל לבני אדם, אל לנו לתת חשיבות לדרכי הטבע, כי אם להחשיב, אך ורק, את מי שברא את הטבע!

אז, אם נשכיל לסמוך, אך ורק, על הבורא, לא נצטרך לסמוך על אף אחד אחר, כי כבר הגאולה האמיתית והשלימה תהיה כאן!

ונסיים בסיפור ידוע על ההבדל בין מי שבוטח הבורא למי שבוטח ב…סוסים (תרתי משמע…)

בעיירה יהודית חיו שני עגלונים, האחד פיניע והשני מוטל. פעם אחת, מוצ"ש חנוכה, עמדו השניים לצאת לדרך עם מספר סוחרים שרצו להגיע ליריד השנתי. בחוץ, סופת שלגים וקור עז. מוטל הצעיר סיכם עם שלושה סוחרים, לצאת לדרך מייד לאחר הבדלה. הוא התפלל ערבית כהרף עין, עשה הבדלה בשלוק, הבדיל נערות בשנייה ו…טס!

לפני הזקן היה את על הזמן בעולם, הוא התפלל ערבית במתינות ובמניין, הבדיל על הכוס כראוי, הדליק נרות בניגון ישירה, נוטף ישב לסעודת מלווה מלכה. לסוחרים איתם סיכם לפני, פקעה הסבלנות, הם ניסו לזרז אותו והוא בשלו. 'אל תדאגו, הקב"ה ידאג לעם לפרנסה, גם אם נגיע באיחור של חצי שעה'.

הם יצאו לדרך באיחור, ופיניע, יחד עם הסוחרים, 'נרדם על ההגה' (או המושכות..) בינתיים האיר השחר, והם הגיעו לפאתי העיירה המיוחלת. פיניע המופתע, לא הבין מה קרה, לפי החישובים שלו נשאר להם כמה שעות טובות של נסיעה…

בינתיים, הם הלכו להתפלל שחרית בבית הכנסת. רק כעבור מספר שעות, הגיעו לעיירה, מוטל והסחורים שאיתו, רועדים וקפואים מקור.

"מה קרה? הרי יצאתם כמה שעות לפנינו? למה הגעתם כ"כ מאוחר?' שאלו הסוחרים.

מוטל המבויש סיפר:"הסוסים שלי הובילו אותי ישר לאגם, שם נשבר הקרח תחתינו, וכמעט טבענו. המזל היה שזה קרה קרוב לשפת האגם…"

אז "הבוטח בה' חסד יסובבנו" ואילו מי שבוטח בסוסים…

שבת שלום!

מבוסס על לקו"ש חלק ח"י שיחה ד'

שליח? רב קהילה? זה בשבילך! קבלו את משיח בפרשה דרשה שבועית עם רעיונות מתורת הרבי בעניני גאולה ומשיח על פרשת השבוע, מונגשות בצורה מעניינת ואקטואלית עם סיפורים והוראות לחיים.

הירשם עכשיו לקבלת הדרשה בוואטסאפ:

עברית – לחצו כאן

אנגלית – לחצו כאן

רוסית – לחצו כאן

צרפתית – לחצו כאן