נצחיות חיי נשיא הדור • השיעור הידוע לקריאה ולהאזנה

הרב חיים לוי יצחק גינזבורג ע״ה

התעקשות חסרת תוחלת?

אמונתם של החסידים מאז ג’ תמוז ה’תשנ"ד, כאשר נדמה כאילו "החושך יכסה ארץ וערפל לאומים", וביטחונם האיתן והעיקש להכריז על חייו הנצחיים של נשיא הדור, ובגוף גשמי דווקא, מעלה אצל כמה אנשים סימני שאלה רבים.

לכאורה זה דבר מוזר – הרי כולם ראו את מה שקרה בג’ תמוז, וחסידי חב"ד ידועים כאנשים חכמים שתמיד מבינים ומסבירים כל דבר על פי שכל, ומביאים ראיות הגיוניות מוצקות, ופתאום בנושא הזה מתהפכים היוצרות. פתאום החב"דניקים מתעקשים להתנהג באופן של למעלה מהשכל, ולא מתחשבים עם שום טענה. הם כביכול עוצמים את העיניים, טומנים את ראשם בחול כבת־יענה ומתנהגים באופן של אמונה תמימה.

וכך הם פני הדברים לא רק כלפי חוץ, אלא גם בינינו לבין עצמנו – לא תמיד אנחנו יודעים לענות לעצמנו למה באמת צריך בדווקא לומר את כל הנוסחאות ואת כל התוארים, ולכאורה ‘לנקר את העיניים’ לעולם. למה צריך את כל ההתעקשות – הלכאורה – ‘מיותרת’ הזו?!…

חזרה לבסיס

בשביל להבין את הדברים לאשורם, צריך לחזור לשלב הרבה יותר מוקדם, לנסות ולהבין למה בכלל צריך רבי? הרי ישנם בעולם אנשים רבים שאוהדים את תורתו, הגותו ומשנתו של הרבי, ויחד עם זה, הם לא חסידים. הם לומדים תורה, מקיימים מצוות, מתפללים בכוונה, עוסקים בתיקון המידות, ולכאורה למרות שאין להם רבי – לא חסר להם שום דבר והם יהודים יראים ושלמים. מדוע אם כן צריכים רבי?

הנקודה הזו הפריעה בעבר לרבים וטובים, שהתלוננו על תנועת החסידות מדוע מניחים דגש כל כך חזק על רבי, ילוד אישה, בשר ודם אשר יסודו מעפר. אין זה מן הראוי לחזור על כל המילים החריפות שהיו מצויות בפיהם, אבל הנקודה התיכונה של כל הטענות הייתה שכביכול החסידים ‘שכחו’ את הקב"ה והניחו במקומו במרכז התמונה את הרבי.

הרי כל מציאותו של היהודי צריכה להיות בשביל הקב"ה, ואצל החסידים הכל מסתובב סביב הרבי: נוסעים לרבי, כותבים לרבי, חושבים על הרבי, נחת־רוח לרבי, הולכים לישון עם הרבי, קמים עם הרבי, ומגיל ינקות מה ששומעים כל הזמן מילד חסידי זה רק מילה אחת –  רבי, רבי, רבי.

והדבר הזה לכאורה ‘מרחק יהודים מליובאוויטש’. ובדידי הוה עובדא, בישיבה בראשון לציון, שהייתה מיועדת במתכונת הקודמת שלה לבחורים מזרם ‘הכיפה הסרוגה’ שלמדו בישיבות תיכוניות והתקרבו לתורת החסידות, והיו מגיעים לישיבה אצלנו ושם נכנסים לעולמה הפנימי של חסידות חב"ד; יום אחד הגיע לישיבה בחור רציני, שנכנס מאוד חזק לכל העניינים, הקשיב והפנים למד ושינן, רקד "יחי אדוננו" והשתתף בהתוועדויות. אבל, עברו מספר חודשים ויום אחד הוא הודיע שהוא עוזב את הישיבה. כששאלו אותו לפשר החלטתו, הוא הסביר שבכל מוסד לימודי אחר יש לבחור פינה לעצמו. בזאל אכן לומדים ומתפללים, אבל בחדר האוכל ובחדר בפנימיה אתה לעצמך, אתה יכול להתעסק בעניינים שלך. בליובאוויטש זה אחרת. בליובאוויטש אין לך את הפרטיות שלך, כל החיים שלך מסתובבים רק סביב הרבי.

אצל החב"דניקים הרבי תופס את הבחור במשך כל העשרים וארבע שעות של היממה, בחדר אוכל – רבי, בפנימיה – רבי. אין אפילו פינה אחת קטנה במשך היום שנותנים לבחור זמן פרטי משלו. לאותו בחור לא היה בעיה עם ה’יחי’, עם ה'שליט"א', עם ה'פרסום משיח' – עם אלו הוא הצליח להסתדר מצויין. הדבר היחיד שריחק אותו מליובאוויטש היה העיסוק ה’מוגזם’ ברבי…

הנשיא הוא כל מציאותו של החסיד

בלשון של הרבי, קוראים לזה "הנשיא הוא הכל". רש"י כתב את זה כמה מאות שנים לפני כן, אבל מי שהפך את המשפט הזה לאבן יסוד בחיים החסידיים היה הרבי שליט"א. ‘הנשיא הוא הכל’! הכל ממש! הרבי ממלא את כל מציאותו של החסיד, וזה כל החיות שלו.

והתשובה לכל אותם יהודים מבוארת באריכות בחסידות: יש אכן את הקב"ה שמהווה ומחיה את כל העולם מאין ליש ו’אין עוד מלבדו’, אבל הצורך ברבי הוא כל כך עיקרי, עד שהאמונה בקב"ה בלי האמונה ברבי היא לוקה בחסר. האמונה יכולה להיות אמיתית ונצחית דווקא כאשר "ויאמינו בה’ ובמשה עבדו."

"תורה ציווה לנו – משה". מה? משה ציווה לנו את התורה? היינו יכולים לחשוב שמשה הוא ב’סך־הכל’ "דוור" שהוריד את התורה מן השמים ומסר אותה לבני ישראל, אבל התורה מגדירה את הדברים אחרת. "תורה ציווה – משה", "זכרו תורת – משה", התורה שמה בדווקא דגש עיקרי על הממוצע המחבר, בשר ודם.

והתורה לא משאירה את זה בצורה מופשטת, אלא יורדת לפסים מעשיים – "ולדבקה בו". אם רוצים להדבק בה’, הדרך הנכונה והאמיתית ביותר לכך היא להידבק בתלמידי חכמים, ועל ידם נדבקים בקב"ה.

וגם כאן נשאלת אותה שאלה: תלמיד חכם הוא הרי בשר ודם, אשר יסודו מעפר וסופו לעפר, ולמה הקשר בין היהודי הפשוט לבין הקב"ה צריך לעבור דרכו דווקא?

כל יהודי מבין את הצורך ברב שידריך אותו בעבודת ה’ האישית שלו, אבל בכל זאת, הוא לא יודע מכל הענין שצריך להיות ממוצע המחבר שהקשר לקב"ה יעבור דרכו. הוא מכיר משהו אחר לגמרי – רב שמשמש בשבילו כמו ‘מקפצה’ שיסייע לו לקדם את ההתקשרות שלו לקב"ה.

בפרק ב’ בתניא אדמו"ר הזקן מסביר את הדברים באריכות ובאופן ‘קיצוני’ למדי. אדמו"ר הזקן מגדיר שם את נשיא הדור כ’ראשי אלפי ישראל’, וכל מילה מדויקת.

הראש, הוא לכאורה עוד סתם חתיכת בשר, ולכאורה במה היא העליונות שלו על היד או הרגל. שניהם עשויים מאותו חומר, נוצרו באותו יום, ומתפקדים יחד באותו גוף. נכון שהחומר של הראש הוא יותר עדין ורך, אבל זה עדיין לא הופך אותו למציאות רוחנית.

הוא עדיין נשאר חתיכת בשר גשמית. ועם כל זה, הקב"ה קבע בטבע הבריאה שאם הגוף רוצה לחיות, הוא מוכרח שיהיה לו ראש, ושהגוף יהיה קשור אליו בקשר תמידי שאינו נפסק אפילו לרגע. בלי זה – הגוף פשוט מפסיק לחיות.

החיות של הגוף מגיעה אמנם מהנפש, אבל הנפש היא רוחנית והיא לא יכולה להחיות את הגוף באופן ישיר, אלא היא חייבת ממוצע כדי להתלבש בו ולהעביר דרכו את החיות הרוחנית, והממוצע הזה הוא המוח שבראש, בו מתלבשת הנפש ודרכו מתפשטת החיות לכל האברים.

לתרגם את התניא לעברית…

יבוא מישהו וישאל, למה אני מוכרח להיות קשור למוח? אני מבין שבשביל לחיות אני צריך להיות מחובר לחיות הרוחנית, אבל אני רוצה להיות מחובר ישר לנפש, בשביל מה צריך את המוח?

אבל אם חס־ושלום יקרה כך באמת והרגל תגיד כזה דבר, ותצליח להיפרד מהמוח שבראש – הרי שהיא פשוט תפסיק לחיות, ומתי שהו היא גם תפסיק להתקיים.

זה הסדר שהקב"ה קבע – האברים מצד עצמם מגושמים ולא שייכים לרוחניות, ודווקא על ידי שהם קשורים למוח, הם קשורים גם לנפש ורק כך הם מקבלים את החיות שלהם.

ובאמת, אף פעם אין כזאת ‘סכנה’ שהגוף יהיה קשור למוח ‘יותר מידי’, והדבר יגרום לו ‘להחליף’ את המוח (הרבי) בנפש (הקב"ה) ולהתנתק מהנפש. לא שייך מציאות כזאת… – והסיבה לכך היא פשוטה: למוח אין מציאות מצד עצמו, אלא כל ענינו הוא לגלות את הנפש ולהמשיך ממנה חיות לכל אברי הגוף.

וזה בדיוק מה שאדמו"ר הזקן אומר שם בתניא, כמו המשל הגשמי מהמוח שבראש, כך הוא הדבר ממש לגבי ראשי אלפי ישראל, שהם ראש ומוח לגבי נשמות ההמון. הקשר של יהודי עם הקב"ה יכול להתקיים ולחיות רק אם הוא קשור למוח – לרבי.

מהותו של ראש בני ישראל אינה חוכמתו או גאונותו, שהם מעלות חשובות אך צדדיות. הנקודה העיקרית של רבי זה שיש לו את היכולת לגלות בכל אחד ואחד מאיתנו את הקשר העצמי שלנו עם הקב"ה. ברגע שאנחנו לא קשורים לרבי חס ושלום – הקשר שלנו עם הקב"ה לא יכול להתקיים!

כמה שזה נשמע קיצוני, אלו הם בדיוק דבריו של אדמו"ר הזקן בתניא (וכפי שחסידים התבטאו בצחות לשונם, שאת התניא תרגמו כבר לכל השפות חוץ מעברית…). אם לא קשורים לרבי לא יכולים להיות קשורים לקב"ה, לא יכולים לחיות, ולא להתקיים!

פשוטו כמשמעו.

ומה עם כל אלה שנלחמים ברבי? "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים", שמתעקשים לומר את ההיפך הגמור מכל דבר שהרבי אומר – איך הם ממשיכים לחיות? והרי אין כזו מציאות שאיבר מסוים לא יהיה קשור למוח ובכל זאת הוא ימשיך לחיות ולהתקיים?

ועל זה ממשיך אדמו"ר הזקן בתניא ואומר ש’אין כביש עוקף’, לכולם יש קשר עם הרבי, אלא שיש כאלה שהקשר שלהם גלוי, ויש כאלה שהקשר שלהם חסוי. גם אלו ש"פושעים ומורדים בתלמידי חכמים" מוכרחים לקבל את החיות שלהם מהרבי. הם אמנם מקבלים את החיות שלהם מבחינת אחוריים, אבל גם הם מוכרחים להיות קשורים לרבי. רק ככה אפשר לחיות.

החידוש של הדור השביעי

הנקודה הזו אמנם התבארה בתורת החסידות, אבל כשהפציע אורו של הדור השביעי, הרבי האיר אותה באור חדש לחלוטין.

עד אז, היה זה ‘עוד ענין’ ממכלול החידושים שחידשה תורת החסידות. יש לימוד חסידות, יש עבודת התפילה, ויש גם את הענין של התקשרות לרבי. רק כשהגיע הדור השביעי, הפך הענין למוטו העיקרי: "הנשיא הוא הכל!."

כן, הכל ממש.

כבר מהתחלת הנשיאות הרבי עורר את החסידים שוב ושוב שלחסיד אין שום מציאות חוץ ממילוי רצונו של הרבי. בשיחות ובמכתבים, בהתוועדויות ובאגרות, הנקודה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב: ‘מה אתה מתבונן בבעיות האישיות שלך, מה אתה חושב על דברים אחרים? תחשוב על הרבי, תסתכל בתמונה של הרבי, תלמד מאמר של הרבי. כל רגע פנוי ביממה שלך שיהיה רק רבי!'

והנושא הזה חייב להיות חלק מאיתנו. הוא מוכרח להיות מודגש בכל פעולה ופעולה שאנחנו מבצעים. זו לא עוד איזו נקודה או הוראה שנמצאת אי־שם במרחבים העצומים של תורת הרבי, אלא זו נקודת החיים שהרבי תוקע בראש ובלב שלנו מבלי להרפות. זה ממש זועק מכל מקום. אין רגע אחד בלי רבי בעולם הזה הגשמי.

ואחרי שלומדים ומבינים את הענין הזה בחסידות, אח"כ גם כשלומדים 'נגלה' זה קופץ וזועק מול העיניים. המדרש (בקהלת רבה א, י) מביא את הפסוק "ובא השמש וזרח השמש", ומסביר: "עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה, זרחה שמשו של צדיק אחר", ובאותיות פשוטות: עוד קודם הסתלקותו של הצדיק הקודם זרחה שמשו של נשיא הדור של הדור הבא, ורק אז שקעה שמשו של הצדיק הקודם. העולם לא יכול להתקיים אפילו רגע אחד בלי רבי. זה פשוט מושלל המציאות.

לעולם הגשמי אין מציאות אפילו רגע אחד בלי שיהיה רבי. לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם!

כשהיה את ההסתלקות של משה רבינו, עם כל המעלות של משה רבינו לא מת וכו’ וכו’, בכל זאת יהושע היה מוכן כבר לפני זה, ומיד כשמשה רבינו נפטר יהושע התחיל את הנשיאות שלו.

גם בהיסטוריה החב"דית, כשהיה זמן שבו היה נדמה שאדמו"ר המהר"ש סיים את נשיאותו ואדמו"ר הרש"ב לא קיבל על עצמו את נזר הנשיאות במשך אחד עשרה שנים, תקופה שנדמתה בעיני החסידים כנצח, וכונתה בפי אדמו"ר הריי"צ ‘חורבן ליובאוויטש’ – גם אז לא היה אפילו רגע אחד שלא היה נשיא הדור. הרבי שליט"א מסביר (בשיחת ש"פ ויקרא תשמ"ב, ובעוד מקומות), שנשיאותו של אדמו"ר הרש"ב לא התחילה בראש השנה של שנת תרנ"ד, כאשר הוא הסכים למלא את מקום אביו ולקבל על עצמו את התפקיד, אלא באותו יום שבו נסתלק אדמו"ר המהר"ש, באותו יום כבר התחיל הרבי הרש"ב להיות רבי.

כך גם בדור השביעי, שבמשך שנה שלימה היה נדמה שיש חלל ריק ואין רבי בעולם – הרי הרבי בעצמו התבטא במספר שיחות שה’תקופה החדשה’ בנשיאותו של אדמו"ר הריי"צ החלה בי’ שבט תש"י ובמיוחד בי"א שבט תשי"א.

ואם לא אמרנו את זה מספיק פעמים, אז נחזור ונאמר זאת שוב ושוב – אין מציאות כזו של רגע אחד בעולם בלי רבי! את זה ינקנו עם חלב האם, את זה הרבי החדיר לנו בכל האופנים ובכל האפשרויות, וכן הוא האמת. הנשיא הוא הכל ואין שום דבר בלעדיו.

שלוש אפשרויות? – חי וקיים!

ופתאום קורה ג’ תמוז. העולם עומד מלכת, וישנם חסידים שמתבלבלים, ושואלים את עצמם איך צריך להסתכל על זה? מה בעצם קורה כאן? הרי אין אפשרות שהעולם יתקיים אפילו רגע אחד בלי רבי.

ובשביל לחדד את הדברים, אפשר להציג כאן שלוש אפשרויות כיצד להסתכל על הדברים, למרות שבעצם זו אפשרות אחת בלבד:

אפשרות ראשונה: כל מה שמבואר בתורת החסידות, כל מה שהרבי לימד אותנו והחדיר בנו במשך עשרות שנים – הכל היה להבל ולריק, הכל רק ‘סיפורים’ וווערטאלאך חסידיים ח"ו וח"ו.

אפשרות שניה: שבאמת, היות וראינו את מה שראינו, לכן צריכים להתייחס אל זה כמציאות אמיתית, וממילא צריכים – ח"ו – למנות רבי חדש…

(והיו כאלה שהעזו אחרי ג’ תמוז לאמץ את קו המחשבה הזה, אבל ברגע שהם העזו גם לבטא אותו בקול – כולם קפצו על הרגליים האחוריות, ונעשה קונצנזוס בליובאוויטש, וכולם נעשו חטיבה אחת למחות על דברי ההבל הללו. כל מי שבשם חסיד חב"ד יכונה, ואפילו אם הוא רק ‘יכונה’, מזדעזע. כי זה ברור לכולם למעלה מכל ספק – אפילו אצל אלה שתמיד אוהבים להשתמש בתוארים שונים ומשונים על הרבי – שהרבי הוא הוא נשיא דורנו, והוא הוא יוליכנו קוממיות לארצנו בגאולה האמיתית והשלימה, ו'על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו אחרים את כבודו'. יכול להיות מישהו אחר? חס ושלום! יש הרבה אנשים שהם חכמים ונבונים וגדולים וצדיקים וחסידים, אבל זה לא רבי.)

היו גם כאלה שניסו לבוא בהמצאה חדשה: יש רבי, והוא ממשיך להיות נשיא הדור וממוצע המחבר של החסידים שנמצאים כאן למטה, אבל בכל זאת נשמתו נמצאת בגנזי מרומים, למעלה. הוא ממשיך לפעול ולהשפיע ואפילו ‘יתיר מבחיוהי’.

אבל האמת היא שאין כזו אפשרות והרעיון הזה מופרך מיסודו: אמנם ישנו מושג כזה של ‘יתיר מבחיוהי’, אבל באותו זמן שהיה ‘יתיר מבחיוהי’ אצל צדיקים קודמים, היה גם רבי גשמי כאן למטה שהיה חי נשמה בגוף גשמי. כי כדי להשפיע על העולם הזה הגשמי צריך שהרבי יהיה נשמה בגוף גשמי, כאן למטה. כשם שהמוח מוכרח להיות גשמי, וברגע שהוא יהיה רוחני, אף שהוא יהיה יותר נעלה, הרי הוא לא יכול להיות ממוצע המחבר כיון שאינו גשמי.

וזה שרבי מוכרח להיות חי בגוף גשמי, זה לא ווארט שחסידים מצאו פה ושם, אלא זה כתוב במפורש בלקוטי שיחות חלק כ"ו ע' 7, ובלקוטי שיחות חכ"ד עמוד 6, וזה לא ווארט שכתוב פעם אחת או פעמיים, אלא זהו יסוד שהרבי חינך אותנו עליו כל הזמן מבלי להרפות – שהנשיא הוא הכל, הכל ממש, ובלעדיו אין שום דבר.

ואם כן, שוב אנו חוזרים אחורה – או שכל מה שחונכנו זה לא נכון ח"ו, או שיש רבי אחר ושוב ח"ו, או שיש אפשרות שלישית – שהיא למעשה האפשרות היחידה שנותרה – שהרבי שליט"א חי וקיים בגוף גשמי.

זו הדרך היחידה והאמיתית, גם אם היא גורמת לאי־נוחיות לחלק מאיתנו. כי בלי זה – אין מציאות לעולם, כי בלי זה – אנחנו מבזים במצח נחושה את כל המבואר בתורת החסידות ומביישים מבלי משים את כל רבותינו נשיאינו.

בלי רבי אין כלום

אין כזה דבר בלי רבי. ואם שואלים מה היה צריך לעשות כשקרה ג’ תמוז – לא יודע. אבל דבר אחד ברור – שרבי בעולם הזה חייב להיות. ואם מישהו יכנס לשאלות על התפילות, על ההתוועדויות, על הדולרים – לא זה הנקודה, לא על זה מדובר כאן. מדובר על הנקודה המרכזית של האמונה שלנו, שבלי רבי חי וקיים בעולם הזה הגשמי – אין כלום!

מדובר פה על דבר אחד: יש רבי בעולם הזה הגשמי או שח"ו אין. ברגע שאין רבי, אז אין תורה, אין מצוות, אין אלוקים, אין עולם, אין שום דבר! לא שאני מתכוון לומר ח"ו שאין, אלא אני אומר כך רק בשביל לחדד את הנקודה שיש. היות שבטוח שיש תורה, ובטוח שיש אלוקים, ובטוח שיש תורת החסידות, ובטוח שהכל זה אמת, ואין אמת בלי רבי חי וקיים בעולם הזה הגשמי – אם כן ברור שהרבי חי וקיים בגוף גשמי. בלי רבי חי וקיים בעולם הזה אין כלום, ואין כזה דבר אין כלום – יש אלוקים!

ואם חושבים שמה שראו בעיניים בג’ תמוז זו המציאות האמיתית – אז צריך למנות רבי חדש. והיות וברור לכל אשר בשם חסיד יכונה, שהרבי שליט"א מלך המשיח הוא הנשיא של הדור שלנו, לכן ברור שלא שייך מציאות אחרת.

מלך המשיח מוכרח להיות חי

ומכאן מגיעים למספר שיחות נוספות, בהם הרבי מדבר בצורה ברורה על מה שקורה היום (בהוספה על הכלל העקרוני שמוכרח להיות רבי בעולם הזה הגשמי):

יש את השיחה המפורסמת של שבת פרשת ויגש תשמ"ז, שבת אחרי ה’דידן נצח’, שהרבי אומר שכשהעולם בא ואומר ש"ספדו ספדיא וחנטו חנטיא", צריך לבוא ולומר בפירוש את המציאות האמיתית ע"פ תורה ולא להתפעל ממה שהעולם אומר, משתי סיבות: א) מכיון שזוהי האמת ע"פ תורת אמת, לכן צריך לומר את זה בפירוש. ב) העולם כבר מוכן. ואם יאמרו את המסר בתוקף, בדרכי נועם ובדרכי שלום – יראו איך שהעולם כלי לקבל את זה (הרבי אפילו מתבטא שם שצריך להסיר את הפחדים אצל אלה שצריכים למסור את הדברים, על ידי שיחזקו את האמונה שלהם עצמם, ואז יראו שהעולם כבר כלי והוא מסוגל לשמוע ולקבל את הדברים).

יש עוד קטע משיחה של שבת פרשת האזינו תש"נ (בלתי מוגה), שאמנם הוא קטע מאוד קצר, אבל הוא קטע מאוד ברור ופשוט, "שבימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך הדורות שלפנ"ז . . ישנה מציאותו של משה – "גואל ראשון הוא גואל אחרון" – נשמה בגוף באופן נצחי". כך אומר שם הרבי במילים ברורות ומפורשות, "נשמה בגוף באופן נצחי". (איך אחרים מסתדרים עם זה אני לא יודע. האם גם זה "איחול"?…).

יש עוד שיחה, ממוצאי שבת פרשת תרומה, ב’ אדר תשמ"ח. בשיחה הזו הרבי ממש מדבר על המצב של ג’ תמוז. יש שם ביטויים שנשמעים לכאורה כעניין של הסתלקות, אבל הרבי חוזר שם כמה וכמה פעמים על כך ש"אין זה שייך כלל לעניין של הסתלקות! ודוד מלך ישראל חי וקיים!".

בשעתו, אחרי השיחה, הרבי רצה שיכניסו לו את השיחה הזאת להגהה והיו כאלו שלא רצו שזה יעבור הגהה של הרבי ולכן עד היום הזה השיחה הזאת נשארה בלתי מוגהת. אח"כ הדפיסו את זה בהוספות לספר התוועדויות תשמ"ח ח"ד, אולם השיחה כפי שהיא מופיעה שם הינה ממש מעובדת, בין בע’ בין בא’… רק בתקופה האחרונה הוציא הרב אורי ליפש את התמליל המדויק של השיחה מתוך הטייפ.

אבל אפשר לקחת את השיחה ולשמוע שהרבי אומר שם מילים ברורות ומפורשות ש""דוד מלך ישראל חי וקים" . . העיקר הוא דווקא [אצל] "דוד מלכא משיחא" . . נוסף על כך שזהו לשון של בקשה, לשון של תפלה, לשון של הבטחה. זהו גם לשון סיפור דברים. שמצד למעלה ומצד למטה הדברים כבר ישנם, כי כבר גם "צחצחו הכפתורים", ואינו חסר אלא גילוי, שיראו זאת גם בעיני בשר . . וצריך עוד לגלות, את מה שלא נותן שהם יראו את המציאות האמיתית של העניינים, כפי שהם ניצבים ביש הגשמי כאן למטה".

כשאנשים שמעו את השיחה הזאת והבינו שהרבי מדבר על מצב שלא יראו אותו, משום מה הם הבינו שהכוונה היא שתהיה ח"ו הסתלקות. אבל כששומעים את השיחה בטייפ, מבינים מיד שהרבי אומר שם בצורה ברורה ומפורשת שלא שייך כלל ענין של הסתלקות. "דוד מלך ישראל חי וקיים", כך זה היה וכך זה יהיה וזה לא ישתנה לעולם ועד. מה שצריך זה רק שרבנים יפסקו שזוהי המציאות האמיתית ע"פ תורה, וזה יגרום שיראו זאת גם בגלוי, לעיני בשר.

גם ההנחיות הברורות שהרבי נותן שם לתקופה של ההעלם והסתר, אינם אלא הנחיות טכניות כיצד להתנהג ומה לעשות בתקופה שלא יראו את הרבי, אבל אין שם אפילו צל של הוראה למנות רבי חדש, ואדרבה – הרבי מדבר שם בצורה ברורה על כך שהוא נשאר חי וקיים.

[וזהו גם המענה לאלו הטוענים שהרבי הרי כתב צוואה. והתשובה היא פשוטה: קודם כל, את הצוואה הזאת הרבי לא רצה לפרסם, ואילו מה שהרבי כן גילה והסביר ופרסם לכל החסידים בשיחות מפורשות, זה שהוא חי וקיים ולא שייך בזה שום שינוי. בנוסף לזה, כל הדברים שכתובים בצוואה, אינם אלא סידור עניינים טכני מבחינה חוקית ומשפטית לגבי הרשויות המשפטיות ובשום אופן לא מדובר שם על הסתלקות].

ובעניין זה יש להוסיף את מה שמסביר אדמו"ר הזקן בספר המאמרים על נביאים עמוד ס’, שעיקר הענין של "דוד מלך ישראל חי וקיים" מלכתחילה לא נאמר בנוגע לדוד המלך, שהרי מפורש בכתובים שדוד המלך נפטר לאחר שבעים שנה, אלא הכוונה היא בעיקר על מלך המשיח, שיחיה בחיים נצחיים ולא ימות לעולם.

וכל זה, הוא עוד לפני שמדברים שכל ענינו של משיח שולל לחלוטין שתהיה אצלו מיתה.

הענין של משיח – לאחד עולם ואלוקות, גשמיות ונצחיות

ישנה נקודה נוספת שמובאת בשיחה של שבת פרשת בא תשנ"ב. בשיחה שם אומר הרבי מלך המשיח במילים ברורות שהחידוש של הדור התשיעי לגבי הדורות הקודמים הוא, שבדורות הקודמים הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף, ואפילו אצל הרבי הריי"צ הייתה הסתלקות, מה שאין כן בדורנו זה שבו לא תהיה הסתלקות הנשמה מן הגוף.

ונכון אמנם שבהמשך הענין אומר הרבי שזוכים לכל זה "עי"ז שמשיח צדקנו בא מיד", וישנם כאלה שרוצים להוכיח מכך שלא זכינו לזה מכיון שמשיח צדקנו עדיין לא בא… אבל כשלומדים את השיחה בשלימותה, מבינים שהביאור הזה מופרך לגמרי:

לכל אורך השיחה הרבי מסביר שתכלית הכוונה של בריאת העולם זה הענין של דירה בתחתונים, ולכן כל הענין של הגאולה הוא, שיהודי יקבל את הגילוי של האורות העליונים דווקא כפי שהוא מלובש נשמה בגוף. וכך גם היה אצל משה רבינו כשהביא את הגאולה ממצרים, שהגילוי הנעלה התלבש בגופו הגשמי, ובכח זה היה לו את האפשרות להוציא את עם ישראל ממצרים. אבל אצל משה רבינו, וכן אצל כל גדולי ישראל במשך הדורות, עדיין לא היה את החיבור המושלם של העולם והגוף הגשמי עם אלקות, וממילא היה מצב של הסתלקות הנשמה מן הגוף. משא"כ בדורנו זה, דור הגאולה, שיש את החיבור המושלם של העולם עם אלקות, גשמיות עם רוחניות, וממילא לא יכול להיות מצב של הסתלקות הנשמה מן הגוף.

החידוש של משיח זה שהנצחיות תחדור בתוך הגשמיות. בדור הקודם, עם כל המעלות של "יתיר מבחיוהי" וכו’, אבל בכל זאת הייתה הסתלקות הנשמה מן הגוף והיה מצב שנשיא הדור היה כבד פה וכבד לשון. אבל בדורנו זה ענין אחר לגמרי. בדורנו גמרו את צחצוח הכפתורים וכיום הגשמיות של העולם כבר כלי לגמרי להכיל את הגילוי של הבלי גבול האמיתי (כפי שהרבי אומר שם בשיחה). זהו החידוש של משיח וזהו בעצם החידוש של דורנו. וממילא בדורנו לא שייך מצב של הסתלקות הנשמה מהגוף.

זהו ביאור שלם שהרבי בונה לכל אורך השיחה, וה’שפיץ’ שלו הוא בקטע שהובא קודם. מי שאומר שבדור שלנו זה לא קורה ונשמתו של נשיא הדור עזבה ח"ו את גופו, הרי הוא יכול למחוק ח"ו את כל השיחה הזאת!…

(ומה שרואים שבפועל יש עדיין אנשים שנפטרים, והרבי עצמו מדבר בשיחות של שנת תשנ"ב על פטירתם של כמה חסידים – הרי התשובה לכך מפורשת גם היא בשיחות (בסיום הדבר מלכות לפרשת 'ויחי'), שהענין של חיים נצחיים מתחיל אצל נשיא הדור וממנו זה נמשך ומתפשט לכל הדור, שיחיו גם הם בחיים נצחיים כשתבוא הגאולה השלימה).

לא סתם הרבי מדבר על הענין הזה ממש בזמן האחרון שלפני כ"ז אדר תשנ"ב וג’ תמוז תשנ"ד – הזמן שהתחיל ההעלם והסתר שנראה כביכול ככבד פה ח"ו, ואח"כ גבר ההעלם והסתר והיה נראה מצב של היפך החיים. ממש לפני שמתחילה התקופה הזו, מגיע הרבי ואומר לך שאין דבר כזה! אצל נשיא דורנו אין אפשרות שהדיבור יהיה בגלות ושתהיה הסתלקות הנשמה מהגוף! מה זה כן? – תשבור את הראש. זה לא נוגע. אבל קודם כל תדע, שבדורנו אין כזה דבר, כי האלוקות חודרת בגשמיות באופן שאי אפשר להפריד ביניהם.

כיצד מסבירים את מה שקרה בג' תמוז?

ובכל זאת מה זה כן? מהי באמת משמעותו של ג’ תמוז? אולי אפשר לומר ע"פ מה שכתוב בכתבי האריז"ל (בספר ‘ארבע מאות שקל כסף’ ע’ רמ"א, וב’שער הגלגולים’ פי"ג), שהמשיח יהיה אדם צדיק שנולד מאיש ואישה, ותגדל צדקתו, ויתקבצו אליו רבים, ובתחילה לא יכיר בעצמו שהוא עתיד להיות גואל – כמו משה רבינו שבתחילה לא ידע שהוא גואל – ואחר כך יגלה אליו ה’ יתברך, ויכיר בעצמו שהוא המשיח, ויכירוהו מקצת בני אדם, ועדיין לא יכירוהו כולם. ואח"כ יהיה שלב שמשיח יעלם מעיני עם ישראל – כמו משה רבינו כשעלה להר והיה שם ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה, וזה לא היה הסתלקות אלא היה חי נשמה בגוף, כך בדיוק יהיה אצל מלך המשיח, שתהיה אצלו עליה בגופו ובנפשו, ע"ד עליית משה רבינו להר, ואחר כך יחזור ויתגלה ואז יכירוהו כולם ויביא את הגאולה.

אבל הנקודה הזאת (שכתוב בכתבי האריז"ל שמשיח יעלם בגוף ובנפש וגם אז הוא נשאר חי בגשמיות) מיועדת בעיקר בשביל להסביר ליהודים מבחוץ. אנחנו לא צריכים להגיע לזה. אצלנו הנקודה שהרבי מוכרח להיות חי בגשמיות הייתה ברורה עוד הרבה לפני שמצאנו את הקטע מכתבי האריז"ל. (ובהתחלה גם לא רצינו לשמוע עליו. לא האמנו שזה יקרה. וגם עכשיו אנחנו לא מסתפקים בזה ואנו מעוניינים לראות ולשמוע את הרבי בעיניים גשמיות).

ולסיכום, עסקנו בשתי נקודות: נקודה אחת, שחייב להיות רבי בעולם הזה, ואין מציאות בלי רבי. נקודה. גם חסידים שהיו ברוסיה ולא ראו ולא שמעו מהרבי שלושים שנה ולא ידעו בכלל מה קורה איתו – גם להם היה ברור שיש רבי, כי אין מציאות בלי רבי.

נקודה נוספת שעסקנו בה, היא הנקודה שהרבי אומר שבדור הזה באה הגאולה, בדור הזה הגשמיות מחוברת ומאוחדת לגמרי עם אלוקות והנשמה מתלבשת בשלימות בגוף כך שאי אפשר להפריד ביניהם, הנשמה לא עוזבת את הגוף.

ולכן צריך כל הזמן לומר ולכתוב ולהדגיש שהרבי הוא שליט"א! לא בשביל להרגיז ח"ו, אלא פשוט בשביל שאנשים ידעו שבאמת יש לנו רבי. לא ברוחניות ולא ‘יתיר מבחיוהי’, אלא שיש לנו רבי בפועל ממש. אין מציאות כזאת של בלי רבי בעולם, נשמה בגוף גשמי.

"אין אנו מניחין אותו"

עוד נקודה שלישית, נוספת לכל האמור, מופיעה בשני שיחות מיוחדות של הרבי משבת פרשת האזינו. האחת משבת פרשת האזינו תשכ"ז (מופיע במוגה בלקוטי שיחות חי"ט שיחה ב’ לפרשת האזינו), והשנייה היא השיחה של שבת פרשת האזינו תשמ"ו.

בשיחה הראשונה, מתשכ"ז, הרבי מדבר על הפסוק "וידבר ה’ אל משה בעצם היום הזה לאמור: עלה אל הר העברים הזה . . ומות בהר אשר אתה עולה שמה". לכאורה נשאלת שאלה פשוטה: מדוע נאמר "בעצם היום הזה"? מסביר רש"י על הפסוק שבשלושה מקומות בתורה נאמר "בעצם היום הזה". פעם אחת זה אצל נח, כשהוא נכנס לתיבה לפני המבול, "לפי שהיו בני דורו אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו להיכנס לתיבה, ולא עוד אלא שאנו נוטלין כשילין וקרדומות ומבקעין את התיבה. אמר להם הקב"ה, הריני מכניסו בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות – יבוא וימחה".

פעם שניה שמופיע בתורה הביטוי "בעצם היום הזה", הוא ביציאת מצרים, "לפי שהיו מצריים אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בהם אין אנו מניחין אותם לצאת. ולא עוד, אלא אנו נוטלין סייפות וכלי זיין והורגין להם. אמר להם הקב"ה, הריני מוציאן בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות – יבוא וימחה".

פעם שלישית שנאמר הביטוי "בעצם היום הזה", מופיע כאן, במיתתו של משה רבינו. "לפי שהיו ישראל אומרים, בכך וכך אם אנו מרגישין בו אין אנו מניחין אותו! אדם שהוציאנו ממצרים וקרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו והעלה לנו את הבאר ונתן לנו את התורה – אין אנו מניחין אותו! אמר הקב"ה הריני מכניסו בחצי היום וכו’". עד כאן דברי רש"י.

שואל הרבי שליט"א שתי שאלות: שאלה ראשונה מדוע בקטע האחרון, בנוגע לפטירת משה רבינו, לא מביא רש"י את הסיום ש"כל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה", והוא מסתפק רק בכתיבת "וכו’"? ואם רש"י סמך על הלומד שיבין את זה לבד, אם כן מדוע בפעם השניה הוא כן כותב את זה ולא סמך על הבנתו של הלומד.

שאלה שניה, על עצם הענין: כיצד שייך בנוגע למשה רבינו הענין של "אין אנו מניחין אותו"? בשני הדברים הראשונים מובן כיצד שייך הענין של "אין אנו מניחין אותו" –  שהגויים חשבו שהם יכולים לעכב את נח מלהיכנס לתיבה ולעכב את היהודים לצאת ממצרים, אולם כיצד שייך הענין של "אין אנו מניחין אותו" בנוגע למשה רבינו? איך עולה על דעתו של נברא שהוא מסוגל לעצור את הבורא מלקחת נשמה ממישהו?…

זה תלוי בנו!

אלא, מסביר הרבי, שרש"י בכוונה לא כתב "כל מי שיש בו כח למחות יבוא וימחה", מכיון שאכן ליהודים יש כח למחות בענין הזה! כאשר יהודים שומעים שמדברים על הענין של הסתלקותו של משה רבינו ויהודים צועקים "אין אנו מניחין אותו" –  אז הקב"ה מחייך ואומר "נצחוני בני נצחוני", ואין הסתלקות של משה רבינו! ליהודים יש כח לעצור את הענין הזה! כך מסביר הרבי בשבת פרשת האזינו תשכ"ז (זה מופיע בקצרה גם בסיום השיחה המוגהת, ובאריכות יותר בשיחה הבלתי מוגהת).

בשבת פרשת האזינו תשמ"ו הרבי אומר: בנוגע לנשיא דורנו צריכה להיות הנהגה של יהודים ש"אין אנו מניחין אותו"! שיהודים צריך להכריז שהם לא מוכנים בשום אופן לקבל את הענין של ההסתלקות אצל משה רבינו.  האי היה מעשה בשנת תש"י? זה לא משנה! יהודים צריכים להכריז ש"אין אנו מניחין אותו"! (והרבי ‘נזכר’ לדבר על הענין הזה רק בשנת תשמ"ו…)

זאת אומרת: מלבד הענין שתמיד מוכרח להיות רבי חי בגוף גשמי, ומלבד הענין שבדור התשיעי לא שייך הסתלקות בנשיא הדור, מלבד זאת יש הדגשה מיוחדת על הענין של "אין אנו מניחין אותו". ליהודים יש כח! לא מקבלים את ההסתלקות של משה רבינו! וכשיהודים לא מקבלים את זה – אומר הרבי – באמת אין הסתלקות! במידה מסוימת זה בידיים שלנו.

יש ביטוי נפלא של הרבי שליט"א בש"פ עקב תשי"ג. הרבי אומר שם "הקב"ה הוא טוב והרבי הוא טוב. מי שרוצה להסתכל על הרבי שהוא רחוק, שהוא הסתלק והוא נמצא בשמים ממעל, הרי שכך גם הרבי יתגלה אליו – נעלה ורחוק. אבל מי שרוצה להסתכל על הרבי שהוא נמצא כאן בעולם הזה הגשמי, הרי שכך גם הרבי יתגלה אליו – בעולם הזה הגשמי".

ישנו סיפור מפורסם ששמעתי בעצמי כמה פעמים מר’ מענדל פוטרפעס ומר’ פאלע כהן: כשהרבי הריי"צ יצא מרוסיה בתחילת שנת תרפ"ח, הגיעו אז המון חסידים לחג הסוכות אל הרבי, כעין פרידה מהרבי. אף אחד לא ידע אם יזכה אי פעם לראות את הרבי שוב… הרבי הריי"צ אמר אז שוב ושוב בהתוועדות "מ’דארף זיך זעהן, מ’מוז זיך זעהן, מ’וועט זיך זעהן!" (אנחנו צריכים להתראות, אנחנו מוכרחים להתראות, ואנחנו נתראה!.)"

כשחסידים שמעו כאלה מילים מהרבי הם נכנסו לשמחה גדולה. באותם ימים היה זה דבר מופרך להצליח לצאת מרוסיה, וכאן החסידים שומעים מילים ברורות מהרבי ש"אנחנו עוד נתראה"! החסידים פרצו בריקודים גדולים ועשו קולע’ס ברחובות. הייתה שם שמחה אדירה…

והיו שם כמה מגדולי החסידים (כשר’ מענדל סיפר לי את זה הוא אמר לי, "אני לא אגיד לך מי זה היה, אבל אלו היו מהחסידים הכי הכי גדולים"…) שלא רצו שהחסידים יכנסו ל’אשליות’ והם הבינו שצריך להפחית קצת את האמונה על מנת שאחר כך לא יהיה בעיות באמונה… הם כינסו את כל החסידים ואמרו להם שמה שהרבי אמר ש"מ’וועט זיך זעהן", לא בטוח שהרבי התכוון להבטיח ואולי זה רק היה איחול. מלבד זאת שלכאורה "להתראות עם הרבי" זה בכלל לא מוכרח להיות בגשמיות, יתכן מאוד שהכוונה היא "להתראות עם הרבי" ברוחניות, שאיפה שחסיד רק נמצא הרבי תמיד נמצא איתו ומסתכל עליו…

כגודל השמחה שהייתה בהתחלה, כך הייתה גודל האכזבה שהם הצליחו להכניס בחסידים. אולם היו שם כמה חסידים פשוטים ‘שלא מבינים חכמות’ (תמיד כשר’ פאלע כהן היה מגיע לקטע הזה בסיפור, הוא היה מרים את שתי ידיו בהתרגשות ואומר "ברוך השם שזכיתי להיות מאותם חסידים"), שהגיעו ואמרו באמונה פשוטה: "אנחנו שמענו מהרבי שנתראה איתו ואנחנו בטוחים שבאמת נזכה להתראות איתו". והם המשיכו עם הריקודים והשמחה.

בסופו של דבר, כל אלו שלקחו את דברי הרבי כפשוטם והכריזו והיו בטוחים שהם יראו את הרבי בגשמיות – הם אכן זכו ויצאו מרוסיה וראו את הרבי בגשמיות…

כך גם בעניינו – אומר לנו הרבי שליט"א – שכפי שיהודים מתייחסים למשה רבינו, כך הוא מתגלה אליהם! זאת אומרת שהכלי לפעול את הגילוי של הרבי לעיני בשר, זה ההנהגה מצידנו באופן של "אין אנו מניחין אותו", אנחנו לא מקבלים את זה ולא מוכנים לזה. והרבי מבטיח, שכשיהודים מתנהגים באופן כזה, אז זה פועל שבאמת נראה בעיני בשר שלא הייתה הסתלקות!

ידוע גם המשל שמביא אדמו"ר האמצעי (בהקדמתו ל’שער האמונה’) מאבא שמסתתר מבנו כדי "להראות חכמת הבן", והבן הנאמן לא מתייאש ומחפש את אביו באותם דרכים שבהם היה האב הולך תמיד, וממשיך לחפש את אביו ו"לילך בעקבות אביו,  במסילות שדרך בהן רגלי האב,  בכל  מקומות שהי’ רגיל להמצא שמה". הבן הנאמן אינו יושב ובוכה על אביו שנעלם, אלא הוא ממשיך לחפש את אביו ולהיות ולהימצא תמיד במקומות שאביו היה רגיל להימצא בהם, "ומובטח שבדרכי האב הולך, שם ודאי ימצאנו".

ומסיים שם אדמו"ר האמצעי, ש"כאשר האב רואה עוצם השתדלות הבן לחפש אותו בדרכיו, ואינו מתייאש כלל, הרי רואה גודל התקשרותו הנאמנה, לרוץ אחריו גם בחושך ואפלה, וגם שאינו רואה לאביו בדרכים הללו, ילך וירוץ בכל כחו עוז, וגם שלא יראה פניו – אזי מתעורר בלב האב אהבה רבה בכפלי כפלים מכמו שהי’ לו בתחילה לבנו . . ומתגלה אליו ממקום המוצנע שהסתיר את עצמו . . כאשר נמצא לב הבן נאמן בנסיון"…

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!