איך מתקנים טעות מלפני 5000 שנה? • משיח בפרשה

פרשת שלח טומנת בתוכה מצוה מאוד חשובה, המיוחדת בעיקר לנשי ובנות ישראל, הלוא היא מצות חלה. "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה" (שלח טו,כ) מצווה עלינו התורה, וכאן נשאלת השאלה, מדוע מצוה זו מיוחסת דווקא לנשים? האם רק נשים אוכלות לחם או חלה?!

תשובה מעניינת אנו מוצאים בדברי הילקוט שמעוני (בראשית רמז לב). לפי הילקוט, כל המצוות המיוחדות לנשי ישראל, מצוות חנ"ה (חלה, נידה, והדלקת הנר) הם תיקון לחטא הראשון בהיסטוריה, חטא עץ הדעת, שחוה, האישה הראשונה בהיסטוריה, הייתה שותפה בו.

"היא כבתה נרו של עולם..לפיכך תשמור מצות נר. היא טמאה חלתו של עולם, זה אדם הראשון, לפיכך תשמור מצות חלה".

ידוע שכללות עבודת האדם עלי אדמות היא להביא לתיקונו המוחלט והמושלם של חטא עץ הדעת, כי ע"י השלמת התיקון הזה, אנו נביא את העולם לתכליתו המוצפה, ביאת המשיח והגאולה. לפי זה יוצא, שע"י קיום מצות חלה, המביאה לתיקון חטא עץ הדעת, אנו מתקרבים בצעדי ענק לקראת הגאולה. ומי יודע, אולי זאת הסיבה, שדווקא בזמנים האחרונים אנו רואים התחזקות מיוחדת אצל נשי ובנות ישראל בקיום מצווה זו, כי ע"י קיומה נביא, בסופו של דבר, את הגאולה!

על הקשר מיוחד של מצוות חלה לגאולה אנו מוצאים גימטריה מענינת של האדמו"ר הצמח צדק

המבאר כי במילה "חלה" מרומז קץ הגאולה. "חל" עולה בגימטריה 38, ו"ה" בגימטריה 5. כשמכפילים 38 ב-5 מקבלים 190, וזוהי הגימטריה של המילה "קץ".

אבל, מה עם הגברים? מהו המוסר השכל, אותו צריך כל יהודי באשר הוא, ללמוד ממצוות חלה? ומהו הקשר האישי של כל אחד למצווה זו, גם אם הוא לא זה שאופה את החלות בבית?!

כאמור לעיל, מצות חלה באה לתקן את חטא עץ הדעת. חטא שנגרם כתוצאה מהוספה על דבריו של הבורא. הקב"ה אמר לאדם לא לאכול, ואילו האדם החליט להיות יותר חכם מהקב"ה ולהוסיף, "אל תגעו בו". וההוספה הזאת של האדם, גרמה, בסופו של דבר, לעבירה.

וכאן הבן שואל, האם התורה לא מצווה עלינו "עשו משמרת למשמרתי"?! האם חז"ל לא הוסיפו מאות אם לא אלפי סייגים, גזרות ותקנות בהלכה, כדי שלא ניכשל בדברי תורה?! האם לא כתוב בפרק אבות (א,א) "עשו סייג לתורה"?!

אז, מה עלינו לעשות? להיצמד לדברי הבורא או להוסיף על דבריו?!

שיטתו הנפלאה של הרבי מלך המשיח היא לבחון כל דבר לגופו של ענין. לאור הסתכלות הרבי, עלינו לבחון בכל מצב נתון, מי הוא הגוזר את הגזירה, ועל מה והיכן הוא גוזר אותה.

כשנמצאים בגן עדן, בו היה האדם הראשון, מקום בו אין כל שייכות לרע, אין שום סיבה להוסיף חומרות או לגזור גזירות. להיפך, כל הוספה כזאת היא בלתי נצרכת, וגורמת לתוצאות הרסניות. גזירות שכאלו מונעות את בירור הדברים הגשמיים המותרים. דוגמא לדבר אנו מוצאים בתלמוד (ירושלמי, סוף קידושין) שאמורא מסוים היה צריך לתת דין וחשבון על מאכל שהיה באפשרותו לאכול והוא לא אכל, כי הימנעות יתר, מצד אדם קדוש ומרומם שכזה, גורמת שאותו דבר גשמי לא יבוא על בירורו האמיתי. לעומת זאת, כשנמצאים במצב רוחני שפל או ירוד, או בסביבה בעלת נטיות רעות וקלוקלות, על האדם לשמור ולגדור את עצמו, על מנת שהוא לא יכשל בעבירה ח"ו. כפי שמובא בשם רבינו יונה שעל האדם להיזהר במאה שערים של היתר, על מנת שלא יכשל בשער אחד של איסור. למסקנה, הדבר תלוי במצב האדם והחברה, כשצריכים גדר וסייג הן מעולים ומועילים, כשלא צריך סייג, הם גורעים והורסים.

לפי זה, יסוד החטא (כל חטא, ובעיקר, חטא עץ הדעת) טמון בהשתמשות לא נכונה של האדם, בדבר שהוא מצד עצמו, טוב. הגדר והסייג הם דברים טובים, אבל צריך לדעת איך ומתי להשתמש בהם. וכשמשתמשים איתם לא נכון, הם גורמים רק לעבירות.

התיקון לכך הוא דווקא ע"י מצות חלה. הכיצד? איך מצוות חלה אמורה לתקן את הבעיה האידיאולוגית הזאת?

התורה מצווה עלינו להפריש חלה. להפריד חלק מהעיסה, ובכך להפוך אותו לקדוש. יהיו כאלו שיטענו, מדוע להפריד? למה לחלק? פירוד הוא שורש הרע ומקור הטומאה, טוענת החסידות, אז איך הפרשת חלה נהייתה מצווה?!

אלא שלפעמים אמיתית האחדות היא ע"י פירוד דווקא. ההתחלקות היהודית לכהנים, לוים וישראלים, לא מהווה פירוד, ניתוק או קרע בעם, להיפך זהו סמל האחדות האמיתית. אם כל אחד ירצה להיות כהן גדול, כל מה שיצא לנו מזה, זה עוד קורח…(אם שכחתם, אז חכו לשבוע הבא..) כהן גדול יש רק אחד, ורק לו מותר להיכנס לקדש הקדשים.

דוגמא נוספת לדבר, יהיו כאלו שיטענו 'למה להפריד בין ישראל לעמים?' , עדיף לחבר במקום לנתק, עדיף אחדות מאשר פירוד, ולכן כי מי שרוצה, יכול וראוי להיות יהודי, בין לילה…

על כך אומר הנביא ישעיה (ח,כו) "לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר", לדברים כאלו ואחרים דוגמתם אנו לא צריכים להיות קשובים וקשורים, כי עלינו לדעת מתי צריך להשתמש בכלי ה'אחדות', ומתי לנצל את תנאי הפירוד. מתי להתחבר ומתי להתנתק, מתי לשלב ידיים ומתי לנתק מגע, וזהו התיקון האמיתי ליסוד ושורש החטא. להשתמש בכלי הנכון במקום הנכון!

מצוות הפרשת חלה מלמדת אותנו שלפעמים צריך לדעת שגם פירוד הוא מצווה.

הנביא יחזקאל אומר שבשכר קיום מצוות הפרשת חלה נזכה "להניח ברכה אל ביתך" (יחזקאל מד, ל) להביא ברכה אל הבית. מצד שני, נאמר במשנה (סוף עוקצין):"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום". בהשקפה ראשונה, הדברים נשמעים מנוגדים. מצד אחד, מצוות חלה המייצגת פירוד וניתוק, מביאה לברכה, ומצד שני, דווקא השלום שמסמל אחדות וחיבור, הוא הכלי הכי טוב לברכה. היתכן?!

אלא, שכאמור לעיל, אנו צריכים ללמוד מטעויות העבר ולא לחזור עליהם, צריך לדעת במה להשתמש, מתי להשתמש ואיך להשתמש. במצבים מסוימים, דווקא הפירוד מביא לאחדות אמיתית ולשלום נצחי, בעוד ששימוש מופרז במונחים של שלום ואחדות מביאים רק להרס וחורבן.

ולסיום, קצת מעניני דיומא, (ועל אחריות הכותב בלבד) השימוש המופרז הנעשה בעולם בשלושים שנה האחרונות על הצורך בשלום עולמי הוא זה שהביא למלחמה העכשווית. המילה הכה פסטורלית 'שלום' הביא ליותר שפיכות דמים של יהודים בשנים האחרונות, יותר מכל מילה אחרת בשפה העברית. פני היהדות לשלום, והשלום הוא ערך עליון בתורת ישראל, כפי שהובא לעיל במשנה. אבל, וזה אבל גדול, שלום צריך לדעת איך לעשות, וצריך לדעת עם מי לעשות, וצריך לדעת מתי לעשות. ואם משתמשים במילה הזאת בצורה לא נכונה, התוצאות הרסניות וגוררות איתם רק…מלחמה!

ונסיים בסיפור נפלא על הפרשת חלה, אבל לא על הפרשת בצק מהעיסה, כי אם על ההפרשה בין ישראל לעמים, בין העם היהודי לשאר הדתות, ובמקרה שלנו, לדת המוסלמית.

שמואל, איש עסקים תושב אנגליה, הרבה לנסוע למזרח לצורך עסקיו. מעת לעת הוא ביקר גם באינדונזיה, המדינה בעלת הרוב המוסלמי הגדולה בעולם. בית הכנסת המרכזי בסורבאיה, העיר השניה בגודלה במדינה, עמד להיהרס על ידי העירייה, שחפצה להקים שם פארק עירוני גדול. באחד הביקורים של שמואל בעיר, הוא החליט לבקר בבית הכנסת ולראות מה הוא יכול לעשות.

כאשר הגיע אל בית הכנסת, שמע שהמפתח נמצא אצל אישה שגרה צמוד למבנה. היא הייתה יהודייה, בתו של הגבאי שהלך כבר לעולמו, אבל הייתה נשואה למוסלמי מקומי. הם ניהלו חיים מוסלמיים, ומפתח בית הכנסת היה הקשר היחיד שלה ליהדות.

שמואל דפק בבית האישה כדי לבקש את המפתח, כאשר נער צעיר בשם מנאם רץ לקראתו ואומר: "אימא, את רואה? הרבי הזה יעשה לי בר מצווה".

האם סיפרה כי לפני מספר שבועות ניגשה אל ארון הקודש בבית הכנסת, ואמרה: "אלוקים, הבן שלי עוד מעט בן שלוש עשרה. מי יעשה לו בר מצווה?" – והנה, "השם שלח לנו את הרב שיעשה לי בר מצווה".

שמואל המופתע מיהר לקשר בין המשפחה לבין שליח חב"ד בבנגקוק, הרב נחמיה וילהלם, שהסכים בשמחה לערוך לילד בר מצווה אצלו. שמואל עצמו לימד את הנער מספר מצוות, ואת היות היהודי בן לעם הנבחר.

שמחת בר המצווה שולבה עם הברית שנערכה למנאם, שהפך להיות "מנחם".

כי כל מה שצריך בשביל "להפריש חלה", זה יהודי אחד שאכפת לו!

שבת שלום!