כמה טחינה בפלאפל?

להורדת הדרשה בעברית

מה הגלידה שנסראללה הכי אוהב?

טילון.. (עם סוכריות מתפוצצות)

השבוע נקרא את פרשת קדושים, הפותחת בציווי:"קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'". האמירה הסתמית הזאת, "קדושים תהיו", הביאה למחלוקת עקרונית בין מפרשי המקרא. לאיזה "קדושה" בדיוק מתכוונת התורה? וכיצד ניתן לקיים את הציווי הזה ו"להתקדש"?

רש"י מסביר שכוונת התורה היא-"הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". דהיינו:האדם "מתקדש" כשהוא נשמר מכל סרך של עבירה או ערווה, ובכך האדם מקיים את הציווי "קדושים תהיו". הרמב"ן, לעומת זאת, חולק על דבריו ומסביר שכוונת התורה עמוקה יותר. "ולפי דעתי אין הפרישות הזו .. כדברי הרב (אלא) שנהיה פרושים מן המותרות"!

לשיטת הרמב"ן, מקור ההתקדשות הוא בדברים שהתורה התירה לעשות, ולא בדברים שהיא אסרה. כשהאדם מונע את עצמו מדברים המותרים, והוא משתמש בהם רק כפי הצורך, באופן ראוי, מוגבל ונכון, הרי בכך הוא מקדש את עצמו. לא כל מה שמותר, צריך לעשות, ולא כל מה שכשר צריך לאכול, וכפי שהאימרה החסידית אומרת:"מה שמותר (לפעמים..) מיותר"!!

הרמב"ן אף מביא מספר דוגמאות לדבר. הנזיר נקרא קדוש, כי הוא מונע את עצמו מיין. יין הוא משקה כשר, ואעפ"כ שתיית יין מופרזת מביאה לתוצאות בלתי רצויות, (עיין ערך נח ולוט…) הנזיר "מתקדש" בכך שהוא מונע את עצמו מדבר המותר, כדי שזה לא מביא אותו למצב ביש. דוגמא נוספת, אותה מביא הרמב"ן, היא הדיבור. מותר לאדם לדבר, אבל זה לא אומר שצריך "לטחון" את החדשות לגריסים דקים ולדבר על כל שטות שכתובה בעיתונים, לא צריך לקשקש, ולא צריך לדבר להפריז על המידה בדיבורי סרק. ועוד כהנה וכהנה דוגמאות המבליטות את הנקודה האמורה.

דברים אלו אינם איזה חידוש מבית היוצר של הרמב"ן. סגנון דומה אנו מוצאים כבר בדברי רבא (יבמות כ,א) הפוסק נחרצות שכשהתורה מדברת על עניני קדושה היא מתכוונת שעל האדם ל"קדש עצמך במותר לך"!

תורת החסידות (עיין תניא פרק ל), על יסוד דברי ר' אלעזר אזכרי, בעל ספר החרדים (סוף חלק מ"ע מה"ת), פוסקת ש"קדש עצמך במותר לך" היא לא רק חומרא, הידור או הנהגה חסידית גרידא, כי אם מצות עשה מן התורה. יהודי מצווה "להתקדש" ולהימנע מדברים המותרים לו. יתרה מזו, תורת החסידות אף אומרת שדווקא העבודה הזאת של "קדש עצמך במותר לך" תביא את הגאולה העתידה!

מדוע? למה דווקא הימנעות ממותרות, תביא את הגאולה?! מה חסר בהנחת תפילין ושמירת שבת, אכילת כשר ושמירת הטהרה?! מה, רק הימנעות מהוספת טחינה לפלאפל (או קרים צי'ז על הבייגל, ליוצאי ארה"ב..) בכוחה להביא את הגאולה?!

בשיחה עמוקה מסביר הרבי מלך המשיח את הדברים. הרבי מצטט את דברי הגמרא (ב"ב עה, ב) "עתידין צדיקים שאומרים לפניהן קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה שנאמר: והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו". לעתיד לבא לא רק הקב"ה ייקרא "קדוש" אלא כל יהודי ויהודי- שהרי ו"ועמך כולם צדיקים"- יזכה לתואר נכסף ונעלה זה!

הכיצד? איך ייתכן לקרוא לבשר ודם "קדוש", ולהכריז לפניו "קדוש, קדוש ,קדוש" כמו שמכתירים את בורא? !יהיו כאלו שיסתכלו על הדבר כ'עבודת אלילים', כמשהו זר ומוזר לתורת ישראל, משהו ששייך לדת אחרת…

אבל האמת היא שכוונת הגמרא היא לרמז לנו, שע"י ההתקדשות בזמן הזה, בזמן הגלות, ע"י הימנעות מדברים המותרים, אנחנו זוכים להביא את הגאולה השלימה, ואז נראה כיצד העבודה שלנו, בהחדרת והפנמת הקדושה, היא זו שהביאה את הגאולה.

ביאור הדברים- הכלל החסידי וההגיון הבריא קובע, שככל שהגילוי האלוקי נעלה זאת, הוא עדין יותר ומצריך עבודה נעלית יותר כדי לזכות להגיע ולחוש אותו. אברהם אבינו היה צריך למול את עצמו, ולהסיר את הערלה, בכדי לחוש את הגילוי של השם האלוקי:"א-ל ש-ד-י", יחד עם זאת, הוא לא נצטוהה על הפריעה, על הסרת הקרום הדק שמתחת לערלה. רק שבני ישראל הגיעו להר סיני הם נצטוו על הפריעה (עיין יבמות עא,ב). וזאת, על מנת לחוש את הגילוי של שם הוי', הנעלה עוד יותר משם א-ל ש-ד-י. בגאולה העתידה יתגלה הקב"ה, בכבודו ובעצמו, במלוא הדרו, ועל מנת שנהיה "כלים" לקבל את הגילוי האלוקי הזה, עלינו להסיר מעצמינו אפילו את המחיצה הדקה והעדינה ביותר, לא רק את מחיצת הדברים האסורים, כי אם אף את מחיצת הדברים המותרים!

יתרה מזאת, בשביל לקבל את גילוי עצמותו יתברך לעתיד לבא, על האדם לעבוד את הבורא עם העצם שלו. לא רק עם הכוחות הגלויים של הנשמה, לא רק עם הכוחות הנסתרים של הנשמה, כי אם עם עצם הנשמה יהודית. ועבודת הבורא בדרגא זו מתגלה דווקא כשהאדם מקדש את עצמו במותר לו.

אם האדם (רק) לומד תורה ומקיים מצוות, הרי יתכן מאוד, שהוא נשאר מציאות לעצמו. הוא (סה"כ) כופה את עצמו להקשיב למרות הבורא, אבל הוא נשאר הוא, עם הרצונות שלו, התאוות שלו, והחיים הפרטיים שלו. כשהאדם "מקדש את עצמו" הוא, למעשה, מחדיר את הבורא בכל רבדי החיים שלו, באכילה, בשתיה, בשינה, בביזנס, בדיבור עם האישה, ובמשחקים עם הילדים הקטנים. כל חלק פרטי בחיי היום יום שלו קשורים בד בבד עם הבורא, אין ניתוק ואין פירוד, אפילו לא לרגע. לאדם כזה, אין מציאות עצמאית, נפרדת מהבורא, הוא והבורא מאוחדים לאחד בכל רגע, בכל מקום ובכל אספקט של החיים. עבודת ה' עצמותית שכזאת בכוחה להביא את האדם לקבל את הגילוי האלוקי של זמן הגאולה.

עבודת ההתקדשות היא לא רק הכשרה לאדם לקבל את גילוי ה'עצמות' בגאולה, אלא זוהי העבודה שאכן תביא את הגאולה לעולם! הרי ידוע שמטרת הבריאה היא: "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", שמשמעותה שהקב"ה יתגלה דווקא בעולם הזה גשמי. ע"י קיום תורה ומצוות, אנו מחדירים את הקב"ה באותם חפצים גשמיים שבהם אנו מקיימים את המצוה, אבל איך אנחנו מחדירים את הבורא לאותם מיליוני/מילארדי חפצים גשמיים שאינם משמשים לשום מצוה??

קל להחדיר את הקב"ה לתוך המצה, אבל איך "מכניסים" אותו לתוך פיתה או פיצה??

התשובה:ע"י העבודה של "קדש עצמך במותר לך"! ככה הקב"ה נראה ומתגלה בכל דבר ובכל חפץ, גשמי ככל שיהיה. וזה בדיוק מה שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה, כיצד "לית אתר פנוי מיניה", ואין עוד מלבדו, גם בתוך הטחינה….

ונסיים בסיפור על החסיד ר' פרץ מוצקין ע"ה, שהיה ידוע בעבודת 'האתכפיא' שלו.

פעם, סיפר ר' פרץ על עצמו, שבילדותו 'נכשל' פעם בתאוות היתר. באיזו תאווה? ובכן, הוא אכל פעם 'מארוז'ינע' (גלידה, ברוסית). הדבר הטריד אותו הרבה, וכעבור כמה שנים, כשהגיע ללמוד בישיבה בליובאוויטש, נכנס אל הרבי הרש"ב וביקש 'תיקון' על אכילת הגלידה. הגלידה הייתה כשרה למהדרין, אך נאכלה לשם הנאה..

פעם אחרת סיפר ר' פרץ: כאשר בא לבקר לראשונה בביתו, אחרי שלוש שנים רצופות בהן שהה בישיבה, התרגשה אימו מאוד וחפצה לפנק את בנה. היא הציעה לו את אחד המעדנים שהיה ביכולתה להעניק לו: תפוח עץ!

ר' פרץ תיאר שהדבר היה כל כך מופרך אצלו, עד שהביט על אימו כאילו היא רצתה להאכיל אותו 'דבר אחר'.

'תפוח? באמצע היום? ועוד בלי סיבה מיוחדת?'. הוא טען

שבת שלום!

_______________________________

מבוסס על לקו"ש חלק א' פרשת קדושים אות ו'-י"ג