-
מערכת משיח בפרשה, שמחה להגיש לקהל אנ"ש והשלוחים את הדרשה השבועית לרגל חג הסוכות, בארבע שפות; עברית, צרפתית, רוסית ואנגלית • הדרשה נכתבה ע"י הרב ניסים לגזיאל, המותאמת לכל המעונין לומר דרשה בקשר עם פרשת השבוע והגאולה • לקריאה והורדה
אבריימקה אייזנשטיין|י״ב בתשרי ה׳תשפ״דלמה חג הסוכות כל כך ארוך?
(מבוסס על מעייני הישועה (החדש) עמוד דש ואילך)
יהודי ומוסלמי התערבו ביניהם למי יש יותר חגים. אמר המוסלמי ליהודי: "על כל חג שיש לנו, אני אתן לך סטירה, ועל כל חג שיש לכם אתה גם תחטיף לי סטירה. מוכן"? – "בשמחה", השיב היהודי, "תתחיל"!
המוסלמי החל למנות את חגיו, כשעל כל חג הוא מכבד את היהודי בסטירת לחי: "מוחרם, יום הולדת הנביא מוחמד, לילת אל אסרא ואלמערג', עיד אלפטר, עיד אלאדחה". לאחר חמש סטירות נגמרו החגים.
היהודי סבל בשקט את הסטירות, ואמר למוסלמי: "עכשיו אתה"!
תפס היהודי את זקנו של יריבו בחוזקה, והחל למנות: "חג הפסח – שבעה ימים, שבע סטירות. לג בעומר. חג שבועות. ראש השנה – יומיים. יום כיפור. סוכות שבע סטירות, שמיני עצרת, עוד סטירה, שמחת תורה עוד סטירה. חנוכה – שמונה ימים. ט"ו בשבט. פורים – יומיים. 12 ראשי חודשים בשנה – 12 סטירות.
"עזוב אותי"! נאנק המוסלמי. "בסדר, יש לכם יותר חגים"…
– "עוד לא גמרתי"! השיב לו היהודי, השנה שנה מעוברת, קבל עוד סטירה בשביל פורים קטן…"
•
חג הסוכות הוא החג הארוך ביותר מבין כל חגי ישראל. אפילו בארץ ישראל חוגגים את סוכות במשך שמונה ימים, שלא לדבר על חוץ לארץ ויום טוב שני של גלויות, מה שמאריך את החג לתשעה ימים. אחרי כל כך הרבה חגיגות וסעודות, שמחות וריקודים, סביר להניח שרבים מאיתנו מרגישים שהם צריכים קצת "חופש" מהחגים…עד לפסח, או לפחות עד לחנוכה…
אבל, האם יש משהו טוב וחיובי בחג כל כך ארוך? האם יש משהו גאולתי שמסתתר פה מתחת לפני השטח? האם יש משמעות רוחנית חבויה מאחרי החג בעל שמונת הימים?
ידועים דברי חז"ל שלענין "פז"ר קש"ב" אנו מחשיבים את "שמיני עצרת" כחג בפני עצמו. זאת אומרת, שמצד אחד ,שמיני עצרת נחשב, לפחות בתודעה שלנו, כהמשך ישיר של חג הסוכות. שמיני עצרת, כשמו כן הוא, הוא הרי היום השמיני של סוכות. אבל מצד שני, לחג הסוכות אין יום שמיני, חג הסוכות הוא (כמו פסח..) רק שבעה ימים! שמיני עצרת הוא "רגל בפני עצמו", חג נפרד הקובע ברכה (תרתי משמע, לכן אנו מברכים 'שהחיינו' עוד הפעם..) לעצמו, והוא פשוט חל בסיום שבעת ימי הסוכות. זאת אומרת, ששמיני עצרת הוא חג קצת מתוסבך, הסובל מפיצול אישיות או פיצול שייכות. מצד אחד הוא המשך של דבר אחד, ומצד שני הוא התחלה של משהו חדש. והכל מרומז במספר ימי החג!
ההבדל המשמעותי בתורת ישראל בין המספר שבע למספר שמונה רמוז בדברי התלמוד (ערכין יג,ב) כינור של מקדש של שבעת נימין היה..ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר:למנצח על השמינית". המספר שבע, כידוע, מרמז על מכלול החיים בעולם הזה, על שבעת ימי השבוע, שבע שנות השמיטה, שבעת ימי הבריאה ועוד ועוד. לעומת זאת, המספר שמונה מרמז על העל טבעי והבלתי גבולי, על ההתרוממות מעל ההיגיון ומעל למוגבלות החיים. גם בתורת הקבלה, אנו מוצאים שהספירה השמינית, אם סופרים את הספירות מלמטה למעלה, היא ספירת הבינה, הנקראת בלשון הזהר:"עלמא דחירו", עולם של חירות ושל חופש מוחלט מגבולות הבריאה והגלות. בנוגע לעניננו, "שמיני עצרת" (וגם שמחת תורה בחו"ל) מרמזים על הקשר שלנו לגאולה, הקשר שלנו למספר שמונה ולעל טבעי. זוהי היכולת שיש לכל יהודי להתגבר מעל לגבולות הגלות ולחיות באופן גאולתי, נגד כל הסיכויים ומעל לכל היגיון.
ישנו עוד הבדל משמעותי בין חג הסוכות לשמיני עצרת. הבדל שגם ילד בן שלוש מבחין בו. בימי חג הסוכות אנו דרים ב"דירת עראי". על פי דרישות ההלכה, הסוכה צריכה להיות בנין עראי (לא צריך להדר בזה…) הסוכה, אמנם, צריכה להיות יציבה, אבל אסור שהיא תהיה קבועה. לעומת זאת, בשמיני עצרת (או בשמחת תורה בחו"ל) אנו "חוזרים הביתה", שבים לדירת הקבע שלנו. ההבדל בין ב' המצבים האלו הוא דוגמא מזערית למשהו הרבה יותר עמוק, הרבה יותר פנימי. זהו, למעשה, ההבדל בין זמן הגלות לעידן הגאולה. מצבו האמיתי והטבעי של כל יהודי, הוא לחיות בגאולה. לחיות בשלימות ובהרחבה, ללא כל פחד, מחסור או מועקה. החיים בזמן הגלות, על אף שהם אורכים קצת יותר מדי זמן (או הרבה יותר מדי זמן…) הם "דירת עראי", הם מצב לא נורמלי שאסור להתרגל אליו. דירת הקבע שלנו היא בגאולה, לשם אנו שייכים ולשם אנו חוזרים. החיים העכשויים שלנו הם כמו "סוכה", מצב נתון בלתי יציב, ובלתי נסבל שצריך להיגמר.
לאור האמור, המעבר בין שבעת ימי הסוכות ליום השמיני של שמיני עצרת, ה"החג הזה", הוא מעבר בין דירת העראי שלנו בגלות, לדירת הקבע שלנו בגאולה. כמו הכינור בין שבעת הנימין של בית המקדש, בדומה לשבעת ימי הסוכות, המסמלים את החיים העכשווים המוגבלים לעומת הכינור בין שמונת הנימין, המסמל את שמיני עצרת ומרמז על חיים הרבה יותר טובים, הרבה יותר שמחים, הרבה יותר מושלמים!
מכל אפשר ללמוד לימוד נפלא בקשר להבאת הגאולה. ימי חג הסוכות הם ימים טובים, ימים שמחים, "זמן שמחתינו". בתורת החסידות והקבלה, אנו למדים על הגילויים השמיימים הקשורים בסוכה, על המשכת הדעת באלוקות על כל השנה כולה, על האור המקיף הסובב את כל באי הסוכה, ולא נותן לאף חבדני"ק לישון (כידוע..). אבל אחרי הכל, ולמרות כל העילויים, זהו עדיין מצב של גלות! זהו עדיין מצב של דירת עראי! זהו עדיין לא המקום האמיתי שלנו.
ובנוגע אלינו, גם אם יבוא מישהו וטעון שטוב לו. הוא חי חיים מספקים מאוד, חיים רוחניים מאוד, חחים מלאים בעבודת ה' צרופה, לימוד התורה וקיום המצוות בהידור נפלא. לא חסר לו משיח ולא חסר לו גאולה (ח"ו)…
נאמר לו, שלחיות בסוכה זה טוב למשך שבוע…ואז צריך לחזור הביתה! אי אפשר להישאר תקועים ב"דירת עראי" לנצח, צריך לחגוג את "שמיני עצרת", את החיים בדרגת השמיני, בבית בדירת הקבע של הגאולה!
מצד שני, יהיו כאלו שיתייאשו ויאמרו:"איפה אנחנו ואיפה הגאולה?!" וכיצד הם יכולים לתרום משהו בהבאתה?!
להם נאמר, ש"שמיני עצרת" מרמז על הגאולה ומ"מ אנו חוגגים אותו כאן ועכשיו, אע"פ שאנחנו עדיין בגלות. זאת אומרת, שיש לנו, לכל אחד מאיתנו, את היכולת לחיות עכשיו ברמה הרוחנית של הגאולה האמיתית והשלימה. כל יהודי יכול לפעול את ימות המשיח גם כאשר הוא נמצא במעמד ומצב של זמן הגלות. כידוע המשל מאדמו"ר המהר"ש מאדם שיש בידו תיבה נעולה של אבנים טובות ומרגליות, ויש לו גם את המפתח של התיבה, כך שהוא יכול לפתוח אותה בכל עת שירצה. ככה גם בקשר אלינו, אמנם אנו בגלות, חיים בתוך "סוכה" עראית, אבל יש לנו את המפתח לגאולה, אנו יכולים לצאת מהסוכה ולהיכנס ל….שמחת תורה בגאולה השלימה!
ונסיים בסיפור על היכולת של כל יהודי, בעיקר חסיד, להתעלות מעל הגבולות הטבע ולחיות חיי גאולה, גם במצבים כי קשים, ובעיקר במיני עצרת ושמחת תורה.
זה היה בהושענא רבה בשנת תשי"ג (1952). ר' אשר ששונקין, חסיד חב"ד, נשפט על 'עוונותיו' בפעילות יהודית ונשלח למחנה עבודה בסיביר המזרחית. במחנה נכלאו כשלושת-אלפים אסירים.הם חולקו לקבוצות שנקראו 'בריגדות'. עליהם פיקד 'בריגדיר' (מפקד זוטר), שבעצמו היה אסיר.
באותו יום הועבר ר' אשר לצריף אחר וצורף לבריגדה חדשה. לאוזניו הגיעה שיחה בין אחד האסירים לבריגדיר החדש.
האסיר לבריגדיר: "ביום השבת רק אחד-עשר מאיתנו יעבדו. הז'יד הזה אינו עובד בשבת!". הבריגדיר משיב לו: "אצלי הוא לא יעשה חכמות. הוא יעבוד גם בשבת". האסיר הגוי מחזיר לו: "כדאי לך לא להתחיל איתו, כדי שלא תהיה ללעג".
למחרת, ביום שמיני-עצרת, עבר הבריגדיר ליד ר' אשר ואמר: "היֵה מוכן. בעוד כמה דקות נצא לעבודה". בארשת החלטית השיב ר' אשר כי היום לא יוכל לצאת. "ומחר תעבוד?", שאל הבריגדיר. "גם לא", באה התשובה. "מדוע, הלוא היום ומחר אינם שבת?!", הוסיף הבריגדיר לשאול. ר' אשר הסביר כי אלה הימים האחרונים של חג-הסוכות, שבהם אין עובדים.
הבריגדיר אמר לו: "שמע, מוכן אני להרשות לך שלא לעבוד, אך עליך לצאת עם כולם למקום העבודה ולהלך שם בין העובדים". לכך נענה ר' אשר.
כמאתיים עובדים הגיעו למקום העבודה. זה היה שטח גדול, מגודר בגדר תיל, ובו בתים רבים בשלבי בנייה, ר' אשר נכנס לאחד הבתים, והחל להתפלל תפילת שלוש-רגלים.
הוא שקע בתפילה ולא שם לב לשעות החולפות. לפתע נכנס לבית בריצה צעיר מאנשי הקבוצה, והחל לדבר במהירות, כשפחד ובהלה בעיניו: "מה אתה עושה פה?! אינך יודע שכבר הגיעה שעת ארוחת-הצהריים. במִפְקד נמצא שאתה חסר, וראש-המשמר רותח מזעם. הוא אף איים על הבריגדיר כי יכלא אותו בצינוק לחמישה-עשר ימים! הבריגדיר מתחנן על נפשו, אך ראש-המשמר מטיל עליו את האחריות. בוא מהר, אולי עוד תספיק להתייצב, ויסור מעלינו זעמו של הקצין".
חיש-מהר רצו שניהם למקום המִפְקד, שם קידם הבריגדיר את פניו של ר' אשר, כולו חיוור ומפוחד: "זו הטובה שאתה מחזיר לי?!". ר' אשר התנצל והסביר כי שקע בתפילה ולא שם לב לזמן שחלף.
הבריגדיר נרגע והורה להגיש לאסירים את הארוחה. עם זה ציווה על ר' אשר לעמוד לידו ולא להתרחק. ר' אשר חשש מפני הבאות. "אם על הבריגדיר קצף הקצין כל-כך, עד שרצה להענישו בחמישה-עשר ימי צינוק, מה יהיה עליי?", הרהר. לרגע חשב לברוח ולהסתתר עד יעבור זעם, אך חשש שמא יסבך את עצמו עוד יותר.
בעוד המחשבות מתרוצצות בראשו, עבר הקצין לידם. ר' אשר חש שדמו קופא בעורקיו. בשקט הביט בקצין וציפה לגרוע מכול. למרבה הפתעתו, דבר לא אירע. הקצין נעץ בו מבט חודר, העלה חיוך על שפתיו והמשיך בדרכו ללא אומר ודברים.
כשהסתיימה הארוחה, מסר הבריגדיר את ר' אשר לאחריותם של שני אסירים, שעסקו בגיזום עצים, ואיים עליהם לבל יֵעלם שוב.
באין-ברירה נשאר במקום והחל לחשוב על קדושת החג, על התפילות הנאמרות בפי כל ישראל בבתי-הכנסת. הכול שמחים, שרים ורוקדים לכבוד שמחת-התורה, "ואני, איזו 'שמחת-תורה' יש לי כאן? לוּ רק יכולתי לפצוח בשיר שמח לכבוד היום".
לפתע פנה אליו אחד משומריו ואמר: "היית אמור לעבוד כמונו, ורק בגלל החג שלך פטור אתה. לפחות תשיר לנו שיר יהודי יפה"… ר' אשר הודה לה' בליבו, ונענה להצעה בשמחה. הוא החל לשיר ניגון של 'הקפות', את ידיו שילב כאילו אחז ספר-תורה, עצם את עיניו ופתח בריקוד סביב עצמו. "יחשבו הגויים שאני רוקד לכבודם, אך אני רוקד לכבודה של תורה", חשב, והוסיף לרקוד בהתלהבות שעה ארוכה. כשסיים מחאו לו השניים כפיים וקראו: "הידד! בראבוֹ!".
זו הייתה רק התחלת השמחה. כאשר נאספו כל האסירים בסיום העבודה לספירה הכללית, קרא אחד מהשניים לחבריו: "הז'יד הזה יודע לשיר יפה מאוד. בקשו ותיווכחו". זה היה כמין רמז לצורך לפצות את האסירים על ארוחת הצהריים שהתאחרה בגללו.
ר' אשר לא חיכה להזמנה נוספת. מיד פצח בריקוד נלהב, והפעם ביתר שאת, שר ומזמר מניגוני ה'הקפות', ועיניו עצומות. מוזר היה לראות יהודי אחד שר ורוקד בהתלהבות, וקהל של מאתיים אסירים מסוכנים מוחאים כפיים לקצב השירה.
באותה עת, בלהט השירה והריקוד, שכח החסיד את היותו אסיר, שכח את המחנה ושכח את סיביר. הוא זכר רק את עובדת היותו יהודי, וכי היום הוא שמחת-תורה. בליבו ובנפשו הרגיש כי הוא רוקד ב'הקפות' הסוערות בבית-מדרשו של הרבי, בליובאוויטש, כמנהגו מאז ומקדם…
חג שמח!
תגיות: הרב ניסים לגזיאל, משיח בפרשה