במקדש היו תוקעין ו..גם במדינה!

להורדת השיחה בעברית

להורדת השיחה באנגלית

להורדת השיחה בצרפתית

תפילתה של אמא יהודיה בעת הדלקת נרות של ערב ר"ה:

אלוהים יקר, לראש השנה הבא עלינו לטובה יש לי רק שתי בקשות: גוף רזה וחשבון בנק שמן. מקווה שהשנה לא תתבלבל בין שניהם..

השנה יחול ראש השנה ביום השבת, הרבה דיו נשפך בקשר לקביעות היחודית הזאת, קביעות מעניינת הגוררת איתה שלל של חידושים וביאורים בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. בשורות הבאות נתייחס לשינויים שיחולו בקביעות שכזאת בעידן הגאולה, בתפילה ובתקווה שכבר השנה נוכל לממש זאת בפועל ממש!

כל ילד יודע שכשראש השנה חל בשבת לא תוקעים בשופר ביום הראשון של החג. הלמדנים יותר מביננו גם יודעים את סיבת הדבר. הגמרא מסבירה (ראש-השנה כט,ב): "הכול חייבין בתקיעת שופר, ואין הכול בקיאין בתקיעת שופר; גזֵרה שמא ייטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות-הרבים". כלומר, בגלל החשש, שמא הדיוטות יעבירו את השופר ברשות-הרבים ויעברו על איסור הוצאה בשבת – ביטלו חז"ל את מצוות תקיעת שופר בראש-השנה שחל בשבת. גזירה זו מכונה בשם:"גזירה דרבה", על שם האמורא רבה שאמר את הדברים בגמרא. עיון בסוגית הגמרא הנ"ל מגלה שגם בזמן בית המקדש, הרבה לפי זמנו של רבה, היתה גזירה זו קיימת. למעשה, זוהי גזירה עתיקת יומין עוד מזמן תחילת בית שני (אם לא קודם לכן..) והיא נקראת "גזירה דרבה", לא כי רבה חידש אותה אלא כי הוא זה שהסביר אותה.

גזירה זו חלה לא רק על ראש השנה כי אם גם על חג הסוכות (לכן לא נוטלים לולב ביום הראשון של החג אם הוא נופל בשבת), ותאמינו או לא, גם על (שושן) פורים. לכן כשט"ו באדר חל בשבת, חוגגים בי-ם במשך שלושה ימים, פורים משולש!

המשנה אומרת (ר"ה פרק ד,א) שלמרות גזירה זו:"במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה". למה דווקא במקדש? ומה הכוונה בדיוק ב"מדינה"?

חז"ל התירו לתקוע בבית המקדש, בנוכחות חברי הסנהדרין שהיתה ממוקמת שם, כי הם סברו שחכמי הסנהדרין ימנעו מהציבור הרחב לטלטל את השופר ברשות הרבים, ולכן בפניהם (ורק בפניהם!) אין סיבה לגזירה זו. בקשר ל"מדינה", נחלקו הראשונים. רש"י הסביר ש"מדינה" הכוונה (אפילו) לעיר י-ם. זאת אומרת שלדבריו, היו תוקעים אך ורק בתוך בית המקדש, ותו לא. לעומת זאת, הרמב"ם (בפיה"מ) מסביר שי-ם כולה נקראת "מקדש", ואילו "מדינה" הכוונה לכל שאר ערי ישראל, למעט י-ם. לדבריו, ההיתר (או למעשה, החיוב) לתקוע בר"ה שחל בשבת היה בי-ם כולה.

במישור הרוחני של הדברים, בתורת החסידות ישנה אריכות שלימה ונפלאה על המשמעות הפנימית של הגזירה הזאת. הראשון שדן בכך, הוא האדמו"ר הזקן, בספרו 'לקוטי תורה'. ע"פ תורת החסידות מצוות תקיעת שופר בראש-השנה קשורה למהותו הפנימית של היום. ענינו של ראש-השנה הוא – הכתרת הקב"ה למלך עלינו, ועיקרה של ההכתרה נעשית על-ידי התקיעה בשופר, כדברי הגמרא (ר"ה טז,א) "אִמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם . . ובמה בשופר". רבנו סעדיה גאון מבאר, שהקשר בין תקיעת שופר להכתרת הקב"ה למלך הוא, לפי ש"כן עושין המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות להודיע ולהשמיע בכל מקום התחלת מלכותם".

יתרה מזאת, תקיעת השופר מעוררת את התענוג האלוקי בבריאת וקיום העולמות. הקב"ה מצד עצמו, לא נזקק לעולמות ולברואים שבהם, הוא מרומם ונשגב מעל כל השערה. תקיעת השופר והביטול המוחלט בו אנו מכתירים את הקב"ה ביום הזה, גורמים לקב"ה "לרדת" אלינו כביכול, להתייחס אלינו ולרצות אותנו, ואת קיומנו. לאור אמור מובן, שתקיעת השופר מעוררת חיות חדשה מהבורא יתברך לקיום העולמות בשנה הבאה. למעשה, כל שפע החיות הנמשך בעולמות במשך השנה הקרובה בא על-ידי תקיעת השופר. השופר מעורר חיות חדשה מפנימיותו ועצמותו של הקב"ה.

אם כך, מקשה האדמו"ר הזקן, מה קורה כשר"ה חל בשבת? איך מכתירים את הקב"ה? ואיך מקבלים חיות חדשה לשנה שלימה, אם לא תוקעים בשופר?

השאלה מתחזקת עוד יותר, הייתכן בגלל חשש כה רחוק, הקיים רק לגבי הדיוטות ועמי הארץ, שאינם יודעים לתקוע, ואינם יודעים את הלכות שבת ואת איסור הוצאת חפץ לרשות הרבים, חכמים יבואו ויבטלו מצוה רמה ונישאה, מגדולים וטובים, צדיקים וקדושים, ועוד כזו מצוה מרכזית הקשורה לחיי העולם כולו? נשמע קצת נוקשה…

ההסבר לכך הוא, שמטרתה של תקיעת השופר היא לעורר אצל הקב"ה את התענוג והרצון למלוך על העולם. כל שנה צריך לעורר מחדש אצל הקב"ה את רצון המלוכה, וכדי לעורר רצון כזה יש לעורר תחילה נקודה של עונג בקיום העולם. כלומר: צריך שהקב"ה יתענג מקיומו של העולם, וכתוצאה מכך יתעורר בו הרצון למלוך עליו.

כיצד מעוררים את העונג הזה? – על-ידי השופר. תקיעת השופר מבטאת את הצעקה הפנימית של היהודי אל הקב"ה, צעקה בלי מלים שפורצת מעומק הלב, והיא מגיעה עד פנימיותו ועצמותו של הקב"ה ומעוררת בו עונג בקיומו של העולם. על-ידי-זה מתעורר אצל הקב"ה רצון חדש למלוכה, והוא נענה לבקשת עם-ישראל: "מלוך על העולם כולו בכבודך".

אבל כאשר ראש השנה חל בשבת, אין כל כך צורך לעורר את העונג העליון, מכיוון שהשבת עצמה מהווה התגלות של עונג. העונג הוא חלק עיקרי ממהותה של השבת, שכן היא באה לאחר סיום המלאכה בבריאת העולם בששת ימי המעשה, ואז מתעורר עונג רב כביכול למראה המלאכה שהושלמה. עונג זה, בשבת הראשונה של הבריאה, חוזר וניעור מדי שבת. לכן השבת עצמה פועלת את מה שעושה תקיעת השופר.

אלא שלפי זה מתעוררת השאלה לאידך גיסא – אם השבת ממשיכה את התענוג האלוקי מצד עצמה, מדוע בבית-המקדש תקעו בשופר גם כאשר ראש-השנה חל בשבת? מיותר לגמרי, לכאורה?!

ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר,, שיש תענוג ויש תענוג! בתענוג האלוקי ישנם כמה דרגות, ועל-ידי תקיעת שופר בבית-המקדש הצליחו לעורר דרגה נעלית יותר מהתענוג המתעורר בשבת מצד עצמה. לסיכום: התענוג האלוקי שנמשך על-ידי תקיעת שופר במדינה – נמשכת בשבת מצד עצמה, ולכן אנחנו לא צריכים לתקוע בשופר, ודי היה בחשש קל שמא מישהו יחלל שבת כדי לבטל את מצוות התקיעה ביום זה, לעומת זאת, דרגת התענוג האלוקי שנגרמה על-ידי התקיעות בבית-המקדש, נעלית עוד יותר, ועליה אי אפשר לוותר בקלות כל כך, אלא שדא עקא, בזמננו זה, לאחר החורבן ולפני הגאולה, גם אם נתקע בשופר ונעמוד על הראש, לא נוכל להמשיך את הדרגא הנפלאה הזאת.

אבל זה הולך להשתנות…

הרבי מלך המשיח התבטא פעם שבזמן הגאולה, כאשר העולם כולו יתעלה לדרגה עליונה יותר, יהיה אפשר להגיע בכל מקום בעולם לאותה פעולה אלוקית נשגבת שהושגה על-ידי תקיעת שופר בבית-המקדש בראש-השנה שחל בשבת, ולכן נוכל ונצטרך לתקוע בשופר גם בראש-השנה שחל בשבת בכל מקום, אפילו בחו"ל, ובכך נעורר שפע נשגב של אור אלוקי לעולם.

בהזדמנוית אחרות הרבי הסביר מספר חידושים מענינים, כל פעם מכיון אחר, על מה באמת הולך לקרות כשראש השנה יחול בשבת בעידן הגאולה. בהזדמנות אחת, בערב ר"ה של שנת תש"מ (כידוע ששנת תשל"ט היתה כקביעות שנה זו) אמר הרבי, שמכיון ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" ו"עתידה י-ם שתתפשט בכל ארץ ישראל", הרי אפשר, מותר ומצוה ( לפחות לפי שיטת הרמב"ם שהובאה לעיל) לתקוע בכל מקום, בדיוק כפי שהיו תוקעים במקדש!

בהזדמנות אחרת, בליל ג' דחג הסוכות תשמ"ח, הזכיר הרבי את שיטת הרי"ף לפיה ניתן לתקוע בכל בית דין של שלושה דיינים, כל עוד שהם "סמוכים איש מפי איש עד משה רבינו". הרבי אז חידש, שמכיון שבעידן הגאולה יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים", כל יהודי יהיה סמוך מפי משה רבינו, ולכן בכל בית ובית (כמעט..) יהי בית דין סמוך, שיוכל לתקוע בר"ה שחל בשבת!

אז איך שלא יהיה, ע"פ חידוש זה או חידוש אחר, העיקר שכבר יהיה עכשיו נאו!

ונסיים בסיפור על כוחה של תקיעה שלא נתקעת. התוקע בשופר בבית-הכנסת באיסטנבול היה כבר יהודי זקן. כל השנה היה מסוגר בתוך עצמו, מרבה בתפילה ובאמירת תהילים. רק בראש-השנה היה עומד לפני הקהל ומדבר. רגע לפני התקיעות

"במדינתנו, טורקיה, חי פעם יהודי, שהיה התוקע בשופר בראש-השנה.

שנים רבות היה ירא-שמים ושומר מצווה קלה כחמורה. אך עם השנים חל בו מיפנה. הוא התרחק אט-אט מיהדותו, עד שבסופו של דבר, החליט להתאסלם.

המוסלמים, מצידם, קירבו מאוד את המומר ועודדו אותו, עד מהרה קיבל המומר משרה בחצר הסולטן. בהיותו בעל חוש מוזיקלי, התקבל כחבר בלהקת הנגנים המלכותית.

ערב אחד נערכה בארמון מסיבה מפוארת, במוחו של המומר צץ רעיון זדוני. הוא מצא את שופרו הישן, השופר השמור בביתו מן הימים בהם היה תוקע בראש-השנה בבית-הכנסת. עתה מיהר עם השופר אל חצר הסולטן. כמה יצחקו האורחים למשמע התקיעות, השברים והתרועות שיוציא מן השופר, כלעג למנהגיהם של היהודים…

התגובות אכן היו נלהבות מאוד. המומר המיומן קירב את פיית השופר לפיו, נשף והקולות בקעו: 'תקיעה', 'שברים'. הוא הוסיף לנשוף כדי להפיק צליל של 'תרועה', אך מן השופר בקעו קולות משונים. המומר ניסה שוב – ללא הועיל. פניו אדמו, הוא נשף ונשף, אך קול ה'תרועה' לא נשמע.

בבושת פנים עזב את החגיגה והשופר בידו. הוא הבין שיש דברים בגו, וכשלא הצליח למצוא הסבר לתופעה, הלך לשאול את פי הרב אברהם היכיני. 'מדוע אינני מצליח להפיק את קול ה'תרועה' מן השופר?', שאל המומר בייאוש.

רבי אברהם לא הופתע כלל לשמוע על התופעה. 'אין כל פלא בכך', החל הרב להסביר: 'התקיעות בשופר באות גם כדי לבלבל את המקטרגים. שלושה סוגי קולות הם: 'תקיעה'; 'שברים'; 'תרועה'. ה'תקיעה' היא כנגד אברהם אבינו, אבל לאברהם היה גם בן, ישמעאל, ואף הוא בא ותובע את חלקו. ה'שברים' הם כנגד יצחק אבינו, אך גם לו יש בן גוי – עשיו; גם כאן יש אחיזה כלשהי לגויים. אולם ה'תרועה' היא כנגד יעקב אבינו. היא כולה של ישראל. רק ליהודים היא שייכת, ולבני עם זר אין אליה כל גישה. וכפי שאנו אומרים: 'אשרי העם יודעי תרועה'. על-כן לא הצלחת להשמיע קול תרועה', סיים הרב את דבריו.

"המומר העומד מולו ניצב על מקומו דומם לפתע התחוור לו כי כמוהו כגוי, שאין לו חלק ונחלה בזרע יעקב. ליבו ניעור. צימאון עז התעורר בנפשו לחזור אל עמו, אל דתו ואל אלוקיו.

הוא נפל לרגלי רבי אברהם וביקש דרך תשובה. הרב הורה לו לעזוב את העיר ולעבור לעיר מרוחקת, ושם לעסוק יומם ולילה בתפילה ובאמירת תהילים. אכן, שב האיש לעמו ולאלוקיו. וכימי קדם, שב לאחוז בשופר והיה שוב לתוקע בראש-השנה בבית-הכנסת", היה הזקן מסיים את סיפורו.

שנה אחת, סיפר את הסיפור בהתרגשות מיוחדת, עד שכל המתפללים הזדהו עם רגשות- התשובה של המומר, ונתעוררו גם הם לשוב בתשובה שלמה, איש-איש על חטאיו-הוא.

ההפתעה באה לבסוף: "אני הוא התוקע ששב בתשובה!", קרא הזקן בהתרגשות גדולה. רתת חלף בין המושבים בקהל. בלב נרגש קירב התוקע את השופר לפיו, והקול נשמע ברור וחזק: 'תקיעה', 'שברים', 'תרועה'.

ימים מעטים אחר-כך, נפטר התוקע.

לשנה טובה נכתב ונחתם!