עושים היסטוריה: מתרגמים את התניא לשפת 'בני מנשה'

עשרת השבטים (למעט יהודה ובנימין) הוגלו ע"י שלמנאסר מלך אשור לרחבי האימפריה האשורית ובעיקר לכיוון חלח, חבור וגוזן המזוהים באפגניסטן של ימינו.

בשנת ד'דש כבש אלכסנדר מוקדון את פרס, אפגניסטן והודו ובני שבט מנשה מצאו עצמם ממשיכים בנדודיהם מזרחה לכיוון אפגניסטן, אינדו קוש, טיבט וסין.

למרות סימני התבססות, נחשפו הגולים להתאכזרות רבה מצד הסינים שכפו עליהם להיות מיעוט של עבדים, ושללו מהם בשלב מסוים את חירותם הרוחנית. בעקבות לחצים אלו נמלטו חלק מבני השבט לאזור הררי קשה בצפון מזרחה של הודו, ב'שולי ההימאליה', שם התאפשר להם לשמור על ייחודם ותרבותם.

שם, ביערות העד של צפון מזרח הודו, על גבול בורמה, המתינו ליום בו יזכו לשוב למולדתם. לפני קצת יותר מ-300 שנה ,במהלך נדודיהם באזור זה, הגיעו בני מנשה לאזור לו אנו קוראים כיום מדינות מיזורם ומניפור שבצפון מזרח הודו, שם נחשבו לפליטים שהיגרו מסין.

במהלך חמישים השנים האחרונות, החלו בני השבט במסעם המופלא חזרה לשורשים וליהדות.

בשנת התשס"ז עלתה ארצה קבוצת בני מנשה הראשונה, לאחר גיור מכוח חוק השבות ובמעמד עולים חדשים. בשנת 2007 עלתה ארצה קבוצה נוספת של כ-230 נפש. בסוף 2012 עלתה עוד קבוצה של 274 נפש. בשנת 2013 התקבלה החלטת ממשלה לעליית 899 נפש ועד שנת 2015 עלו כולם. בשנת 2016 התקבלה החלטת ממשלה נוספת לעליית 712 נפש אשר יגיעו במהלך השנה. כיום חיים בישראל כ-5,000 בני מנשה, כאשר כ-600 מהם נולדו בארץ.

בחו"ל חיים כעת כ-5,500 בני מנשה ומצפים לעלייתם בע"ה לאה"ק תובב"א.

העולים גרים כיום במגדל העמק, עכו, נוף הגליל, מעלות, צפת, קרית שמונה, טבריה, עפולה, בית שאן, נשר ושדרות. כאשר העולים הוותיקים מתגוררים בקריית ארבע, ניצן, בת אל ועופרה.

מבצע תרגום התניא לבני מנשה מאושר ע"י קה"ת.

לתרומה און ליין