הנשיא החמישי והיכל הנגינה

הרב לב לייבמן, מכון נגינה לאור החסידות. באדיבות מגזין בית משיח

חוש נגינה מוסמך

י"ט כסלו תרל"ז. אדמו"ר מהר"ש יוצא לחסידים ואומר במשך שעה מאמר חסידות עמוק ואחריו החל לנגן את הניגון של אדמו"ר הזקן. לאחר צאתו של הרבי, שוחחו החסידים ביניהם על אודות תוכן המאמר וביאורו. החסיד ר' יעקב מרדכי מפולטבה ביאר את דברי הרבי באופן אחד, ואילו בן הרבי, הרש"ב, שהיה אז בן 17 שנה, ביאר באופן אחר. במקום נכח אחד מגדולי החסידים, הרד"צ חן, שתמה על ביאורו של בן-הרבי. המסובים התווכחו ביניהם והתחלקו לשתי קבוצות. לאחר כשעתיים, יצא הרבי אדמו"ר מהר"ש מחדרו והתעניין לפשר הויכוח. נענו החסידים בפני הרבי את דבר הדעות השונות בלי לציין מי אומר איזו דעה. ואז ענה הרבי: "הפירוש השני הוא בעל חוש ויש בו הרגש ב'עבודה'. אדמו"ר המהר"ש הפסיק רגעים אחדים והוסיף: את זה מסתמא אמר האמצעי שלי [בני האמצעי, הרש"ב], הוא בעל חוש עם הרגש עמוק בהבנה בכלל וב'עבודה' בפרט. כאשר הוא מנגן ניגון – אזי בכל תנועה נשמע ונרגש ביטוי מהלך נפשו של מי שחיבר את הניגון והנשמה של הניגון".

הניגון שהוזיל דמעות אצל החסידים

על אודות אירועי ל"ג בעומר תרנ"ו בליובאוויטש, מספר אדמו"ר הריי"צ ביומנו: "נכנסתי למנין וראיתי מחזה נהדר מאד: כ"ק אאמו"ר [הרש"ב] יושב במקומו . . מכוסה בטליתו עד חזהו . . ובידו הימנית מכה מזמן לזמן באצבע צרידה לפי תנועת ניגונו". וכאן אדמו"ר הריי"צ ממשיך ומתאר את החסידים שעומדים סביב, עיניהם זולגות דמעות מקול תפילתו וניגונו של אדמו"ר הרש"ב. הוא מתאר שהחסידים יושבים ומספרים סיפורים אודות הרביים הקודמים וחסידים מדורות עברו "מזמן לזמן מפסיקים המספרים לספר סיפוריהם כדי לשמוע הוד קול ניגונו של אבי בתפילתו . . עיניהם זולגות דמעות מנועם זמירתו המלא געגועים ושפיכת הנפש". והוא ממשיך: "… כבר עברה שעה שני' אחר חצות וכ"ק אאמו"ר עודנו עומד בברכות יוצר, אם כי מנגן אחד הניגונים הישנים הרגיל בפי כל, הניגון הוא בעל שלש בבות:

בבא קמא מתארת חושב שכל עיוני ומתעמק בו ותנועת הבבא מתארת הירידה מעומק לעומק,

בבא תנינא מתארת התרגשות והתפעלות על ההבנה השכלית שעומד בה[,]

ובבא תליתאה מתארת את הכוסף והגעגועים בתשוקה למרחב ורום בלי סוף,

ובניגון זה מתפלל כ"ק אאמו"ר, הנה בקולו הממושך חודר ללב השומעים בהדרת קודש".

כן ידוע, כי אדמו"ר הרש"ב היה מתפלל בקביעות ב"ניגון דבקות לשבת" של אדמו"ר הזקן. ובכלל, לאדמו"ר הרש"ב היו ניגונים מיוחדים וקבועים לכל קטע בתפילה – כך העיד ר' ברוך שניאור שניאורסאהן, סב הרבי.

ניגונים לכל עת

כך בתפילה וכך גם בלימוד התורה: באמצע כתיבת דא"ח לפעמים היה אדמו"ר הרש"ב מפסיק, מניח מטפחת על הכתב, לובש כובע (הכתיבה הייתה בכיפה ללא כובע), ומנגן בהסבירו שזהו בשביל ה"הנחה" של העניין. אפילו כאשר היה מחליף בערב שבת קודש את הכובע של יום חול לכובע של שבת – שטריימל – היה מנגן ניגון מיוחד.

בסעודות שבת היה אדמו"ר הרש"ב מנגן ניגון לפני כל מנה, כפי שמתאר אדמו"ר הריי"צ מזכרונות ילדותו: "הייתי אז ילד קטן והונח אצלי שתפילה פירושה נגינה, הוד כ"ק אאמו"ר היה אוכל אז אצל הסבתא – הרבנית רבקה – לפעמים היה דודי הרז"א תופס בשערות ראשי המקורזלות, בלחיי או באזניי ושואל אותי: מה עושה אבא? עניתי לו: אבא אוכל ומתפלל, שכן אאאמו"ר היה בשעת הסעודה בשבת מנגן ניגון לפני כל מנה, והונח אצלי אז שתפילה ונגינה דבר אחד".

ניגונים בתקופת רוסטוב

כך בליובאוויטש וכך גם בשנותיו האחרונות, כשהתגורר הרבי ברוסטוב (תרע"ו – תר"פ). בספר הניגונים מסופר, כי "הניגון מרוסטוב" נקרא גם "דעם רבינ'ס ניגון" – ניגונו של אדמו"ר הרש"ב, על שם שהיה רגיל לנגנו לעיתים תכופות בתקופת שהותו ברוסטוב. ניגון זה נבחר להיות ניגון הכנה לפני מאמר אצל הרבי. ניגון נוסף שנקרא "ניגונו של אדמו"ר הרש"ב" הוא ניגון ההכנה לארבע בבות. בהתאם לרישומיו של בעל המנגן ר' שלום חריטונוב ז"ל שו"ב ניקולייב, גם ניגון ההכנה לארבע בבות היה נקרא פעם "הניגון מרוסטוב".

אדמו"ר הרש"ב עצמו לימד ניגונים, ואף לימד את מזכירו ר' אלחנן דב (חונייע) מרוזוב הי"ד את עשרת ניגוניו של אדמו"ר הזקן כפי שמקובלים מדור דור. כאשר אדמו"ר הריי"צ החל לפעול לאיסוף ושימור ניגוני חב"ד בתווים, בשנת תרצ"ו, הפנה את העוסקים במלאכה אל ר' חונייע מרוזוב בקשר לעשרת ניגוני אדמו"ר הזקן אותם ידע על דיוקם.

"מייסד קאפעליע"

הכל יודעים כי לאדמו"ר האמצעי הייתה מקהלה מפוארת, אך מעטים יודעים כי גם לאדמו"ר הרש"ב היתה מקהלה. בשנת תש"ז, כאשר שהה הרבי בפאריז, התוועד ביום ב' ניסן, יום הילולא של הרש"ב, ואמר: "מכיוון שהרבי (הרש"ב) נ"ע, אחד מענייניו היה החדרת הנגינה אצל חסידים, ויסד קאפעליע (מקהלה, הכוונה בפשטות למקהלה של תומכי תמימים), מן הראוי היה לפתוח בניגון".

המקהלה הייתה מורכבת מקבוצת תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" בעלי חוש בנגינה, תחת הנהלתו של ראש המנגנים הת' נתן נטע רובינוב מפאהאר. מקהלה זו מלמדת על מקומה המרכזי של הנגינה בסדר היום של ישיבת "תומכי תמימים". הסיבה לייסוד מקהלה בתוך הישיבה, דבר מפתיע כשלעצמו, הייתה נעוצה בשיחת קודש של הרבי הרש"ב בשמחת תורה תר"ס, אז הסביר ש"קול מעורר הכוונה" ופעולת הנגינה "משפיעה על הילוך המחשבה וטיב ההתעמקות, פועל התעוררות הלב, התעודדות הרוח, עליזת הנפש ועליצותה".

ואכן, בוועידה ראשונה של תלמידי הישיבה הוחלט, כי תלמידי הישיבה ילמדו את ניגוני החסידים. שבועות ספורים לאחר מכן, כבר יכלו החסידים לשמוע בכל שבת קודם אמירת המאמר, ובין מנחה למעריב (אחר חזרת המאמר), את תלמידי התמימים מנגנים ניגונים שונים. עם השנים אף התרחבה קבוצת המנגנים. מי שדאג למקצע את המקהלה, הן ברמת הסדר והן ברמת הידע של הניגונים והדיוק בהם, היה הת' נתן נטע מפאהאר. הלה, מלבד קולו הנעים, היה בעל חוש מיוחד בנגינה והיה שובה את לב שומעיו בקול נגינתו.

אדמו"ר הרש"ב הביע כמה פעמים את שביעות רצונו מקבוצת המנגנים המורכבת מתלמידי הישיבה, בהסבירו "כך היא דרכו של הפנימי, אשר כל דבר מסודר אצלו ומה גם ענין הנגינה, אשר הוא אחד ממפתחי החוש והכשרון".

בחג השבועות תרס"ב, קודם אמירת המאמר, הייתה הפעם הראשונה שהת' נתן נטע מפאהאר עמד בראש קבוצת המנגנים שהחלו לנגן סדרה של ניגונים כפי שהתכוננו מראש. נגינתם שבתה את לב השומעים כולם. גם ביום השני של החג, בעת הסעודה, נגנה המקהלה שזכתה לשבחיו של הרבי.

הישגיה של המקהלה המשיכו להתפתח הלאה, ובשנת תרס"ג הואיל אדמו"ר הרש"ב להקדיש לכבודם ביאור על ניגון ארבע בבות. ביאור זה הוא ככל הנראה הביאור הארוך ביותר שקיים ליצירה מוזיקלית לא רק בספרות חב"ד, כי אם במקורות התורניים בכלל.

לסיכום, ניתן לומר כי אדמו"ר הרש"ב, הרמב"ם של תורת החסידות, היה גם הרמב"ם של תורת הנגינה.

מכון נגינה לאור החסידות עורך כעת קובץ "ליובאוויטש ומנגניה". בקשתנו לכל מי שיש בידו מידע בלתי מפורסם אודות בעלי מנגנים מן הדורות הקודמים, לשלחו למייל של המכון בציון מקור השמועה, לזיכוי הרבים: 770leibman@gmail.com