"ילדים, אני אוהב אתכם"! • זיכרון להולכים

מאידית: אסף חנוך פרומר

הביא לדפוס: מנחם מענדל גנזבורג

לאחרונה קשתה עלי מאוד הכתיבה בכלל, וכתיבה על אישיות שהייתה קרובה ויקרה לי עד מאוד –מעולם לא הייתה קלה לי כלל ועיקר. לא פעם לקחתי את העט כדי לרשום משהו אודות החסיד הגדול והחסדן הדגול ר' ישראל נח בליניצקי ז"ל – וסוג של מועקת-לב לא הניח לי לכתוב יותר מאשר כמה שורות. אך ברגעים אלה, בקשתם הנחרצת של כמה מקרובי ר' ישראל נח[1] אילצה אותי לגבור על רפיון כוחותיי – ולהעלות על הכתב שורות זכרון מועטות אודות ר' ישראל נח ז"ל.

הייתי רוצה להרשות לעצמי, על יסוד הנאמר "גדול מרבן שמו" – לקרוא לו פשוט, כפי שקראו לו בין אנ"ש חסידי חב"ד  ברוסיה: ישראל נח. אך אינני מסוגל לפעול זאת בעצמי.

חסיד נערץ ואהוב היה ר' ישראל נח בקרב חסידי חב"ד; ביקתת החמר שלו – "קיביטקע" כפי שנקראה במקומות ההם – היוותה כתובת מרכזית בקרב החסידים בסמרקנד בשנות המלחמה (בעיקר לאחר שהרעב הנורא נחלש קמעא). בדירתו התקיים מניין תפילה בשבתות ובחגים. בסמרקנד היו אז כבר כמה מניינים של אנ"ש, אבל "המניין של ר' ישראל נח" ריכז אליו את גדולי החסידים, שרבים מהם התפללו באריכות. ניתן לומר, שמניין זה שימש כ"חב"דניצע"[2], ה"חדר שני" של קהילת אנ"ש בסמרקנד. (אפילו "עובד" במרכאות כפולות ומכופלות[3] כמו כותב השורות, עת חלם להתפלל עם מעט יותר עריבות ו"געשמאַק", נהג להתפלל במניין של ר' ישראל נח).

ואכן שם היה נעים וערב להתפלל הרבה יותר מאשר בשאר מנייני החסידים. מכל עבר נשמעו, צבטו את הלב ושבו את הנפש, מילות תפילה מתנגנות שבקעו מחסידים אחוזי דבקות. והיה אם אירע – ורבות אירע – שלעמוד הש"ץ ניגש ר' אשר באטומער (ששונקין[4]) היה ברור, שבאורח זמני ייאלצו כולם להיהפך למאריכים בתפילה. אצל ר' אשר תפילת שחרית לבדה הייתה סערת-נפש של כמה שעות טובות.

אבל אפשר לקבוע כמעט בוודאות, כי הכח המושך העיקרי במניין של ר' ישראל נח – היה אכן ר' ישראל נח עצמו. אנחנו, ראשוני התלמידים של "תומכי תמימים" בסמרקנד, היינו "אורחיו" חדשות לבקרים; בעיקר להתוועדויות עמו בחגים וביומי-דפגרא חסידיים.

*

אינני זוכר בדיוק איזה קשר "רשמי" היה אז לר' ישראל נח עם הישיבה. אבל אנחנו, התלמידים, חשנו כלפיו קירבה חמה, נפשנו דבקה בו כסב רחום. עם היותו אז עדיין צעיר לימים, בכל זאת, דמותו האבהית-סמכותית, פניו הטובות והקורנות משכו אליו כבחבלי עבותות אהבה סתם יהודים, כל שכן את תלמידי הישיבה הצעירים, ומביניהם – דווקא ובמיוחד את מזי הרעב ורצוצי הנפש.

זכורה לי התוועדות אחרת של תלמידי הישיבה עם ר' ישראל נח (דומני שהיה זה ביום שמיני עצרת). היה זה יום חם במיוחד והוא הזמין אותנו לחצר הגדולה. היינו אז – בימיה הראשונים של הישיבה – בערך 14-15 תלמידים. על אדמת החצר נפרשה "רַגוֹזֶ'ה" (מחצלת קש), ועליה הועמד בקבוק "סַמוֹגוֹנְקֶה" – משקה בייצור-עצמי – ומשהו לטעום. מכיוון שטרם התאוששו אז מהרעב, לא היה ניתן לצפות לתקרובת "ממשית".

ר' ישראל נח התיישב על המחצלת וכולנו במעגל סביבו. מהם העניינים החסידיים עליהם דיבר, אינני זוכר; אבל זכור לי ועוד איך כיצד מעיניו זלגו דמעות, בהם השתקף ים של לבביות ואהבה לתלמידים מסביב. אך ככל הנראה, הוא לא הסתפק "רק" באהבה שפרצה מעיניו. מזכרוני לא ימושו המילים שהוא ביטא בפיו, בצורה ישירה ופשוטה:

– "קינדער,  איך  האָב  אייך  האָלט!  קינדער  טייערע  איך  האָב  אייך  האָלט!!!"

[=ילדים, אני אוהב אתכם! ילדים יקרים, אני אוהב אתכם!!!"].

איך אפשר לשכוח מילים שכאלו.

*

מתוך התרחשויות רבות הקשורות בר' ישראל נח וסביבתו, ברצוני לתאר רג אחד, שבו התבטא יחסו מלא הרגש לתלמידי "תומכי תמימים". היה זה בשמחת תורה, לאחר הקפות לוהטות וריקודים סוערים זמן רב לאחריהן. באותה תקופה הייתה הישיבה בסמרקנד זמן ניכר לאחר ימי הבראשית שלה, ולשורותיה התווספו תלמידים רבים, ביניהם, מצוייני התלמידים מהישיבה בכותאיס (גרוזיה), עיר מקלטה של "תומכי תמימים" בשנות הזעם האיומות של רדיפות מלכות הרשעה הסובייטית.

הקהל שכבר היה מלוהט ומיוזע כהלכה מריקודי השמחה וה"לחיים" שנשפך כמים, המשיך בכל זאת את השמחה. ר' ישראל נח ישב על ספסל, וניצח על סדרת ריקודים מיוחדת: הוא קרא בזה אחר זה שמות של שני בחורים, ופקד עליהם לרקוד בחברותא.

ועל מה ולמה הריקוד – בזוגות? ומה ראה לצרף בחור פלוני – דווקא עם פלוני חברו? לבטח הייתה לו כוונה מסויימת בכך. ואל יחשדני שומע שאני בעיני שהבנתי כוונותיו של ר' ישראל נח; אבל לא מופרך שהיה זה נסיון לחישול הקשר[5] בין התלמידים הוותיקים בסמרקנד עם אלו שזה מקרוב הגיעו מכותאיס.

ובעיקר רציתי להזכיר כאן רגע אישי: ישראל נח "שידך" לי כחברותא לריקוד בחור מתלמידי כותאיס בשם לייבע הענעך מענקין ע"ה[6], שנפטר בשיא פריחתו בישיבה בסמרקנד (אבדל לחיים טובים). היה לי אז "חשד" שבחברותא הזאת הייתה כוונה והוראה פשוטה – ש"אדבק" ממידותיו הטובות לאין שיעור ומיראת השמים בה הצטיין לייבע-הענעך. אבל זו פרשה בפני עצמה.

מה שבאמת סמלי בכל הסיפור הוא, שלאחר מספר שנים עמדתי תחת החופה – עם אחותו… אשתי, אַסקע[7] תבדל לחיים טובים, הייתה אחותו של לייבע הענעך ע"ה, שניהם בניו של חמי ר' סנדר מענקין ע"ה[8].

*

ר' ישראל-נח היה מוכר בכינוי "ר' ישראל נח הגדול" – זאת לדעתי כסימן היכר לגבי ישראל נח נוסף[9], שהיה בגופו קצר קומה ביחס אליו. אבל בכל מקרה, בכינוי "הגדול" התכוונו החסידים גם לגדלותו הרוחנית, לגובהו ושיעור קומתו החסידית. אך בתפיסתי הכמעט-ילדותית חשבתי תמיד כך: הכל מודים, שלר' ישראל נח יש לב גדול – ולב גדול דורש גוף גדול…

כפי שהזכרתי, לא אגע כאן בגדלותו הרוחנית, לא בחסידותו המרוממת וגדלותו בתורה, אהבת ה' ויראתו של ר' ישראל נח הגדול. אבל ברצוני לציין כאן את מעלתו וגדלותו בפרט מסויים שהיה ידוע וידוע לכל מכיריו – לבו הגדול, כלומר, לב טוב! גם אצל סתם אנשים "לב טוב" הוא תכונה נדירה; אבל אצל ר' ישראל היה זה לב טוב מסוג שונה לחלוטין. לבו הטוב היה מבוסס על וחדור עם עדינות ואמת חסידית, עם יופי ועומק נשמתי.

ולכן תפס ר' ישראל נח מקום נכבד בלבותיהם של החסידים והתמימים בסמרקנד וגם במושבות חב"ד שלפניה ואחריה. ומשראיתי את לבו הענק של ר' ישראל נח, הונח אצלי מאמרם הפלאי של חכמינו ז"ל:

בתקופת סמרקנד עדיין חיו – והחיו – גדולי החסידים, כמו ר' דוד הורודוקר[10], ר' פיניע ראקשיקער[11], ועוד בעלי מדריגה נעלים ביותר מחסידי חב"ד – ובכל זאת, בעיני הציבור החסידי, היה ר' ישראל נח במידה רבה "מכריע את כולם". על מה ולמה?

בפרקי אבות[12] למדים אנו על חמשה מגדולי התנאים, תלמידיו של התנא ענק-הרוח רבן יוחנן בן זכאי. את אחד התלמידים, רבי אלעזר בן ערך, ציין[13] כגדול וחשוב מביניהם. כאשר הציג בפני חמשת תלמידיו את השאלה: "איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם", מהי ההנהגה ודרך החיים בה ראוי לבחור? ענה הגדול שבהם, רבי אלעזר בן ערך: "לב טוב", בה בשעה שארבעת חבריו ציינו מעלות ודרכים אחרות. רבן יוחנן בן זכאי הגיב על כך, כי התשובה "לב טוב" – נושאת חן בעיניו יותר משאר התשובות.

מה אכן המעלה העצומה שאין ערוך אליה ב"לב טוב"? ניחא, לו יהא זה "לב טוב" במושגים ובמימדים עליהם דיברו רבן יוחנן בן זכאי ורבי אלעזר בן ערך – אך בכל זאת, מכלל חידוש לא יצאנו: מה המעלה הגדולה הזאת לכם?

ר' ישראל נח היווה תשובה חיה לשאלה הזו! הוא הדגים כיצד ועד כמה חשוב אצל יהודים בני תורה וחסידות "לב טוב" אמתי. "לב טוב" מסוגו של ר' ישראל נח, היה ללא ספק מלא וגדוש מלוא עומסו[14] באהבת ישראל אמיתית; ועל אהבת ישראל שכזו נאמרה אימרתו הידועה[15] של נשיא ישראל, שהיא חשובה יותר מאהבת השם, משום שאהבה זו היא למי שהקב"ה עצמו אוהב! (מובן מאליו, כי אהבת ישראל שכזו מיוסדת מעיקרא על אהבת השם).

*

הבה נזכיר עוד דוגמא "קטנה", מעולם הישיבה, על טוב לבו של ר' ישראל נח, ובפרט כלפי התלמידים. לאחר "יציאת רוסיה" הניסית בשנת תש"ז, שכנה ישיבת תומכי תמימים – ולאורך ימים ושנים טובות – בעיירה ברינוואה, בפרברי פאריז. באותם שנות בראשית, היה ר' ישראל נח קשור לישיבה כמנהל החשבונות.

מצבה הכלכלי של הישיבה באותם שנים היה קשה מאוד. מובן שהדבר השפיע על איכות האוכל שניתן לתלמידים. כיום מותר לגלות: התלמידים אמנם לא הורעבו – אבל אוכל מזין ונורמלי לא בא אל פיהם. למשל, ארוחת הצהריים כללה כמעט מדי יום מרק עם בצל מטוגן; דגים ובשר – עין לא ראתה. הניחוחות שהפיץ המרק לבדו כמעט שהבריחו את התלמידים מחדר האוכל.

ר' ישראל נח נה לבוא לישיבה מפעם לפעם ולהתדבר עם ההנהלה. אנו, התלמידים, ידענו, כי הוא קשור עם ענייני הכספים של הישיבה. פעם אחת כשהוא הגיע לישיבה, ראיתי כיצד ניגשים אליו כמה בחורים (כמובן, לא מהמצויינים וה'עובדים' שבהם), ומתלוננים בפניו, שהמרק כמו האוכל בכלל, היה עליהם לזרא[16].

מעולם לא ראיתי כזה שברון על פניו של ר' ישראל נח, כמו לאחר ששמע את דברי התלמידים. הוא מיצמץ בעיניו, נענע את ראשו באיטיות ואמר (ככל שהנני זוכר):

– אני יודע… אני יודע… אבל מה אני יכול לעשות! גם את מה שיש בקושי מצליחים לסדר… האמינו לי, שאם היה לי… אַי, אם היה לי…

לא הסרתי את מבטי ממנו. הוא נכנס לאולם הלימוד, לקח ספר, שוב עצם את עיניו והתחיל לגרד במצחו פה ושם, כמו שנהג לעשות בעת דביקותו בתפילה. לאחר מכן הוציא מכיסו ממחטה וקינח את הדמעות מעיניו…

כדאי אולי לציין שלטענות התלמידים לר' ישראל נח הייתה תוצאה מסויימת. כנראה, כדי להמתיק מעט את את הטעם של המרק היומי, התחילו לבשל לאחר כמה שבועות עבור התלמידים סוג של לפתן, לקינוח סעודה לאחר ארוחת הצהריים. ומה היה טיבו של "לפתן" זה?

כנראה הגיעה השמועה לאזנו של ר' ישראל נח, אודות ירק זול ומשביע בשם "ריבּאַרבּער"[17], שאם מבשלים אותו במים ומתבלים במעט סוכר – הוא כמעט ראוי לשם לפתן. מיותר לספר כאן כיצד התלמידים חיבבו את המעדן המקורי, שהוכן עבורם במשך כמה שבועות טובים. אבל היו בחורים שבלפתן ההוא טעמו טעם נדיר ומיוחד – טעם לבו הרחום והרחב של ר' ישראל נח…

[1] לפי מה שנמסר לי בעל-פה, המחבר נעתר לבקשתו של – יבדל לחיים ארוכים – ר' שלמה שי' מאייעסקי, נכדו (בן בתו) של ר' ישראל נח.
[2] "חב"דניצע" (מוכר גם כ"חדר שני") – בבתי כנסיות של אנ"ש נהגו להקים חדר תפילה קטן בסמוך לאולם הגדול, שיועד לחסידים שהתפללו באריכות.
[3] "עובד" – כינוי לחסיד המתפלל באריכות תוך התבוננות בתורת החסידות. במקור המחבר מגדיר את עצמו "קנאַפּער עובד", לאמור: "בקושי" עובד.
[4] בן הרב נחום שמריהו ששונקין שהיה רבה של באטום. מסר נפשו על שמירת התומ"צ ברוסיה הסובייטית, ונאסר בשל כך. זכה לגור בשנותיו האחרונות בסמוך לחצרות קדשנו, שם נפטר בשנת תשמ"ח.
[5] במקור: "קירוב-צעמענטירונג". לא ידוע לי על שימוש בצירוף זה בספרות, ותורגם לפי המשמעות. סביר מאוד שהצירוף הוא פרי רוחו של המחבר.
[6] הת' יהודא חנוך מענקין (ע"פ הרשום על מצבתו). נפטר ונטמן בסמרקנד.
[7] מרת אסנה דבורה תחי' דובראווסקי לבית מענקין. מהשם אסנה נגזר הכינוי 'אסיא' (כפי שמזכירה המחבר בזכרונותיו בפרק העוסק בשידוך ובחתונה), וגילגולו 'אסקע' הנזכר כאן.
[8] ר' אלכסנדר סנדר מענקין (פולטבה תר"ס – ניו-יורק תש"מ). מתלמידי תומכי תמימים בליובאוויטש, בעל מנגן ובעל תפילה דייקן, את נוסח התפילות למד מהחזן הנודע בליובאוויטש ר' יחיאל היילפרין. ר' לייב-הענעך היה בנו יחידו. בת נוספת שלו התחתנה עם ר' רפאל שי' וילשאנסקי.
[9] ר' ישראל נח חצקביץ. מתלמידי תומכי-תמימים בליובאוויטש ומה'חוזרים' של כ"ק אדמו"ר הרש"ב. השערה נוספת לפשר הכינויים הללו בספר "ישראל נח הגדול" מאת שנ"ז ברגר, עמ' 16.
[10] ר' דוד קיבמן. תרמ"ד-תש"ג. הרבי הרש"ב אמר עליו שהוא בדרגת "בינוני" על פי תניא.
[11] ר' ישראל פנחס שרייבר מראקשיק, שו"ב. תרנ"ב-תש"ג. משכיל ועובד, מבכירי תלמידים תומכי תמימים בליובאוויטש שבליובאוויטש.
[12] פרק ב', משניות ט-י.
[13] ראה פירוש הרע"ב לאבות שם: "אבא שאול אומר משמו – של רבי יוחנן בן זכאי" שר' אלעזר בן ערך מכריע את כולם.
[14] במקור: " געדיכט אָנגעלאָדן". צורת ביטוי אופיינית למחבר בבואו לתאר "מטען" רוחני.
[15] פתגם אדמו"ר הזקן בעל התניא – הובא ב"היום יום" כ"ח ניסן.
[16] במקור משחק מילים: "דאָס עסן האָט זיי ממש… דערעסן".
[17] במילוני יידיש: ראַבּאַרבּער (rhubarb). בעברית החדשה: רִיבַּס (על פי השם הערבי). ירק בר, עליו אדומים-ירוקים וטעמם חמצמץ. בשנות ה"צנע" באה"ק היה נפוץ השימוש בו להכנת לפתן.