ממחנות ההשמדה לעמוד התפילה ב-770

ראיין: אברהם רייניץ, בית משיח

כאשר הרה"ח ר' מרדכי ברקוביץ קיבל את שיחת הטלפון בבוקרו של ערב יום הכיפורים תשמ"ה, הוא לא תיאר לעצמו איזה תפקיד רב–משמעות הוא עתיד לקבל. על הקו היה הגבאי של 770, הרה"ח ר' משה פנחס כץ. הוא עדכן את ר' מרדכי, כי הרה"ח ר' מרדכי דב טלישבסקי — שמזה שנים רבות עובר לפני התיבה בתפילת 'כל נדרי', אינו חש בטוב, ויש צורך להחליף אותו.

למרות שר' מרדכי כיהן כבעל–תפילה בימים הנוראים בבתי–כנסת שונים, מזה עשרים שנה, הוא לא ראה עצמו ראוי לעמוד לפני התיבה במניין של הרבי ב'בית חיינו'. אבל מי שהכיר את ר' משה פנחס כץ, ידע שכאשר הוא מבקש, אי–אפשר לסרב…

ר' מרדכי, שבכל מאודו רצה להאמין שמדובר בתפקיד חד–פעמי, התקשר לר' מרדכי טלישבסקי, והבהיר כי אינו מתכוון לקחת ממנו את ה'חזקה', אלא ניגש רק כ'שלוחו של אדם כמותו', ובשנה הבאה, יחזיר לו את התפקיד. הרב טלישבסקי החל לבכות, ובהתרגשות רבה איחל לר' מרדכי הצלחה בתפקידו האחראי.

בערבו של היום הקדוש, עת נטו צללי ערב, נעמד ר' מרדכי ליד עמוד החזן עטור בקיטל לבן. הרבי עמד מימינו, על בימת התפילה, ולידו עמד הרה"ח ר' שמריהו גורארי', לו הייתה 'חזקה' רבת–שנים להוציא את ספרי התורה מארון הקודש, ולהגיש לרבי את ספר התורה הראשון. בהתרגשות רבה המתין למעמד נורא ההוד של הוצאת שלושת ספרי התורה, המסמל את תחילת "כל נדרי".

לפתע נשמעו קריאות 'הצלה' מכל העברים. ר' שמריהו גורארי' לקה בלבו וקרס תחתיו מול ארון הקודש. 45 דקות ניסו אנשי ההצלה לבצע בו פעולות החייאה, כאשר כל אותה העת עומד הרבי על בימת התפילה ועוקב בעיניו הקדושות על המתרחש.

רק לאחר שאנשי ההצלה הוציאוהו אל בניין הכולל הסמוך וקבעו את פטירתו, ירד הרבי מבימת התפילה אל ארון הקודש, לקח בידו את ספר התורה הקטן, ונתן בכך את האות להתחלת 'כל נדרי'.

כשר' מרדכי נזכר היום באותם רגעים, הוא בטוח שרק בנס הצליח להפיק מפיו את תיבות התפילה: "לאחר 45 דקות בהן עמדתי בין מבטו הנוקב והכואב של הרבי, לבין אנשי ההצלה המנסים להחיות את ר' שמריהו גורארי' — הצוואר שלי היה תפוס לגמרי, כאילו יצקו לתוכו בטון. בנסים ונפלאות הצלחתי לסיים את תפילת 'כל נדרי', שהייתה למעשה 'כל נדרי' הארוך ביותר בחיי", הוא אומר.

קול מעורר לבבות

לקראת השנה הבאה, ביקשוהו הגבאים לגשת לעמוד גם לתפילת 'מוסף' ביום השני של ראש השנה, במקום ר' מרדכי טלישבסקי, שלא שב לאיתנו. לאחר שציבור המתפללים נהנה מאוד מנעימות תפילתו, הנשמעת במתיקות מיוחדת ומעוררת את הלבבות — ביקשוהו הגבאים לעבור לפני התיבה גם בליל ראש השנה.

ציבור המתפללים אולי התרגל כבר לשמוע את קולו הנעים ומעורר הלבבות, אבל ר' מרדכי עצמו, מיאן להתרגל לתפקיד החדש. "בכל שנה מחדש, עם התקרב חודש החגים, תקף אותי פחד פנימי חזק מגודל האחריות להיות החזן במנין של הרבי. במיוחד יראתי מהרגעים של 'כל נדרי', כאשר הרבי עומד לימיני עם ספר התורה. כל שנה מחדש, ביקשתי מהגבאים שיניחו לי, וימצאו מישהו אחר", אומר ר' מרדכי.

בשנים האחרונות, לאחר שחצה את גיל השבעים, שוב חשב ר' מרדכי לפרוש, אבל כאשר המחשבה הזאת עולה בדעתו, הוא נזכר מייד בליל ההצלה שלו ממחנה ההשמדה ברגן–בלזן: "אין לי ספק, שכל אחד שניצל, יש לו תפקיד מיוחד. כשאני חושב על כך, מדוע הקב"ה בחר להציל אותי, התחושה שלי היא, שהקב"ה הועיד לי את התפקיד רב האחריות הזה, לעמוד לפני התיבה במניין של הרבי".

ההצלה ממחנה ההשמדה

ר' מרדכי נולד בשנת תש"א, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. אבל במדינת הולדתו, הונגריה, לא הרגישו היהודים כל כך את מוראות השואה עד אמצע תש"ג. אז ריכזו הגרמנים ימ"ש את היהודים בגטאות והחלו לשלוח אותם למחנות ההשמדה.

אביו, ר' משה יעקב, שהיה חייל בצבא הגרמני, נלקח בשבי על ידי הגרמנים, שברשעותם השתמשו בחיילים היהודיים כסוללי–דרך בשדות מוקשים, או למשימות מסוכנות אחרות בחזית המלחמה. באחד הקרבות מול הרוסים, נשבה אביו בידי הרוסים, ששלחו אותו לעבוד במכרות פחם. התנאים בשבי היו קשים אמנם, אך למעשה דווקא השבי הציל את חייו מידי הגרמנים. גם בהיותו בשבי לא שכח את יהדותו, ולימים סיפר לבנו כיצד חפר יחד עם יהודים נוספים בור עמוק במורד ההר, כדי שבערב יום כיפור יוכלו לטבול ב'מקווה'.

בעוד אביו נמצא בשבי הרוסי, נלקח מרדכי הצעיר עם אחיו הקטן ואמו מרת חנה, אל מחנה הריכוז ברגן–בלזן. מחנה ברגן–בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה", במסגרתה יוחלפו שבויים גרמניים ביהודים נתיני מדינות הברית. גורלם של בני משפחת ברקוביץ שפר עליהם, והם נבחרו להשלח למחנה זה, שבאופן יחסי היה פחות גרוע ממחנות השמדה אחרים. למרות זאת, הרעב והמחלות היו אורחים של קבע במחנה, ואחיו הקטן נפטר במהלך שהותם במחנה.

לקראת סיום המלחמה, כאשר מפקדי המחנה הבינו כי כוחות הצבא האמריקאי מתקרבים במהירות, וקיצם קרב — העלו אלפי אסירים לרכבות משא, כאשר הם דוחסים אותם באכזריות אל הקרונות, והחלו לנסוע לכיוון גרמניה כדי לבצע שם את זממם ולהרוג את היהודים.

"למרות שהייתי ילד קטן, בסך הכל בן ארבע, את הלילה ההוא, לא אוכל לשכוח. הרכבת נסעה כל הלילה, ולאורך כל המסע שמענו צרורות של יריות, על הרכבת וממנה חזרה. הבנו שהצבא האמריקאי קרוב מאוד.

"עם אור ראשון של בוקר, נעצרה לפתע הרכבת, ובאזור כולו שררה דממת מוות. ברגעים הראשונים אף אחד לא הבין מה קורה. ואז לפתע נפתחו הדלתות, ומול עינינו נראו צנחנים אמריקאים. התברר שהגרמנים שהנהיגו את הרכבת וראו את האמריקאים — חששו לעורם, ופשוט עצרו את הרכבת וברחו.

"יצאנו מהרכבת, והאזור כולו היה מלא בכוחות הצבא האמריקאים. יצאנו מהרכבת, סבי שהיה חלש מאוד התיישב על הריצפה, ואני הסתובבתי באזור. לפתע ראיתי חפץ עגול מעניין, שבקצהו כעין צבת. זה היה נראה לי משחק מעניין, לקחתי את זה בידי, ושיחקתי בצבת. כשהראיתי את ה'משחק' שלי לסבי, הוא נחרד לראות בידי רימון–יד עם ניצרה פתוחה… הוא חטף את הרימון מידי וזרק אותו הרחק בכל כוחו. באותו רגע התפוצץ הרימון, וכך ניצלתי בנס גלוי".

מפגשים משפחתיים בהשגחה פרטית

"בתוך החושך הגדול ששרר בשנים ההן, היו גם הרבה נקודות אור בהן ראינו את ניסי ההשגחה העליונה. אבי נשבה בידי הרוסים עם קבוצה גדולה של אלפי חיילים, ורובם לא שרדו. אבי היה מהבודדים שהגיעו לסיום המלחמה בחיים, ואף הצליח לחזור להונגריה.

"גם המפגש עם בני המשפחה היה נס גלוי, שכן אנחנו היינו במחנה פליטים בגרמניה, ולא היה לנו מושג קלוש היכן אבי נמצא. יום אחד לקח אותי סבי למספרה, ובעודנו יושבים וממתינים בתור, נכנס למקום אחיה של אמי, שעד אותו רגע לא ידענו מה עלה בגורלו… לאחר רגעי המפגש המרגשים, הלכנו במהירות הבייתה, להודיע לאמי. כאשר היא ראתה את אחיה, פרץ מעיניה זרם דמעות בלתי–פוסק. למעשה, מאז ימי המחנות היא לא יכלה לבכות, וכעת כשנפרץ פתאום הסכר היא בכתה כמה שעות.

"אחיה של אמי נסע להונגריה, וביקר את אחות אבי. בהשגחה פרטית בדיוק באותו זמן שהה אבי בבית אחותו, וכך שמע אבי כי אשתו ובנו שרדו את התופת. כאשר נודע לנו, באמצעות טלגרמה, שאבי נמצא בבודפסט, מיהרנו לנסוע לשם, והמשפחה התאחדה.

"לאחר שהורי הבינו שאין עתיד ליהודים בהונגריה, החליטו לנסות להגר לארצות הברית. לדודי משה לייב היו קשרים עם ארגון הבריחה, שסייע ליהודים לברוח מהמדינות הקומוניסטיות, וכך הצלחנו לעבור את הגבול לגרמניה המערבית. בדרכנו שהינו לילה אחד במחנה פוקינג, שם פגשתי לראשונה את חסידי חב"ד, אך לא נשארנו שם ועברנו למחנות אחרים.

"בקיץ תש"ט קיבלנו את אשרות הכניסה לארצות הברית, ונסענו לעיר הנמל הגרמנית ברמן, משם הפליגו האוניות לארצות הברית. כאשר הגענו לשם התברר כי האנייה הקרובה יוצאת בשבת. אבי ביקש מהאחראים לאפשר לנו לקנות שביתה באנייה לפני שבת, אך הללו סירבו והודיעו כי אם לא נעלה בשבת — נפסיד את מקומנו, ונאלץ לחכות לאנייה הבאה, שתצא אולי בעוד חודש. לאחר שאבי הודיע חד משמעית שאנו לא נעלה על האנייה בשבת, התרשם הפקיד האחראי מעמידתו של אבי על עקרונותיו, ואמר כי ישתדל לסדר מקום עבורנו באנייה היוצאת כבר ביום שני…

"ברבות השנים התבררה ההשגחה הפרטית, כי האנייה הראשונה נסעה לנמל בוסטון, ואילו האניה השנייה, בה נסענו, עגנה בחופי ניו–יורק, וכך נסללה הדרך למפגש של משפחתנו עם חסידי חב"ד!

כך הגעתי לליובאוויטש

"כאשר הגענו לניו–יורק, אנשי הג'וינט שיכנו אותנו במלון דירות זמני במנהטן. יחד איתנו היו עוד כמה משפחות חרדים עם ילדים צעירים, וכולנו הלכנו אל האדמו"ר מקלויזנבורג, שנודע ביחסו המיוחד לפליטים. כאשר ראה אותנו, החליט במקום לפתוח ישיבה קטנה עבור ילדי הפליטים, וכך למדנו שם כמה חודשים.

"בחורף תש"י מצא אבי דירה בשכונה בין וויליאמסבורג לקראון הייטס. משך כמה שנים למדתי בישיבת ערוגות הבושם, אך לישיבה זו הייתי צריך לנסוע עם האוטובוס העירוני ואחר–כך ללכת ברגל עוד כמה דקות. בימי החורף המושלגים זה לא היה קל, ולכן כאשר שמעתי משכני שהוא לומד בישיבת 'תומכי תמימים ליובאוויטש' על פינת הרחובות בדפורד ודין, והאוטובוס של הישיבה לוקח אותו מהבית — ביקשתי מאבי לעבור לישיבה החב"דית. כך למעשה הגעתי לליובאוויטש בשנת תשי"ג.

"הייתי כבר ילד בגיל בר–מצווה, ובשבתות מברכים הייתי צועד רגלית ל–770 להשתתף בהתוועדות של הרבי. פעמים רבות לקחתי איתי את אחיי הקטנים, וכך הם התקרבו לליובאוויטש, עד שכאשר הגיעו לגיל ישיבה עמדו על כך שירשמו אותם ל'תומכי תמימים'. פעם אמר הרבי לאבי ביחידות: הוא התחיל (ללמוד בליובאוויטש), והאחים הגיעו אחריו.

נוסח התפילה של הרב זלמנוב והרב וויינברג

באותן שנים שמע לראשונה את הנוסח החב"די של תפילות הימים הנוראים. במיוחד התחבר אל המנגינות של הרב שמואל זלמנוב, עורך ספר הניגונים, וכן הרב יוסף וויינברג.

"מכיוון שבשנים ההן לא היו נפוצות הקלטות של בעלי–תפילה, כאשר הייתי צריך לגשת לפני העמוד בימים הנוראים, ניגנתי מתוך הזיכרון. לכן, המנגינות שלי מבוססות על המנגינות של בעלי תפילה הנ"ל, אולם בשינויים קלים", אומר ר' מרדכי.

בשנת תשי"ד הגיע לניו–יורק הרב שלום פויזנר, שליח  הרבי בפיטסבורג, וביקש לקחת כמה תלמידים כדי לפתוח ישיבה בעירו. ר' מרדכי, שאהב ללמוד במקום שקט, קפץ על המציאה, וכך למד חמש שנים בפיטסבורג. ראש הישיבה היה הרב זלמן שמעון דבורקין, והמשפיע היה ר' משה לברטוב. בשנת תשי"ח חזר לניו–יורק, ולאחר שלמד שנה שלימה ב'בית חיינו', ביקש לצאת שוב לישיבה שקטה יותר, ועבר לישיבה במונטריאל.

"באותן שנים נכנסתי ליחידות עם אבי, ששאל את הרבי אם אוכל לצאת לעבוד חלק משעות היום. הרבי ענה: "זאל ער בלייבן נאך דריי יאר, און נאכדעם לערנען שחיטה [= שישאר עוד שלוש שנים בישיבה, ואחר כך ילמד שחיטה]". לאור דבריו של הרבי, ידעתי ברור שעבודתי בחיים תהיה בתחום השחיטה. ואכן, בהיותי במונטריאל, למדתי שחיטת גסות אצל ר' זלמן מרוזוב ע"ה.

במשך השנים ראיתי כיצד הקב"ה מוביל אותי לתחום השחיטה, בסיפורי השגחה פרטית נפלאים.

פעם אחת הלכתי יחד עם עוד חברים לשחוט במשחטה מסויימת, וכאשר הגענו לשם ראינו שלא מקפידים שם על כמה דברים עיקריים. לא ידענו מה לעשות, וכתבתי לרבי שהרבנים מכשירים בלית ברירה, כי אם לא יכשירו — יביאו רבנים אחרים… אבל אנחנו מאוד מבולבלים ("צוטרייסלט"), ולא יודעים מה לעשות. הכי קל כמובן היה לעזוב, אבל באותה תקופה היה מאוד קשה להשיג עבודה כשוחט, ופרנסה אחרת לא הייתה לנו. לא היה קל.

תוך זמן קצר קיבלתי את תשובת הרבי. בקשר למה שכתבתי שלרבנים אין ברירה, כתב הרבי: אבל לכם יש ברירה… בקשר למה שכתבתי שאנחנו מבולבלים, כתב הרבי שאין מקום להיות מבולבלים, וסיים שזכות עמידתם בניסיון — מסייעת.

ברוך ה' עמדנו בניסיון ועזבנו את המקום. בהמשך השנים ראיתי כיצד הקב"ה משלם לי בכפל כפליים.

•

בשנים האחרונות, לאחר שיצא לפנסיה, עבר ר' מוטל להתגורר בפלורידה, שם הוא עוסק בהפצת מעיינות התורה והחסידות בשליחות הרבי. בכל שבוע הוא מוסר מספר שיעורים בתניא, בחומר ובגמרא, בבית הכנסת 'יאנג ישראל' הסמוך לביתו.

בימי החגים, נענה ר' מוטל לבקשותיהם של גבאי 'בית חיינו', בשם אלפי המתפללים, ומגיע לקראון הייטס לחודש תשרי, כדי שיוכל לעבור לפני התיבה בראש השנה וביום הכיפורים.