אהוב על תלמידיו: הרב שנגע בנשמות התמימים

מנדי דיקשטיין, מגזין 'בית משיח'

בעיצומה של שבת בראשית, לסדר 'כי לקח אותו אלוקים' השיב הרב יוסף חיים יעקב אביטבול ע"ה את נשמתו לבוראה, בדמי ימיו, לאחר שהזדכך ביסורים קשים בשנותיו האחרונות.

הרב אביטבול ז"ל שכיהן כמשגיח בישיבת חסידי חב"ד ליובאוויטש בצפת, היה גם סופר סת"ם שנודע בכתב ידו המהודר והמרהיב.

סיפור התקרבותו לרבי ולתורת חב"ד מרתק ביותר, כפי שמספרת אלמנתו הגב' נורית תבדל לחיים ארוכים:

"חייו של בעלי ע"ה לא היו פשוטים כלל. הוא נולד בטוניס, וכבר בגיל חמש התייתם מאביו. עקב כך בני המשפחה עזבו את טוניס והיגרו לצרפת, שם גרו בעיר אנסי, הקרובה לגבול עם שוויץ.

"אולם גם בצרפת החיים לא האירו פנים. בטרם התאוששו הילדים מפטירת האב, נפטרה האם כשהוא היה בן שש שנים בלבד, בהותירה אחריה ששה יתומים 'עגולים' קטנים. שלושת הגדולים הועברו מיד לבית היתומים בליאון, ואת שלושת הילדים הקטנטנים גידלו הסבא והסבתא עד שהגיע זמנם למעבר אל בית היתומים.

"הסבא והסבתא הצדיקים גידלו וליוו אותם במשך השנים. גם לאחר מות הסבתא המשיך הסבא לקחת אחריות ודאג לנכדים.

"למרות האבל והיגון הכבד, ועל אף הקשיים הרבים, הם הצליחו לנהל מערכת יחסים משפחתית חמימה; היו תמיד חייכנים שאוהבים לצחוק צחוק מתגלגל, הם כיבדו את הסבא ואהבו אותו אהבה עזה.

"למרות שבעלי גדל בבית היתומים, הוא ניהל חיים יציבים ונודע כאדם אחראי ומוערך מאוד בקהילה, חייכן ומסביר פנים אוהב ואהוב על הבריות".

הרב אביטבול למד במוסד חרדי לא חב"די. קצת לפני פורים תשמ"ח, חזר מהארץ לצרפת וביקר את אחותו לאה דניאלה שהציעה לו להצטרף למעמד סיום הרמב"ם שהתקיים בעיר ליאון. משנעתר לבקשתה, הגיע לכינוס, שם פגש את הרב שמואל מיתגרין שי', ולאחר שיחת היכרות קצרה, נתן ליוסף חיים ספר של שיחות של הרבי בצרפתית על פרשיות התורה.

יוסף חיים יעקב לקח את הספר בנימוס. כדי להכיר במה מדובר, החל ללמוד את השיחה הראשונה על פרשת בראשית, ומיד התרשם עמוקות מהעמקות של דברי הרבי. כל הלילה למד את השיחה לעומקה עם כל ההערות ומראה המקומות.

החיבור עם ר' שמואל מיתגרין לא היה חד פעמי; באותם הימים הוא היה אמור לטוס לרבי יחד חבר, אך ממש לפני הטיסה נוצר מצב שאותו חבר לא יכול היה לטוס.

שמואל מיתגרין יצר קשר עם הרב אביטבול והציע לו לטוס יחד איתו לרבי במקום החבר, ולשלם רק את הסכום הקטן יחסית שנדרש לשינוי השם בכרטיס. יוסף חיים אביטבול שהיה תחת רושם השיחה שלמד, ענה מיד בהתלהבות: "הרבי קורא לי, אני הולך".

הם טסו ביום צום תענית אסתר, והגיעו לביתו של הרבי (היה זה בשנת האבל על הרבנית) לתפילת מעריב וקריאת המגילה. הרב אביטבול עמד ממש מאחורי הרבי, פחות ממטר, כך שיכול היה להביט ולעקוב עם הרבי באותה מגילה. הקירוב הזה גרם לו להתרגשות עצומה.

כאשר חזר לצרפת, חש כחסיד חב"ד לכל דבר. הוא החל לשמוע שיעורים בקביעות עם הרב גורביץ', שליח הרבי מה"מ בליאון שבצרפת. תקופה קצרה לאחר מכן, הציע לו הרב גורביץ להיכנס לישיבה בברינואה, ויוסף חיים הסכים בשמחה.

עד שנמצא לו חדר בישיבה, ישן בלילות הראשונים בחדרו של המשפיע הרב ניסן נמנוב ע"ה.

במהלך תקופת לימודיו בישיבה, זכה לטוס מספר פעמים נוספות לרבי, ומשום מה יצא לו, שבכל פעם לא היה צריך לשלם את עלות כרטיס הטיסה, כמו הזמנה מלמעלה…

כך זכה לטוס לרבי לחג השבועות תשמ"ח, וזכה לקבל תשובה מהרבי בצרפתית 'בון מזל', 'מזל טוב' לכל המשפחה. בנסיעה אחרת, כשעבר ליד הרבי בחלוקת הדולרים, הרבי ברך אותו ב'ברכה והצלחה' והוסיף 'הצלחה בלימוד היהדות'.

בי' שבט תש"נ שאל את הרבי האם לעלות לארץ הקודש, קיבל תשובה חיובית ואת ברכת הרבי.

בטרם עזב, קיבל המלצה ללמוד בישיבה בצפת, לאור העובדה שראש הישיבה הרב וילשנסקי הוא דובר צרפתית. לאחר שהשתלב בלימודי הישיבה, הציע לו הרב וילשנסקי ללמוד בנוסף גם את מקצוע סופר סת"ם מסופר מומחה. הרב אביטבול נענה לאתגר, ועד מהרה השתלם בלימודי הכתיבה והעמדת הקולמוס, ואף עבר בהצלחה רבה את המבחן בהלכות של משמרת סת"ם.

בעל אמונה עמוקה

כשלושה חודשים לאחר מכן, הוצע לו נכבדות על ידי הרב בן נתן וזוגתו, עם אשתו נורית שלמדה כשנתיים במכון 'אלטע' לחוזרות בתשובה.

בכ"ז באייר תש"נ כתבו בני הזוג לרבי מה"מ על החלטתם להקים וליסד בית יהודי חסידי. החתונה נערכה בשעטו"מ בכ"ח בסיוון תש"נ.

לימים נכנס הרב אביטבול כחלק מצוות הישיבה, בתפקיד משגיח.

הרה"ח הרב יוסף יצחק וילשנסקי, ראש הישיבה בצפת, מספר על היכרותו עם הרב אביטבול עוד בימיו כבחור מבוגר, חוזר בתשובה, שלמד בישיבה בשנות ה–נ', ולאחר מכן חזר אליה כמשגיח אהוד ואהוב על כל התלמידים.

הרב וילשנסקי מדגיש נקודה מרכזית ועיקרית בחייו של הרב אביטבול – "האמונה הפשוטה בברכה של הרבי". הוא מוסיף ומספר כי בשנת תשנ"ב הרב אביטבול ורעייתו עברו ליד הרבי בחלוקת הדולרים ובקשו מהרבי ברכה לילדים. הרבי ענה במילים: 'אמן ובקרוב' ונתן לרב אביטבול דולר, לרעייתו שעמדה בסמוך נתן הרבי דולר נוסף ואמר 'ברכה והצלחה'. לאחר שהתקדמה כמה פסיעות, ביקש להחזיר אותה, העניק דולר נוסף ובירך אותם 'לזרעא חיא וקיימא'.

"זכו בני הזוג, ונולדה להם בת יחידה רק לאחר עשרים שנה. למותר לציין כי היו אלו עשרים שנה לא קלות עבור בני הזוג. למרות שהוא לא אהב לשתף בחייו הפרטיים, הרי במהלך השנים הללו כשיצא לנו לדבר על זה, תמיד אמר בביטחון מוחלט 'הרבי הבטיח והרבי יקיים'. האמונה שלו בקב"ה ובדברי הרבי הייתה תמימה ואמיתית גם יחד. גם כאשר היו נפילות ותחושה של יאוש הזדחלה ללב, המשיך הרב אביטבול להיות אותו חייכן ו'חברהמ'ן' עם אותן טפיחות על השכם ומילים מעודדות, למרות שבאותו יום התבשר שעוד נסיון לא צלח. איש לא הרגיש עליו מה הוא עובר מבפנים".

פרש חסותו על ה'צרפתים'

"הרב אביטבול ע"ה היה המשגיח החביב על הבחורים", מספר הרב זאב פרידמן מהנהלת הישיבה. "למרות שבשל תפקידו הוא היה 'האיש הקשוח' בישיבה המעיר על איחורים וכו', הגישה שלו כמשגיח הייתה נעימה. גם כשהעיר ל'תמים', עשה זאת בנחת ובנעימות. כשראה בחור שאין לו חברותא ב'סדר', הוא היה מזמין אותו בחיוך אל השולחן שלו בכניסה ל'זאל' ולומד אתו בשיא הטבעיות והפשטות.

"רוחב הלב והנדיבות שלו היו גם כאשר היה יושב להתוועד עם התמימים. הוא שיתף אותם בחוויות שעבר כחוזר בתשובה בצרפת, ותוך כדי החדיר בהם מושגים ורעיונות חסידיים. דיבורו היה ברוגע, בנחת ובחביבות. הוא פשוט סיפר ממה ששמע, ממה שקידם אותו, ומהתובנות שלו, והדברים חלחלו בצורה מיטבית.

"כדובר צרפתית חש אחריות ואכפתיות יתירה בהצלחתם הלימודית של התמימים דוברי הצרפתית. בלי קשר לתפקידו הרשמי, הוא למד איתם בחברותא, שוחח איתם על מצבם וקשייהם, התוועד איתם, ודאג שיוכלו להיקלט בישיבה מבחינה לימודית, התנהגותית וחברתית".

על החיבור המיוחד של הרב אביטבול לתלמידים שהגיעו מצרפת, מספר אחד המושפעים שלו, הזמר החב"די ר' מיכאל אזולאי שי':

"אני חייב לומר עד כמה קשה לי לראות את צמד המילים 'עליו השלום' מוצמדים לשמו. אני לא מעכל את פטירתו, ועדיין בהלם מהבשורה הקשה שהגיעה אלי במוצאי שבת בראשית.

"החיבור בין הרב לביני אירע כבר מהרגע הראשון. עצם בואי מצרפת, כבר יצר מכנה משותף בינינו, אבל כבחור בישיבה שעבר דרך לא קלה, חיפשתי משפיע שיהיה דמות אבהית, רבנית וחברית, חיפשתי "מענטש", מישהו שאוכל לדבר איתו, מישהו עם לב שמקשיב ולא רק אוזניים. הרב אביטבול היה כל כולו לב; הוא הקשיב להתלבטויות שלי, להחלטות, לפחדים ולשטויות שלי בלי לשפוט אותי. לא אף זו, אלא מצא בעצמו "בדקות" את הנושאים שהיינו מדברים עליהם, וכך היה מבין אותי לעומק; זו לפחות התחושה שקיבלתי ממנו.

"זו בעצם הייתה בשבילי המיוחדות שלו על פני שאר הצוות. הוא פשוט הרגיש את הבחור ודיבר אליו בגובה העיניים, חיפש להבין את הבחור מה מפריע לו באמת, וגם מתוך רצון לעזור לו. אני זוכר שהרבה פעמים הוא היה ניגש לצוות ההשגחה והיה מבקש לקחת אחריות על בחור מסויים ש'עשה צרות', העיקר שיישאר ללמוד בישיבה.

"כתלמיד זכיתי להשתתף בהתוועדויות רשמיות שלו. הייתה לו דרך נפלאה. הוא היה בונה את ההתוועדות בצורה כזאת שאתה לא יכול לפספס רגע; אתה כל הזמן רוצה להקשיב כדי להבין מה המטרה או המסקנה של דבריו. הוא היה מתחיל מאיזה נושא חשוב שדיבר אל הבחורים, ואז היה ממשיך בסיפור או במשל ארוך, והיה מסיים עם מסקנות והחלטות. הוא היה דואג לעבור בין הבחורים בזה אחר זה, כדי לשאול אותם 'מה יהיה שונה מחר בבוקר כשיקומו'…

"הקשר ביננו המשיך גם לאחר הלימודים בישיבה, כאשר נעתר להיות המשפיע שלי. כך היינו בקשר בהמשך חיי, אם זה בשנת ה'קבוצה' שלי, או בתקופת השליחות ואז בתקופת השידוכים והחתונה.

"בחתונה כיבדתי את הרב להלביש לי את ה'קיטל' והסירטוק של הרבי. מכיוון שלרב לא היו בנים, רציתי מאוד לכבד אותו בכיבוד זה. אני זוכר שזה מאוד ריגש אותו.
"בכל דבר שעשיתי בחיים, תמיד התייעצתי איתו. גם כששוחחנו ודיברנו בפעם האחרונה בנוגע לעבודה, הוא ייעץ לי בחכמתו…

"אם אני עושה חשבון נפש מה קיבלתי ממנו במיוחד, אני מרגיש שהוא לימד אותי להיות בן אדם; לא להיבהל מכל דבר וסיטואציה בחיים. בזכותו אני זוכה לשמח את עם ישראל בחתונות; הוא נתן לי המון ביטחון עצמי וגם ביטחון בקב"ה".

מוסיף ומספר ר' מענדי טשידלר, הנמנה אף הוא על בוגרי הישיבה בצפת, שמשפחתו הגיעה מצרפת:

"כשהגעתי לצפת בשיעור א', היינו אז קבוצה מצומצמת של צרפתים. לימים קבוצה זו גדלה והתרחבה.

"בכלל, היחס של צוות הישיבה בצפת לתלמידים הוא יחס קרוב, חם ואוהב, אין סוג של 'דיסטאנס' עם הרבנים. אבל עם הרב אביטבול ע"ה זה התבטא בקירוב גדול עוד יותר. כשהוא ראה אותי, מיד ניסה ליצור קשר וביקש להתעניין ולהכיר.

"עצם זה שיש רב 'עממי', 'זורם' ובפרט שדובר את השפה שלנו (צרפתית), זה נתן הרגשה טובה ונוחה. לדוגמה, אחת הנקודות שתפסו את לבי ומלווה אותי באופן משמעותי עד היום בעבודת השליחות וביום יום, זו הנקודה של "איש ציד, איש שדה". הרב אביטבול ע"ה היה לו חוש מיוחד ב'להיכנס בדברים', להתעניין בבחור, להיכנס לעולמו הפרטי, לתחביבים שלו, לדברים שמעניינים אותו, ומשם למשוך אותו לדברי תורה בלי לתת לו הרגשה של כפייה.

"בשל היותי 'חוצניק', וצרפתי בפרט, אהבתי מאוד את עולם ה'ספורט', ובמיוחד כדורגל. הרב אביטבול לא נבהל מכך. אדרבא, הוא התעניין ודיבר איתי על זה. לפני 'משחקים חשובים' היה שואל אותי שאלות על הקבוצות, מי השחקן האהוב עליי וכהנה רבות… לימים הבנתי שכך הוא ביקש ליצור חיבור וקשר כדי להשפיע עליי.

"אני זוכר שבסדרי חסידות בבוקר ובערב ולפני קבלת שבת בין מנחה לערבית, היו פעמים שהוא היה יושב עם הקבוצה הצרפתית ליד שולחנו בכניסה ל'זאל', והיינו מדברים אתו דיבור פתוח וחברותי על כל הנושאים שבחורים קשה להם להתמודד איתם, הן בישיבה והן מחוץ לישיבה. היה לו חוש לא רק להבין אותנו, אלא גם לתת עצות טובות, עצות פשוטות 'בלי פילטרים', תוך שימוש בחוש הומור נפלא וחיוך רחב.

"כשחש כי הצליח 'לתפוס' אותנו ויש קשב לדבריו, הוא היה מוציא ליקוטי שיחות ומתחיל ללמוד איתנו. לפלא שאף אחד מאתנו לא היה חוזר למקומו, גם אלו שפחות התענינו בלימודים, בלשון המעטה; כולם נשארו ללמוד איתו.

"היה לו חוש נדיר ומיוחד לדעת 'להיכנס בדברים' עם הבחור של ימינו, גם עם בחור שאולי לא מוגדר כ'למדן' או כבחור 'חסידי'. הוא הצליח לגרום להם לאהוב ולהנות בגשמיות וברוחניות מהישיבה ומהצוות.

"הקשר של הרב אביטבול המשיך גם לאחר לימודנו בישיבה, אם זה היה כשהיינו חוזרים לשבתות ביקור, בהן הוזמנו לסעודות שבת בביתו באוירה חמה ונעימה, ותמיד עם הרבה צחוק ושמחה.

"גם כאשר סיימתי את הישיבה והגעתי לביקורים מדי פעם, ריגש אותי לראות את האווירה והחיבור שהיו לו כלפי ה'דור החדש' של הבחורים הצרפתים שהגיעו לישיבה; ראיתי איך הוא מתנהג באותו אופן כפי שהתנהג אלינו בשנים קודמות.

"אני מרגיש שאיבדתי רב, ידיד, חבר ובעיקר אח".

אותיות יהלומים

כאמור, לצד עבודתו בישיבה, התמקצע בכתיבת סת"ם כדרכו בהתמסרות ובדייקנות מיוחדת. תור ארוך של מבקשי תוצרת הסת"ם שלו התעקש לזכות לספר תורה או תפילין דווקא ממנו. בנוסף לכתב ידו המיוחד, הוא נודע כירא שמים מרבים. רבים אף פנו אליו בשאלות ובדיוקים בכתיבת סת"ם, ובמיוחד בכתב אדמוה"ז, בו היה מומחה במיוחד.

במהלך השנים יצא לו לכתוב מספר ספרי תורה, וכמובן תפילין ומזוזות מהודרות ביותר. הוא כתב גם ספר תורה עבור הצלחת ואחדות הקהילה בצפת, והחל אף בכתיבת ספר תורה גם עבור הישיבה.

כסופר סת"ם חקר כל עניין לעומקו, היה לו על השולחן פלס קבוע, וכשהיה מחליף את גובה הכיסא והשולחן, בדק תמיד עם הפלס את השולחן אם הוא מדוייק וישר ממש. הוא השקיע נסיונות רבים עד שידע לדייק ביותר את חוד הקולמוס וזווית האחיזה.

שנות מכאוב וחיוך

למרות שחיוכו היה תמיד על פניו, הרב אביטבול התמודד רבות עם בעיות בריאות. "במשך שנים רבות סבל מדלקת ה'שושנה' ברגליו והיה באשפוזים וטיפולים שונים", מספר הרב זאב פרידמן, מהנהלת הישיבה. "עם זאת, תמיד היה עם חיוך על פניו והביע אופטימיות בכל מצב. לפני כשנה חלה התדרדרות במצב בריאותו ובגין כך היה מאושפז תקופה ממושכת.

"ביום שישי האחרון, אחרי שחזרתי מחצרות קודשנו, פגשתי אותו בשעה מוקדמת בבית הכנסת. שוחחנו על חוויותיו בחגים אצל הרבי מה"מ. כששאלתי למצב בריאותו, אמר כשהוא מלא שמחה ואושר, שב"ה המצב טוב והוא חוזר באופן מלא לעבודה בזאל בשעות הבוקר והערב. היה ניכר כי עבודתו עם התמימים מוסיפה לו חיות".

בחצי השנה האחרונה חלה, ובשל כך נכנס ויצא מבית הרפואה מספר רב של פעמים. במשך השנים חווה ניסים גלויים ויצא ממצבים קשים.

בצהרי שבת בראשית, כאשר חזר מבית הכנסת לאחר אמירת תהילים, תפילה וקידוש, חש שלא בטוב. הוא עלה לביתו לנוח, שם נמצא לאחר מכן ללא הכרה. לאחר נסיונות ומאמצים של צוותי ההצלה, הצליחו להחזיר לו דופק. לרגע היה נדמה שהנה חווים נס נוסף.

אולם למרבה הצער והכאב של המשפחה, התלמידים והמושפעים הרבים, נשמתו עלתה השמימה בעלות המנחה בשעת רעווא דרעווין.

עם ניצוץ אהבה בעיניים

לאחר פטירתו במיטב שנותיו, הספידוהו רבנים, מושפעים וחברים בדברים שניתן ללמוד מהם על אישיותו המיוחדת והשפעתו שחרגה מעבר לעבודתו כמשגיח.

כך כתבו תלמידיו בספר זיכרון מיוחד:

"נתחיל מהסוף, במשך השנים מאחרי שנת ה'קבוצה', השליחות והחתונה, בכל פעם שראיתי אותו, נמשכתי אליו להגיד לו שלום, לקבל איזו צ'פחה קלה תוך כדי חיוך שמעולם לא מש מפיו. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו.

"היה לו בישיבה תפקיד מאד מורכב, להיות משגיח ב'סדר' הכי קשה – חסידות ערב. כולם עייפים, סוף יום… והוא עם האישיות הכובשת שלו, הצליח להאהיב את עצמו גם על הבחורים הכי חלשים, והכי 'לא ממושמעים'. כולם קיבלו ממנו מילה טובה, ופשוט חזרו ללמוד.

כמעט בכל 'סדר', סביב שולחן המשגיח שלו ישבו בין שלושה לעשרה בחורים איתם למד בחיות, החדיר בהם חסידות ויראת שמים. זאת תופעה נדירה.

"מי שלא הכיר את חייו האישיים, היה בטוח שמדובר ביהודי מליונר, שיש לו משפחה ענפה, והכל נהדר בחייו. תמיד מחייך, תמיד אופטימי, הכל באווירה חסידית. עם כל המשברים והקשיים שחווה בחייו האישיים".

תלמיד נוסף כותב:

"יש דמויות שלא צריך סיפור מיוחד עליהם. הם הסיפור המיוחד. האישיות המיוחדת. כזה היה הרב אביטבול שאני לא מאמין שאני כותב עליו בלשון עבר. להיזכר ברגע שהוא נכנס ל'זאל' ועובר בן התלמידים בחסידות ערב. אתה מרגיש שנכנס לכאן חסיד אמיתי, מסודר. חסיד של הרעבע. ראית שנוגע לו מהבחורים.

"אני נזכר בערגה ממש בערב אחד שאני יושב אתו בתפקידו כמשגיח בסדר חסידות ערב, ולומד אתו מאמר חסידות, ולפתע הוא מספר לי על רגע מיוחד שהיה לו ב–770 כשהוא התקרב לחב"ד, הרגע בו הרבי הסתובב לכיוונו בתנועת עידוד חזקה. 'זה רומם אותי ממש' סיפר עם ניצוץ אהבה בעיניים.

"את הרבי לא זכיתי לראות, אבל את האהבה העצומה של החסידים לרבי ראיתי באותו ערב בעיניים של הרב אביטבול".

____________

הכנס עוד היום את הרבי לביתך – חתום כעת על מנוי למגזין בית משיח