האוצר הכי יקר שיש לנו, למה שנשמור אותו לעצמנו? • מאלף

ראיין: שניאור זלמן לוין

זה יכול להיות בסתם יום רביעי עם חברותא, או בליל שישי בשיעור רב–משתתפים. ה'דבר מלכות' – שיחות הרבי מלך המשיח שליט"א מהשנים תנש"א–תשנ"ב, הפכו כבר מזמן לחוק לימודם הקבוע של אלפים מחסידי חב"ד, שיחות אלו מהווים מקור לשאיבת עידוד וחיות, נתינת כוח להידבק בדבריו של הנשיא ולהאמין בדבריו הקדושים באמונה טהורה.

במהלך השנים שחלפו, הופצו השיחות במהדורות שונות, בחוברות ובספרים, עם ביאורים או פיענוחים, כאשר העיקר הוא האופן שבו הציבור יוכל להיכנס לעולמם המופלא של שיחות הדבר מלכות.

הנורמה הפכה לשגרת חיים, אך מדי פעם ראוי לכל חסיד לבדוק עד כמה עניינים המהווים בסיס לחיים חסידיים בעידן הגאולה ברורים ומונחים בנפשו; עד כמה השיחות האחרונות שזכינו לשמוע מהרבי עומדות בראש מעייניו.

לשם כך פנינו לרב שמעון ויצהנדלר, ראש ישיבת תות"ל ראשון לציון ומחברי מכון 'ממש' – מבין העוסקים בהפצת הדבר מלכות על שלל מהדורותיו, כדי שיבהיר, יסביר ויכניס אותנו לחיים המיוחדים של חסיד שחי עם שיחות אלה.

'תקופה חדשה' זו אמירה משמעותית

לפני כל השאלות, ביקשתי מהרב ויצהנדלר להתחיל בהקדמה קצרה שתבהיר את הבסיס לכל העניין ולמושג 'דבר מלכות':

איך בכלל החלה המציאות הזאת שחסידים קבעו לעצמם לימוד בסוג מסוים של שיחות, מה שעלול להגיע על חשבון לימוד שיחות אחרות? איך אפשר להחליט על שיחות מסוימות בתור עיקר, השיחות שאותם כל אנ"ש יושבים ולומדים?

למעשה, השאלה מסתעפת למספר אגפים: ראשית, איך ניתן לקבוע מעין קדושה מיוחדת בשיחות מהשנים תנש"א–תשנ"ב על פני שיחות משנים אחרות, עד כדי קריאה בשם שונה, שם שמבטא הרבה: 'דבר מלכות'?

ובכלל, מאיפה מגיעה העוצמה לטעון: "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה" כביכול, ועוד לקבוע לימוד מיוחד דווקא בשיחות אלו?

מי הוא זה שמחליט מה מהותי ומה לא, זה עומק וזה לא עומק?…

תשובות לשאלות הללו ניתנו בעבר באופנים שונים, ואני אבחר באחת מהן.

המושג 'שיעורים קבועים' בעניינים מסוימים בחסידות, זה מטבע לשון שהרבי בעצמו הטביע. בדורות הראשונים זה כמעט ולא היה, אפילו המושג 'חסידישע פרשה' (הלימוד הקבוע ב'תורה אור' וב'לקוטי תורה') זה מושג של הרבי. אמנם זה כבר היה קיים לפני זה בצורה מסוימת, אבל הרבי הנהיג את הלימוד השבועי הזה. עצם העניין שאנ"ש לומדים בקביעות 'תורה אור' ו'ליקוטי תורה' זה נראה קצת מוזר; מה עם ספרים אחרים? הם פחות חשובים?

אמנם, ברור שמבחינת הלימוד צריכים ללמוד הכל. הרבי אומר שצריכים ללמוד הכל, כפי שזה נקרא 'גירסא של חסידות'. אבל אחרי הכל יש את המושג שהרבי הנחיל "שיעורים הקבועים" בלימוד החסידות.

בתוך השיעורים הקבועים, הרבי הטביע כבר בשנים הראשונות לנשיאות מושג של שיעורים קבועים "בתורת הנשיא", כלומר, חסיד חב"ד נכנס לבית כנסת, יש ארון חסידות שלם, והוא רוצה להתחיל שיעור קבוע. במה יבחר? אז אומר לו 'יש חסידישע פרשה', יש 'תניא', אבל יש לימוד שיעור קבוע בתורת הנשיא.

בתוך זה, כל אחד מבין שדבר שהוא בגדר סיום וחיתום, שלימות הנשיא, מתבטא בדברי התורה שנאמרו בשנים האחרונות. גם את המושג הזה למדנו מהרבי, כפי שכתב בעצמו (אג"ק ח"ד ע' כ"ד): "והלוואי היו מדקדקים אנ"ש, ובפרט התמימים, בדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ אפילו בשיחותיו ובפרט אלו משנת השי"ת והשנה שקדמה לה".

אם כן, ברור לכל שזה עולם מושגים ומטבעות לשון שהרבי הטביע.

זאת ועוד: ישנו פתגם חסידי שהפך למעין כלל יסוד: "מה שאצל הרבי הוא בדרך אפשר, אצלנו זה בוודאות". כלומר, חסידים לקחו דברים שהרבי אמר כאפשרות, והפכו את זה ליסוד.

בג' שבט תשנ"ב, כאשר הוציאו קונטרס עם שיחות בענייני גאולה ומשיח, הורה הרבי להוסיף מהשיחות של החודשים האחרונים.

יחד עם זאת, יש דברים שאנו לומדים באדיקות ובקביעות לא כי הרבי ציווה אותנו, אלא כי חסידים קיבלו זאת על עצמם בהבינם את חשיבות הדבר. כמו למשל לימוד הפתגם היומי ב"היום יום". אין בית כנסת חב"ד שלא קוראים בו את הפתגם היומי של הרבי. מדוע? כי זה יקר לנו.

אז גם אם הרבי לא אמר בתנש"א 'למדו רק את זה' – אבל היסודות שהרבי נתן לנו נותנים את הכוח לקבוע לימוד מסויים ומועדף. זוהי תורה שהרבי עצמו נתן לכך משמעות חזקה.

הרבי מעניק נשמה לטיימינג

אנו עומדים כעת בשנת בשנת תשפ"ב – שלושים שנה מאז שנת תשנ"ב ושיחות הדבר מלכות. מהו המסר לקהל התמימים ואנ"ש בנוגע לשיחות אלו?

אם תכנסו לחנות ספרים ותחפשו סר, אף פעם לא תמצאו ספר שעונה לשם 'תק"ב' או 'ת"ב' וכיו"ב. אין כזה דבר. כל המושג לקרוא לספר על שם שנה קיים רק אצל רבותינו נשיאנו – 'תרס"ו', 'תער"ב' וכדו'. כל המושג של 'זמן' – תקופה (כפי שיוסבר בהמשך) קיים רק אצל הרביים.

רואים את זה גם אצל זקני אנ"ש, כמו לדוגמה בחילופי מכתבים בין ר' ישראל ג'ייקובסון לר' שמואל לויטין, מחשובי וזקני החסידים, רואים שהיו מדברים ביניהם לפי קודים של זמנים. השנה הזאת ובשנה הזאת…

ככה גם הגיע המושג של 'נ"א נ"ב' – ממש כמו שאצל הרבי רש"ב קיים המושג של 'תרס"ו'. אבל כאן זה משהו אחר לגמרי…

בשיחות הללו יש מסר מאוד ספציפי; הן לא רק שיחות רעיוניות, אלא הן עוסקות בטיימינג – בזמן ומקום. בשיחות אלו, "המעשה הוא העיקר" התלבש בזמן ומקום עכשווים; הן עוסקות רבות בדברים השייכים דווקא לתקופתנו הנוכחית.

מה שהתחדש בשנת תנש"א הוא, שיש רצף שיחות בעקבות השנה, וביאורים שונים במשמעות שלה: "תנשא מלכותך", "שנה שמלך המשיח נגלה בו", "שעה שמלך המשיח בא". הרבי מעניק יחס מיוחד לשנים תנש"א ותשנ"ב.

אפשר לומר כי בשנים נ"א נ"ב, הרבי נתן אמירה מיוחדת – קורה משהו עכשיו, כמו אומר: משהו מיוחד מתרחש בטיימינג הזה. ואמירת הקודש הנחרצת הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב. קח לדוגמה את השיחה הידועה של כ"ח ניסן תנש"א. רוב מכריע של השיחה עוסקת במהות וסגולת הזמן; הזמן היומי, הזמן בחודש, הזמן בשנה. ואחרי כל הסגולות של ה'זמן', "מתעוררת התמיהה הכי גדולה".

מתי הסגנון הזה החל למעשה?

כמדומה מפרסום ה'ילקוט שמעוני' הידוע, אודות מלחמת המפרץ בחודש מנחם אב תש"נ. כל המושג של "נמצאים בשעה שמלך המשיח נגלה בו" – הרבי קובע: קורה פה משהו חדש, וזה החל משלהי קייץ תש"נ.

למעשה, כל שבוע שחסיד לומד את השיחה, הטיימינג כמו מכריז ואומר: אני נמצא בתשפ"ב, אני נמצא בהגדרה מסוימת, בתקופה מיוחדת.

המסר שעולה מהשיחות הוא, שזה אמת. כל שבוע שאתה לומד את השיחה אתה אומר לעצמך – קרה משהו בתנש"א או בתשנ"ב. כשאבא לומד את השיחה, הוא בעצם אומר לילדים שלו "נולדתם אמנם בשנת תשע"ו, אבל אני רוצה לספר לכם אמת שעוברת כבר שלושה עשורים (וזה כואב מאוד שעבר כל כך הרבה זמן!…) שבשנת תנש"א קרה משהו! התרחש משהו!".

בשיחות אלו, הרבי לא רק אומר שזה זמן התגלות משיח, אלא גם מעניק נשמה לטיימינג; מתחילה כאן תקופה נעלה של עבודת ה', התקדמות בעבודת ה'. הרבי מעניק לנו הנחיות חדשות מתוך ההסתכלות המיוחדת של זמן הגאולה.

מלבד עניין הזמן, הרבי מחדד גם את עניין המקום – "בית רבינו", "בית הכנסת..", מה שמעיד אף על החשיבות בעניין זה.

אם נתמצת את הנקודה: החידוש והמסר של נ"א–נ"ב הוא המקום והזמן. נכנסנו לזמן ותקופה חדשה.

פתאום מישהו הגיע, ודפק על השולחן והכריז: "הרבי מגיע לארץ"…

בתור מי ששמע את השיחות וחווה את התחושה ששררה באותם ימים – האם ישנו הבדל בהבנה כיום במשמעות שיחות אלו, לעומת איך שהבינו אותן אז, בשנת תשנ"ב?

את רוב השיחות שנאמרו אז בימות החול, זכיתי לשמוע באמצעות שידורים, שכן הייתי בארץ ישראל. שאר שיחות הקודש שנאמרו בשבתות ובחגים, הגיעו באמצעות פקסים. מיד אחרי שיחה, נרשמו ר"דים [= ראשי דברים] קצרים. גם אם לא ידעת על שיחה פתאומית, בבוקר היית רואה ר"ד, והשיא היה כאשר הוא הגיע 'מוגה' על ידי המלך…

מדי שבוע ציפו לשיחה הבאה. כל אחד שנכח אז, יכול לספר שכל אנ"ש היו מחכים לדעת 'מה הרבי יגיד בהתוועדות השבת', ידעו שהולכת להיות הוראה חדשה.

ולמרות הכל – מנקודת זמן ההיא, לא ממש הבינו עדיין את גודל הסערה בשיחות. אני זוכר שאפילו בשבת פרשת שופטים נ"א, כשנדפסה הכתבה המפורסמת של ר' מענדל וועכטר בכפר חב"ד שאמר כי דברי הרבי הם ממש 'נבואה' והמשמעות הנלווית לכך – זה עדיין לא חדר בכולם. אנשים לא אחזו את הבניה וההמשך, את המהלכים של השיחות.

ככל שעבר זמן מאז (עם כל הכאב בכך שהזמן עובר), החלו להבין שהרבי הוביל פה מהלך שהלך והתעצם מדי שבוע.

מסופר שכאשר הנביא ירמיהו עמד לפני המלך ואמר לו דבר–נבואה, המלך לא קלט שיש פה איזה מהלך. ירמיהו הגיע כל הזמן אל המלך ואמר בפניו נבואות רבות – אבל המלך שמע וקלט רק את מה שהוא אמר לו עכשיו, ולא הבין את המהלך הכללי. רק אחר כך כשקוראים בספר ירמיהו את כל סדר הנבואות, אפשר להבין שמדובר פה במהלך שלם.

זה ברור שאת המהלך הכללי של שיחות הדבר מלכות לא ראו בזמן אמת בנ"א נ"ב, אבל כיום, ככל שעבר הזמן, התמימים ואנ"ש הבינו שיש פה עבודת ה' חדשה לגמרי – עבודה של זמן הגאולה.

מצד שני, המעלה של אז הייתה, שבשורת הגאולה הייתה הרבה יותר 'כאן' ו'עכשיו', וזו מעלה אדירה. כל מילה של הרבי הייתה כפשוטו ממש.

אני זוכר סיטואציה שהייתה באותם ימים: ישבנו בבית כנסת ברחוב הרב קוק בבני ברק, ומישהו הגיע פתאום ודפק על השולחן והכריז, "לייבל גרונר הודיע הודעה לאנ"ש, שהרבי מגיע לארץ". כולם האמינו. לכולם היה פשוט שזה ככה… לאור ה'מתח' המרומם שהרבי הציף אותנו בכל שבוע, הכול הבינו שזה לא חלום, זה יכול לקרות כל רגע; הנה הרבי מגיע וגואל את עם ישראל.

כשהתחילו לבנות את הארמון בכפר חב"ד, זה לא היה אידיאולוגיה או פלפול. זה היה נצרך פיזית. כל ה'רשמיים' הגיעו לשם, דוברי חב"ד וכו'. מה פירוש? הרבי הרי מגיע לארץ, והוא צריך מקום להיות בו.

אז הטיימינג והמוחשיות היו אז כפשוטם ממש, בלי שום בלבולים.

המשפיע ר' אברהם מאיור אמר פעם פתגם נפלא: היום מבינים יותר חסידות, אך אצל הרבי הרש"ב חיו יותר חסידות. היום אפשר לסכם סוגיה שלימה בחסידות בצורה נפלאה, אבל אז חיו את זה. זו הנקודה.

עד כמה המסר והתוכן של שיחות הדבר מלכות צריך לחדור לתודעת הציבור החב"די?

התשובה היא פשוטה: חייבים להבין שבשנת תנש"א קרה משהו (כפי שבואר במענה לשאלה הראשונה באריכות). אם לא יוצאים מנקודת הנחה – בתנש"א נפל דבר בישראל, אי אפשר להתקדם. ומי אומר את זה? – הרבי אומר את זה! הרבי אומר שהחלה תקופה חדשה! מישהו אחר יכול לומר אחרת?!

נכון, הרבי לא אומר מפורשות 'אני רוצה שמהיום תלמדו נ"א נ"ב', אבל הרבי אומר הרבה יותר מזה, 'התחיל משהו חדש!' אם החלה תקופה חדשה – אז בוודאי שהתורה של נ"א נ"ב חייבת לחדור בציבור בכל דרך אפשרית. זו הנקודה.

אפשר להמחיש את העניין הזה מעובדה מעניינת: חסידי הרבי הרש"ב למדו תמיד 'המשך תרס"ו'. גם הרב יעקב לנדא שהיה בליובאוויטש במשך שנים רבות, למד דווקא ס"ו. כל סוגי החסידים של הרבי הרש"ב למדו ס"ו, הם אמנם למדו גם המשך רנ"ט, אבל בעיקר ישבו ולמדו ס"ו. למה? האם הרבי הרש"ב אמר להם ללמוד ס"ו? – לא, אבל כחסידים ו'מקושרים' הם הבינו והרגישו של'המשך' זה יש יוקר אצל הרבי הרש"ב (כמו שניתן לראות בביטויים של הרבי בתש"ל).

וכאשר החסידים הבינו כך, נהיה להם פשוט שצריכים ללמוד ס"ו, "מ'דארף לערנען ס"ו", גם בלי הוראה ישירה מהרבי [המשך תער"ב הגיע מאוחר יותר, והיה פחות מצוי].

תמיד היה מושג כזה, שחסידים הבינו מה התביעה של הרבי עכשיו, ובזה הם התעסקו; סביב זה היה השיח ברחוב החב"די.

ככה גם בשיחות ה'דבר מלכות'. האם הרבי אמר ללמוד דווקא את השיחות של נ"א נ"ב? לא! אבל הרבי אמר ברורות שצריכים להתחיל לחיות אחרת. ממילא השיחות של התקופה החדשה חייבות להיות הבסיס לחיים של חסידים – לא כי הרבי אמר ללמוד אותם, אלא כי הם החיים שלנו!

לפני כמה שנים התקיים סימפוזיון כלשהו, ומישהו אמר שם ש"אין כזה דבר 'בשורת הגאולה', ר"ל, יש רק אוסף של שיחות, אולי בסגנון קצת שונה, אבל זה כמו בתש"נ או בתשמ"ח. לכן בשבת צריך ללמוד ליקוטי תורה".

התשובה לכל מי שטוען ככה, היא תשובה חד משמעית: תלמד מה הרבי מלך המשיח אומר, ותבין שמדובר כאן במשהו אחר לגמרי, תקשיב שיחה אחרי שיחה… יש פה מהלך שלם…

חסידים, אנ"ש וכל שכבות הציבור החב"די, מוכרחים להיות שקועים בשיחות הדבר מלכות עד הסוף. זה צו השעה ואי אפשר להימנע מלהתעסק בהם.

אחת הטענות העולות מדי פעם, שהשיחות הן מורכבות וחלקן בעלות מסרים עמוקים. איך אפשר לדרוש מאברך שבסך הכל רוצה ללמוד שיחה עם שאלה–יסוד–ותשובה, ללמוד דווקא את שיחות הדבר מלכות? למה צריך להתעקש על הלימוד הזה דווקא? – מה יש מיוחד בשיחות האלו?

השיחות הן הדרכה בעבודת ה' נעלית המותאמת לזמן הזה. מדובר בדרך התוויה לעבודת ה' ברוח הזמן, מותאמת לתקופה החדשה. הרבי מצביע על הרבה מושגים חדשים, "עבודה של יחידה", "יום של גאולה" כל שיחה והסגנון שלה.

בשיחת פרשת נח תשנ"ב לדוגמה, הרבי נותן לנו צורה חדשה של חשבון נפש. אמנם נכון שכל יהודי עושה חשבון נפש; כל אדם בריא בנפשו עושה מדי פעם עצירה ובודק את עצמו – אבל באותה שיחה של נח נ"ב יש ממש 'אותיות מרוממות'. הרבי מסביר שם שהחשבון צדק צריך להיות מתוך נקודת הנחה שהכל כבר מושלם; קומת האדם כבר הושלמה וכעת צריך לתקן רק את הפרטים. ההתוויה הזאת היא התרוממות אדירה, דחיפה עצומה לעבוד את ה' בהתחדשות, מוחין חדשים, לשנות כיוון ולהתרומם.

הרבי, נשיא הדור שהוא "הנותן לך כוח לעשות חיל", מנחיל לנו דרך חדשה. הטיימינג הזה של נ"א נ"ב הוא נצחי, ומאז אנחנו צריכים רק להתרומם יותר ויותר. ככה זה, הרבי תמיד מרומם אותנו ומרים אותנו לפסגות.

אמנם השיחות הללו יש בהן מסרים עמוקים, אבל הן מוכרחי המציאות, חייבים לדעת אותן.

אפשר לומר שהסיבה לעומק הנפלא של שיחות הדבר מלכות נעוצה בשני הטעמים שהרבי מלך המשיח מסביר בסיבת התגלות החסידות בדורנו: טעם חיובי – כיון שמתקרבים לגאולה. טעם שלילי – להתמודד עם קשיי הגלות. נראה לי שהטעם השלילי שייך יותר לציניקנים שבינינו…

מה זה אומר להתמודד "עם קשיי הגלות"?

במכירת החיסול של הסט"א רגע לפני הגאולה, הוא מביא עמו מסרים קליפתיים מאוד עמוקים ומתוחכמים. לא לשווא קוראים לו: "דער קלוגינקער". הפיקח. הרבי אומר שבזמן בו שוחטים את היצר הרע, הוא מפרפר, ובשעה של הפרפור, היצר הרע מוכר דברים בתחכום ובעומק רב.

לכן צריך דווקא שיחות עמוקות – זה חובה! העולם נהיה מתוחכם, הוא חייב עומק, ובשפה של נ"ב: צריך לגלות את עצם הנשמה, עבודה של 'יחידה', של 'עצם'. היצר הרע לא פראייר, ובסוף ימיו הוא משתולל בכל הכוח.

ובטעם החיובי – הרבי נותן לנו מסר אדיר, מסרים עמוקים; הוא ממש משדרג את עבודת ה' ונותן לנו טעימה מהגאולה והתחברות לגאולה כדי שניכנס סוף סוף לתקופה הנפלאה. כעת נותר לנו רק להסכים להצטרף.

לכן אין פה רק התעקשות ללמוד שיחה מסוימת; אלא זה חובה! ומי שרואה בזה התעקשות, הוא מסכן… זה כמו להתאונן על כך שבחב"ד מתעקשים על חלוקת זמן הלימוד בין נגלה לחסידות… פשוט תשמח שיש לנו אוצר שכזה!

זה ה"ורוממתנו"! זו התייחסות חדשה לחלוטין. יש לנו אפשרות להתחבר לעולם המופלא של הגאולה, איך אפשר לשבת באדישות מהצד?!

להפיץ את השיחות לכל יהודי בכל מקום

בנוגע להפצה של השיחות בקרב הציבור הכללי. אנחנו מבינים שהשיחות הללו הן פסגת לימוד התורה ועבודת ה' גם לגבי ההיסטוריה. אבל המודעוּת בקרב הציבור הכללי לחשיבות השיחות הללו, אינה גדולה. האם אין כאן החמצה?

אני יכול לומר לך בצורה חד משמעית, כי בכל הנוגע לפרסום, אנחנו כלל לא בכיוון. חייבים שינוי מקצה לקצה!

יש לנו מתנה! כל העניין של ההפצה זה על האבן שבכתר המלך, את זה צריך להפיץ.

יש יהודי בבני ברק, בשם בויער, שהקים מכון שלם, 'המכון לייעוץ' המבוסס על שיחה אחת – שופטים נ"א. הוא לקח את השיחה ו'פירק' את המושגים 'יועציך' ו'שופטיך', ובנה מזה מודל חינוכי שלם.

ישנו עוד יהודי בשם הרב מורגשטיין, יהודי חשוב, יש לו ספרים שמלאים ברעיונות משיחות נ"א נ"ב. בדבר מלכות וישב ישנה הערה על 'שריקה בגאולה'. הוא בונה על כך מהלכים שלמים. גם הוא עוסק הרבה בשיחת שופטים נ"א, ובשיחות אחרות. מדובר בלא סתם יהודי, אלא באדמו"ר 'מקובל', שפשוט הבין את העניין.

ישנם אינספור אנשים ששינו כיוון בחייהם בזכות שיחות הדבר מלכות. ראיתי פעם באחד העיתונים החרדיים ('המודיע' או 'המבשר'), רב שיח של מחנכים. אחד המחנכים לקח את הרעיון של דבר מלכות פרשת פנחס ובמדבר, ופשוט חזר על הרעיון המיוחד שנמצא בהם! (אולי הוא אפילו אמר לעורך שזה מהשיחה של הרבי, ובעיתון בחרו להשמיט)…

הרבי מלך המשיח שליט"א משנה לאנשים את הראש ומרומם אותם. איך אפשר למנוע מהם את זה?!

השיחות של הרבי בנ"א–נ"ב יוצרים שינוי בנפשו של הלומד, וכשיהודי ילמד את השיחות הוא פשוט ישתנה.

לכן צריכים להפיץ את השיחות הללו כמה שיותר. אנחנו באיחור…

מן הראוי לשבח את עלון 'אחרית הימים' של ארגון 'יפוצו'. בכל שבוע מובא בעלון רעיונות מה'ליקוטי תורה', ומיד אחרי זה רעיונות מה'דבר מלכות'. זה גורם לכך שהרבה אנשים יוכלו לקבל את המסר.

בשונה מחוברות ה'דבר מלכות' הצבעוניות, יש את הקונטרסים המקוריים של 'דבר מלכות' בצבע לבן המופצות ברחבי הארץ. עד כמה הם שינו את המודעוּת?

ברור שההפצה הקבועה של שיחות הדבר מלכות בחוברות הלבנות, שינו את הכל. בלעדיהם כל תורת תנש"א–נ"ב הייתה נשכחת… חייבים לשים דברים על השולחן.

מיד אחרי ג' תמוז החלה קבוצת מוסרי הנפש לעסוק בהפצה בכל מחיר, והם ראויים להערכה נפלאה.

בראש ובראשונה נזכיר את המשפיע הרב חיים לוי יצחק גינזבורג ע"ה, ראש וראשון לחיילים שנלחמו על ההפצה הזאת, עד שבשלב מסוים פשוט קרס תחת העול הכספי של הוצאת החוברות. הוא מסר ששה עשר שיעורי דבר מלכות בשבוע! הפעם ה–16 הייתה בשבת לפני שחרית בישיבה בראשון לציון.

בהזדמנויות שונות מנה כמה פעמים מסר שיעור באותו שבוע, וכשהוא עשה זאת, ראו נהרה של שמחה על פניו. הוא לא עשה זאת מתוך גאווה חלילה, כי הוא פשוט לא היה שייך לגאווה.

כן היו גם הרב יצחק פיין ע"ה, הרב אליעזר ברוק ע"ה, ועוד אנשים שמסרו נפשם על הפצת ה'דבר מלכות'.

עד כמה חשיבות ישנה בנטילת חלק בלימוד והפצת חוברות הדבר מלכות?

כל מה שנאמר עד עכשיו, אינו אלא פתיחה לעיקר–העיקרים: התגייסות מוחלטת ב'אמיתיות ובשלימות' להפצת ה'דבר מלכות'. שיחות אלו מהווים את הדרך הישרה, הקלה והמהירה להפיכת המרירו מהיכל 'קן ציפור', למיתקו ב'היכל משיח'.

תכל'ס, יש להיחלץ חושים ולסייע בהפצת חוברת ה'דבר מלכות' השבועית משיחות תנש"א–תשנ"ב שהפכה לחלק בלתי נפרד מ'מעשינו ועבודתינו'. הביטוי ההולם להחלצות חושים זו היא 'כל אשר לאיש יתן בעד נפשו' – ממון כפשוטו. הוצאת ממון על האמונה בפרסום בשורת הגאולה על ידי הפצת 'אותיות הרב' עצמן – היא ההוכחה ללומדי ה'דבר מלכות' כי אכן מפיצי החוברות חדורים ברצינות בשיחות אלו.

הביטוי ל'אמיתיות ושלימות' של ה'חוצה' הוא על ידי שאנו נותנים את 'חיי נפשנו' עבור ה'מעיינותיך באמיתיות ובשלימות' – כסף רב להפצת אותה אמת בלתי מתפשרת – הפצת התורה מהיכל משיח שהתלבשה ב'אותיות' של חסידות חב"ד, והתגלתה על ידי אדמו"ר מלך המשיח שליט"א ב'ימות המשיח'. באמצעות עזרה זו, אפשר יהיה לממש סוף סוף את הסיום הנוקב של שיחת התביעה–דרישה מיום כ"ח ניסן תנש"א לפיה עבודת גילוי המשיח תהיה מתוך שמחה וטוב לבב.