"יום אחד שפוי": ביקור בכפר הנופש לפליטים יהודים בהונגריה

מקור ראשון

בכיכר החירות בבודפשט הציבה ממשלת הונגריה, בקיץ 2014, אנדרטה המספרת את סיפורה של האומה במלחמת העולם השנייה: גבריאל המלאך, המסמל את האומה ההונגרית, מותקף בטופריו של נשר העט להורגו. האם הממשלה מנסה להצטייר כקורבן ולטשטש את אחריותה לזוועות שנעשו ביהודים, תהו אזרחים פרטיים, ובתגובה החלו להציב למרגלות האנדרטה מזוודות ישנות, אבני זיכרון ומסמכים המספרים את האמת, במעין אנדרטת זיכרון חלופית.

הונגריה עדיין לא בשלה להודות בפשעי העבר שלה, אבל כאשר נקרתה בדרכה ההזדמנות לתקן את הרושם ההיסטורי היא לא היססה לאמץ אותה. כבר ארבעה חודשים פועל באחד מכפרי הנופש הממשלתיים שלה, על גדות אגם בָּלָטוֹן במערב המדינה, מחנה פליטים שומר כשרות ליהודים מאוקראינה. כפר הנופש בבָּלָטָנוֹסוֹד הוכשר בזכות מאמץ משותף של מנהיגי קהילות בהונגריה ובאוקראינה.

"כבר ביום הראשון למלחמה צלצלתי לרב מאיר סטמבלר, יו"ר איגוד הקהילות באוקראינה, ושאלתי אם הם צריכים עזרה", מספר הרב שלמה כובש, הרב הראשי של איגוד קהילות שומרי התורה בהונגריה. "אחרי שלושה שבועות חזרו אליי ואמרו: 'אנחנו צריכים מקום לפסח שיוכל להכיל אלף איש'. שבוע לאחר מכן כבר היו לנו מפתחות". יותר מאלפיים פליטים יהודים עברו שם. חלקם הגיעו ישירות ממולדתם המופגזת, אחרים הצטרפו לאחר שכבר התפזרו באירופה. הביקוש עולה על ההיצע עד כדי כך שבשטח הכפר הוצבו גם בתים יבילים.

בחום האירופי, ילדים ואימהות מצטננים במים בחוף האגם. קבוצת ילדים עם צרכים מיוחדים הגיעה ישירות מאזורי הלחימה רק כדי להתאוורר קצת; ההורים נותרו מאחור, בבית. "יש הרבה אנשים שרוצים לעלות ארצה", אומר הרב סטמבלר, "אבל הרבה גם מרגישים בנוח באוקראינה ולא באמת רוצים לעזוב. הם נולדו שם, אבותיהם נקברו שם ויש להם קרובים חולים שצריך לדאוג להם. הם רק רוצים מקום לשהות בו עד שהמלחמה תעבור. אני באופן אישי חושב שישראל היא המקום לעבור אליו, אבל לא לכולם יש כוח לשינויים כאלו, ואני לא שופט את מי שלא יכול".

בהמשך השביל, נערים ומדריכים מצויים בעיצומו של משחק כדורגל. "באוקראינה הם לא היו יכולים לנהל משחק כדורגל שלם בלי שהוא ייעצר בגלל אזעקות", אומר סטמבלר. "הם באים לפה בשביל הרוגע הזה. אנשים אומרים, איך זה יעזור להיות כאן שבועיים? הם לא מבינים שיום אחד שפוי כזה, בשביל ילד, הוא עולם ומלואו".

בשנת 2006, שבועיים אחרי שנבחר, הגיע לבלטונוסוד ראש הממשלה ההונגרי פרנץ ג'יורצ'ני, ובנאומו בכפר הנופש מול ראשי המפלגה הודה ששיקר לבוחרים כדי לנצח בבחירות. השיחה הודלפה, מפגינים יצאו לרחובות, והתמיכה בממשלה צנחה. "אצל ההונגרים האירוע הזה תפס ממדים של פרשת ווטרגייט", מספר הרב כובש. "מאז המקום הזה ננטש. אף אחד לא רצה להגיע לכאן. פגשתי פה שומר שעובד כאן יותר מ־20 שנה, והוא הוביל אותנו בסיור. כשהגענו לאולם נעול אחד הוא אסר עלינו להיכנס אליו, וכששאלנו למה הוא ענה 'לא חשוב'. הבנו ששם התקיים הנאום המקולל. עכשיו פתחנו את הכול".

בתוך אחד האולמות, המעוצב ברוח סובייטית, אנחנו מוצאים חבורת ילדים בהדרכת צעירים מחב"ד. חלקם באו מן המלחמה, אחרים הובאו במיוחד ממקלטי שהייה זמניים באירופה למחנה הקיץ על גדות האגם. אחד הילדים פצח בראפ של "סטפניה", שיר האירוויזיון האוקראיני הזוכה. "גם כשאתה יהודי שבורח מארצך נשארת לך הפטריוטיות", אומר אחד המדריכים.

עובדת מטבח יוצאת מחדר האוכל בוכייה, ואיש צוות ניגש אליה ומנסה להרגיע אותה. "חלק מהאנשים שעובדים פה הם פליטים בעצמם", הוא מסביר לנו. "לא כולם הספיקו לעבד את מה שעברו, והם פגיעים יותר מהרגיל".

"הקושי הוא לא רק פיזי", אומר הרב כובש. "אנשים לא יודעים מה ילד יום. גם אם הם השיגו דירת חדר, מגיע הקיץ והילדים מטפסים על הקירות. הרבה מהם הגיעו מבתים אמידים, ופתאום מצאו את עצמם חסרי כול. גם תודעתית זה קשה".

"מישהו אמר לי אתמול שהוא מרגיש כמו עם ישראל במדבר", מוסיף סטמבלר. "לא חסר כלום, יש מן בכל יום, אבל הם לא יודעים מה יהיה מחר. יש כאן מישהו, אחד התורמים של הקהילה, שנוסע כאן בפורשה שלו אבל חושב פעמיים על הדלק שהוא צריך למלא".

בארוחת הצהריים אני מזדמנת לשיחה עם יהושע קולפק, אב לשישה מחרקיב. "הצלחנו לברוח שלושה ימים לפני שהדירה שלנו נפגעה", הוא מספר. בתוך ימים ספורים התפזרה הקהילה לכל עבר. "כשהתחילה המלחמה, אנשים שהייתה להם יכולת כלכלית יצאו מוקדם. מי שאין להם יכולת כזו נאלצו להישאר. זה כבר פיצל אותנו. הגענו מחרקיב לדניפרו, ומשם התגלגלנו לפה.

"אנשים לא האמינו. יש מי שעד היום לא מבינים איך זה קרה. הם חשבו שזה ייקח יום־יומיים והכול ייגמר. רק עכשיו הם מבינים שזה הולך להימשך זמן רב ומתחילים לצאת".

ילדיו מתקשים להתמודד עם המצב החדש. "הם בהלם. לא מבינים מה קורה", אומר קלופק. "אני מניח שנראה את התוצאות של זה מאוחר יותר. הם רואים שאבא ואמא שלהם דואגים, ומרגישים את חוסר הוודאות באוויר. אחרי ששמעו את ההפצצות הם נעשו רגישים לכל רעש. לפני שהמלחמה התחילה הכנתי מראש מיניוואן כדי שאוכל להימלט בעת הצורך. אבל בזמן אמת לא ידעתי מה יותר סביר, שיירו בי ברחוב או שיירו בי בדרך. בבניין שגרתי בו רבים נפצעו מההפגזות".

בין הסועדים נמצאת גם יוליה רוזמן עם בנה דוד בן השנתיים וחצי, והיא מאכילה אותו בתנועות חפוזות. הם נמלטו מברדיאנסק, עיר נמל שנמצאת מאז פברואר תחת שליטה רוסית. "הם נכנסו לעיר בטנקים וברגל, ופשוט כבשו הכול", מתארת רוזמן. "בכל צומת היו חיילים רוסים. מספיק שמישהו נתפס עם תמונה של דגל אוקראינה בטלפון או מדבר אוקראינית ברחוב, מיד עצרו אותו. לא היה מספיק אוכל וכל בתי המרקחת נסגרו. במשך חודש וחצי היה בלתי אפשרי לצאת. לא היה אינטרנט ולא הייתה דרך לתקשר. כשהקליטה חזרה, אמא שלי התקשרה אליי ואמרה לי 'תברחי. יש אוטובוסים של ארגונים יהודיים, תצאי משם'.

"לפעמים הם נתנו לאוטובוסים לצאת ולפעמים ירו עליהם. לא יכולת לדעת מה יקרה להסעה שלך. אנשים הסתתרו ביערות ובשדות, לפעמים במשך כמה ימים, עד שיוכלו להמשיך את הבריחה שלהם".

איך הצלחת לבסוף לברוח?
"יצאתי לקראת פסח באחד האוטובוסים. נסענו בדרך עפר שהנסיעה בה נמשכת שעה וחצי, אבל לנו זה לקח יותר מעשר שעות. בכל פעם עצרו אותנו במחסומים. הרוסים הורידו את כל הגברים מגיל 16 ומעלה והורו להם להתפשט. חיפשו אצלם קעקועים על הזרוע של רגימנט אָזוב, סיירת שהם מחשיבים לנאצית. פעם ישבתי באוטובוס יחד עם הבן שלי, ונכנס חייל עם רובה וניסה לתת לתינוק בן השנתיים להחזיק אותו כאילו הוא צעצוע. הוא הפנה אליו את הקנה. זה היה מפחיד מאוד"

אם אין לכם לאן לחזור, למה בעצם לא לעלות לארץ ישראל?
"בהתחלה התכוונתי להגיע לישראל, אבל עד שהגעתי ללבוב הקונסוליה עזבה את העיר. בינתיים הגעתי לכאן, ופה אני יכולה להישאר למשך שנה כי יש לי אשרת שהייה הונגרית. אני מרגישה בת מזל שאני יהודייה. כשהגענו לדניפרו כל התקשורת שם נפלה, לא היה עם מי לדבר ואת מי לשאול. כשראיתי את הרב של הקהילה רציתי לבכות מאושר. יש לי חברים לא יהודים שברחו לפולין. דחסו אותם מאה איש לתוך איזשהו חדר. הם מבזבזים שם כל יום הרבה כסף, בלי הכנסה. אני מעריכה את העזרה ההדדית שיש פה בין היהודים".

גם קולפק לא רואה כרגע בעלייה לארץ אפשרות ריאלית. "השקענו הרבה כסף בבית שלנו בחרקיב, זה כל מה שהיה לנו, ועכשיו הוא נחרב. אני לא חושב על ישראל כי מבחינה כלכלית לא פשוט לחיות שם. מה שבטוח, אין לי בשביל מה לחזור לאוקראינה".

"בתחילת המלחמה מדינת ישראל לא הצליחה להביא את היהודים לארץ", טוען הרב כובש. "יש אנשים שרוצים לבוא לארץ אבל בודקים להם את כל המסמכים, ואם חסר מסמך מערימים קשיים, ושולחים אותם בחזרה אם הם כבר הגיעו לארץ. לא תמיד דואגים להם לדיור ולעזרה כלכלית. מבחינת מדינת ישראל אין מלחמה, והנהלים נמשכים. מוכרחים להתחשב ולהתגמש קצת".