חדר המלחמה של החילוצים הדרמטיים

אברהם רייניץ, בית משיח

קראון הייטס. השעה אחת לפנות בוקר. בתי השכונה חשוכים, והתושבים נמים את שנתם. אך בבית אחד דולקים כל האורות, ובכל פינות הבית רוחשת פעילות קדחתנית. סביב השולחן הגדול בסלון יושבים בחורי ישיבה דוברי רוסית, מסכים מרצדים מול עיניהם עם מפות מעודכנות של אזורי הלחימה באוקראינה, והאוזניות המשוכללות שלאזניהם מאפשרות להם לשוחח עם היהודים המפוחדים המחפשים נתיבי מילוט מאוקראינה.

בצד השני של הגלובוס, באוקראינה, השעה שמונה בבוקר. בימים שבשגרה, זוהי שעתם היפה של הציפורים המצייצות ותלמידי בית הספר הצועדים ללימודים לצד הוריהם היוצאים ליום עבודה. אבל בימים אלה שגרת הציפורים התחלפה בשגרת האזעקות, והתלמידים כמו הוריהם ספונים במקלטים ובמקומות מסתור מאולתרים, מקווים שהיום החדש יעבור בשלום…

בשבועות הראשונים למלחמת רוסיה–אוקראינה, כולנו שמענו על החילוצים של הקהילות הגדולות באוקראינה. השלוחים פעלו במלוא הקיטור כדי להוציא אלפי יהודים מאזורי הסכנה, ורק לאחר שהשלימו את משימתם – יצאו בעצמם בשיירה האחרונה לכיוון הגבול.

מסתבר, שעם כל הפעילות העניפה, ואחרי שעשרות אלפי יהודים יצאו מאוקראינה – עדיין נותרו בה מאות אלפי יהודים! חלקם לא יכולים לצאת עד היום, בגלל חוקי החירום האוסרים על גברים בגילאי 18–60 לצאת מאוקראינה, וחלקם שלא הפנימו את גודל הסכנה והעדיפו להשאר, אך ככל שחלפו הימים הבינו גם הם שאם חפצי–חיים הם, עליהם לעזוב בהקדם האפשרי. ויש כמובן אזורים שבתחילת המלחמה היו שקטים יחסית, ועם הזמן הגיעו מוראות המלחמה גם אליהם.

שלוחי הרבי מלך המשיח באוקראינה – שחלקם פועלים באופן זמני מחוץ לגבולות אוקראינה, וחלקם חזרו אל אזורי הלחימה להיות עם בני הקהילה שנותרו מאחור – פועלים בכל החזיתות כדי להציל את היהודים שנותרו מאחור. אחד החפ"קים הפעילים ביותר, שהצליח בחודשיים האחרונים להוציא מאוקראינה קרוב לעשרים אלף יהודים, פועל דווקא בשכונת קראון הייטס, ומי שמנהלת אותו ביד רמה היא הגב' מרגלית חודיידטוב.

שרשרת של השגחות–פרטיות

גב' חודייטוב אינה דוברת רוסית או אוקראינית, ועד לפרוץ המלחמה לא היה לה קשר מיוחד עם ממלכת השלוחים באוקראינה. החיבור האישי שלה למבצע ההצלה, שזור בשרשרת השגחות–פרטיות, שהראשונה שבהן היא העובדה שלפני כמה שנים החליטה לשלוח את ילדיה ללמוד בישיבת בני השלוחים בדנייפר.

"את בני הראשון שלחתי לדנייפר בתקופת הפלישה הרוסית לחצי האי קרים. בני משפחתי מארץ ישראל לא הבינו מה הקשר שלי לאוקראינה, ועוד בתקופה בעייתית. אבל הקב"ה שראה את העתיד הכניס לי בראש שהמקום הטוב ביותר עבור בני, הוא בישיבה עם בני השלוחים, שיספוג מהחיות והמסירות–נפש שלהם. מה שבהחלט היה נכון.

"כאשר הבן הבא, לוי יצחק, הגיע לגיל הישיבה, זה היה כבר מובן מאליו שגם הוא ילמד בישיבה בדנייפר. וכך, כאשר פרצה המלחמה לפני חודשיים, מצאתי את עצמי מלאת דאגה לבן הצעיר שנתקע באוקראינה המופצצת.

"באמצע הלילה הבן הגדול העיר אותי ועדכן כי פרצה מלחמה והרוסים מפציצים את אוקראינה. ניסיתי מיד להזמין כרטיס–טיסה, אלא שמהר מאוד גיליתי שהשמים סגורים… נכנסתי ללחץ, עשיתי סבב טלפונים והצלחתי לסדר עבורו תוכנית נסיעה. אלא שאז החלטתי שלא להוציא אותו לבדו, אלא לפעול ולסדר תוכנית נסיעה עבור כל התלמידים יחד.

"ביומיים הראשונים עוד לא היו הפצצות בדנייפר, כך שעוד הייתה תקווה שאחרי הצגת–השרירים של הרוסים, יגיעו לאיזושהי הסכמה והכל יסתיים. אלא שביום ראשון החלו הצופרים לילל גם בדנייפר, והבנו שהשעון מתקתק…

"מנהלי הישיבה והשלוחים בדנייפר עשו מעל–ומעבר, ואני השתדלתי לעזור בקשרים שהיו לי בהשגחה פרטית עם בכירים במשרד החוץ הישראלי, וכן בריכוז הקשר עם הורי התלמידים האמריקאים. חמישים וחמשה תמימים יחד עם אנשי צוות, נסעו לילה שלם ברכבת לאודסה, ומשום פינו אותם בארבעה אוטובוסים במסע חילוץ שעבר דרך מולדבה, רומניה וצרפת.

"ברגעים הקריטיים של המעבר בגבול אוקראינה–מולדובה, עמדתי בקשר טלפוני עם יואל לנון, שגריר ישראל במולדובה וארמניה, וראש צוות החירום של ישראל במולדובה. הוא דיווח לי שהגיעו רק שני אוטובוסים, ולבי החסיר פעימה. התקשרתי לבן שלי, שהיה היחיד באוטובוס עם טלפון פעיל, והוא עדכן שהם תקועים בפקק בדרך למעבר הגבול. ידעתי שבאוטובוס הזה יש ילד אחד בלי דרכון ועוד שני ילדים עם צילום דרכון בלבד… מתכון לבעיות…

"כאשר סוף סוף שני האוטובוסים האחרונים הגיעו לגבול, עדכנו אותי הנציגים הישראלים שהם רואים את הפקידים האוקראינים עולים על האוטובוס, ונראה שהם לא מאפשרים להם לעבור. שש שעות עוכבו האוטובוסים בגבול, עד שהשגריר הישראלי חצה את הגבול, שם הפעיל את קשריו מול הגורמים האוקראינים ואיפשר את מעבר הילדים. מייד לאחר שחצו את הגבול, מיהר השגריר לשלוח תמונה עם הילד שלי, שאוכל לנשום לרווחה…

"שבוע שלם הם היו 'על גלגלים' עד שהגיעו לדִיסְלְדוֹרף שבגרמניה, שם קיבלו אותם השלוחים הרב חיים ורעייתו דבורי ברכהן, ושיכנו את הישיבה במתחם מפואר עד שיוכלו לחזור לדנייפר. בזמנו חשבתי שמסע של ששה ימים זה הכי גרוע שיכול להיות… במבט לאחור אני אומרת לעצמי: הם קיבלו תנאים של מחלקה ראשונה… היום אנו נאלצים לחלץ בתנאים הרבה יותר גרועים, ומחלצים בכל דרך אפשרית…

"ביום שישי, כאשר קיבלתי את הידיעה שהבחורים הגיעו סוף סוף לדִיסְלְדוֹרף, חשבתי לעצמי: סוף סוף אוכל לנוח בשבת, אחרי שבוע כל–כך מתיש ומותח. לא תיארתי לעצמי, שהסיפור רק מתחיל…".

"רגעים שלא שוכחים"

הזכרתי מקודם את 'שרשרת ההשגחות הפרטיות' שהובילו את גב' חודיידטוב לפתיחת החפ"ק. הראשונה – ההחלטה לשלוח את הילדים ללמוד באוקראינה. השניה – הקשרים שטוותה עם בכירים במשרד החוץ הישראלי, כאשר אלו היו בשליחויות שונות בניו–יורק, והוזמנו לסעודות שבת בביתה. אך כדי לנהל חילוצים של עשרות אלפי יהודים מאוקראינה, לא מספיק לב חם ליהודי אוקראינה, גם הקשרים במשרד החוץ הישראלי לא מספיקים. חילוצים מאזורי הסכנה עולים הרבה מאוד כסף, וכדי לנהל מערך ענק של חילוצים צריכים מיליוני דולרים במזומן. לא פחות.

וזה בדיוק סיפורה של ההשגחה הפרטית שהובילה אותה אל המשבצת הנכונה:

גב' חודיידטוב שמתגוררת בקראון הייטס מזה שלושה עשורים, עבדה במשך שנים רבות ב'ישיבת רמ"ז' שבמנהטן. זהו בית ספר יהודי–אשכנזי–אורתודוקסי מודרני ויוקרתי, והיא כיהנה שם במשרה בכירה. לפני ארבע שנים הציעו לה לעבור לנהל את מגמת העברית בישיבת 'מגן דוד' של הקהילה הסורית. בתחילה היא סירבה לעזוב את אזור הנוחות שלה. אבל לאחר שהפצירו בה שוב ושוב, החליטה לשאול בעצתו של הרבי. ברכתו של הרבי באמצעות האגרות–קודש הייתה ברורה – היה זה מכתב ליהודי ששאל את הרבי האם לעבוד בישיבת הבוכרים, והרבי כותב לו שהגיע הזמן לעבוד עם אחינו בני ישראל הספרדים…

לנוכח התשובה הברורה היא כמובן עזבה את מקום עבודתה הקודם, והחלה לעבוד עם הקהילה הסורית. ארבע שנים היא הולכת לעבודה החדשה, ולא בדיוק מבינה מדוע הייתה צריכה לעשות את הצעד הזה.

כך, עד השבוע הראשון של המלחמה.

במהלך שבוע הבריחה מדנייפר, שהיה נראה בעיניה כשבוע הארוך ביותר בחייה – סיפר לה בנה שאין לו בגדים להחלפה, כי בקושי הצליחו לקחת איתם חפצים עיקריים. היא קלטה שלמעשה לאחר שהפליטים מצליחים להמלט מאוקראינה, הם צריכים פשוט בגדים… כאשר דיברה עם סגנית מנהלת בית הספר על הרעיון להרים בבית הספר פרוייקט לאיסוף בגדים עבור הפליטים, קראה סגנית המנהלת לאחת התלמידות, בת ליהודי יקר ומוערך בקהילה הסורית בניו–יורק, וביקשה שתעניין את אביה בפרוייקט.

ביום שישי, כמה שעות לאחר שקיבלה את הידיעה המרגיעה שהבחורים הגיעו לדיסלדורף – קיבלה גב' חודיידטוב את שיחת הטלפון ששינתה את חייה מאז ועד לרגעים אלה. על הקו הייתה בתו של אותו יהודי יקר, ובפיה שאלה: 'לאבי יש קשר עם חברות אוטובוסים באוקראינה. הוא ביקש לשאול אם את מכירה יהודים שרוצים לצאת משם? אם את תוכלי לקחת אחריות על ארגון הקבוצה, הוא מוכן לסדר את האוטובוסים ולממן את ההוצאות…'.

בום!

"יש רגעים בחיים שאף פעם לא שוכחים. זה אחד מהם", אומרת גב' חודיידטוב. "באותו רגע הבנתי שזו הזדמנות אדירה להציל יהודים מסכנת חיים, והחלטתי להרתם לעניין בכל כוחי. היה זה שעה וחצי לפני שבת. במהלך השבוע האחרון הספקתי כבר להבין שמדובר בפיקוח נפש, ולכן ביקשתי מבעלי שישאל רב האם מותר להתחיל לפעול בזה כבר בשבת. הרב ענה מייד שמדובר בפיקוח נפש, וצריכים לעשות הכל כדי להצליח יהודים מהסכנה".

"הבן שלי ארגן במהירות כמה מבניהם של השלוחים מאוקראינה ופתחנו חפ"ק מאולתר. בשלב הראשון יצרנו קשר עם גב' מוסקוביץ מחרקוב ושלוחים נוספים, ואמרתי: חבר'ה, יש אוטובוסים! תוך זמן קצר ארגנו את הקבוצה הראשונה, 150 אנשים, ושלושה אוטובוסים יוצאים לעבר הגבול".

הקהילה הסורית נרתמת לחילוץ היהודים

כשאת מדברת על ארגון קבוצה – במה זה כרוך?

המון פרטים, המון קשרים, והמון כסף… דבר ראשון צריכים ליצור קשר עם היהודים באזורי הסכנה. רבים מהם לא היו מודעים לעוצמת הסכנה ולא הבינו שמדובר בסכנת נפשות של ממש. לשלוחים יש רשימות של היהודים בעיר, אבל לא כולם זמינים בטלפון. קווי התקשורת קורסים, ולפעמים צריכים לשלוח אנשי–קשר שיעברו בין הבתים, או בין המקלטים, ולעדכן אותם על נקודת היציאה, והזמן המדוייק שבו הקבוצה תצא.

לאחר שהרכבנו רשימה, השלוחים עוברים בדקדקנות על כל השמות, לוודא שכולם יהודים. אם הם לא מכירים את היהודי באופן אישי, הוא יידרש להביא מסמכים להוכיח את יהדותו. אחרת לא נצרף אותו למסע החילוץ. זו, אגב, נקודה מדהימה, שממחישה איך שאנחנו מתקרבים לימות המשיח: לפני שמונים שנה, בתקופת השואה, כאשר היו עולים לרכבת ושואלים "מי כאן יהודי", היהודים ידעו שזה גזר דין מוות עבורם ר"ל! היום בדיוק להיפך: כל הגויים יודעים שהכי טוב להיות יהודי… שרשרת מגן–דוד הפכה להיות המוצר הכי מבוקש בשוק באודסה, כי הם חושבים שכאשר יענדו אותה הם יקבלו יחס כמו היהודים…

במקביל לרשימות הנוסעים – מארגנים את האוטובוסים עם נהגים שמוכנים לנסוע באזורי הקרבות. פרטיו של הנהג צריכים להשלח לכמה מוקדים בצמרת המשטרה והצבא, כדי שהללו ישלחו לכל המחסומים שבדרך עם אישור מעבר מיוחד. הצבא דואג גם לכמה חיילים שילוו את השיירה מנקודת היציאה ועד לגבול. גם כדי לוודא שלא יעוכבו במחסומי הצבא, וגם להתמודד מול מחסומים של מאפייה וקבוצות חוליגנים שמנסים לשדוד את הפליטים…

את התיאומים מול כוחות הביטחון, מסדר עבורנו איש יקר שאינני יכולה לחשוף את שמו, אבל פרט אחד מדהים אוכל לספר: בהיותו בחור צעיר הוא למד בארץ ישראל, והתלבט בנוגע לעתידו. הוא כתב לרבי, וקיבל מכתב מענה שעליו לחזור לאוקראינה, ולפעול שם למען היהודים. הוא קיים את הוראת הרבי, וכיום הוא מחזיק בתפקיד בכיר שמאפשר לו גישה ויכולת השפעה בחלונות הכי גבוהים בצמרת הביטחון האוקראינית.

רוב החילוצים מחרקוב עברו דרך דנייפר. שם ערכו מיון של הפליטים, מי יכול להמשיך בכוחות עצמו במסע החילוץ, ומי זקוק לטיפול רפואי דחוף. לדוגמא, הייתה אשה חולה שהיינו חייבים לפנות בשכיבה, ומכיוון שלא היה אמבולנס הניחו אותה על מזרן במעבר של האוטובוס. אבל היא הייתה חייבת לקבל טיפול רפואי בדניייפר ורק אחר–כך להמשיך במסע.

השלוחים בדנייפר, העמידו את כל המשאבים שברשותם לטובת הפליטים. הרב שמואל קמינצקי והרב מאיר סטמבלר עושים עבודת קודש ואחראים על הצלת עשרות אלפי יהודים.

אבל כל המערך הזה לא יכול לזוז בלי כסף, והרבה. כפי שהזכרתי מקודם, ההשגחה הפרטית הובילה אותי בשנים האחרונות לעבוד עם קהילת יוצאי–סוריה בניו–יורק. והם נתנו ונותנים לנו גב כלכלי יציב לכל פעולות החילוץ. הסנונית הראשונה הייתה כאשר אותו יהודי סורי יקר חיבר אותנו עם חברת האוטובוסים באוקראינה ודרכו סידרנו את מבצעי החילוץ הראשונים.

בימים הבאים מבצע החילוצים הכפיל ושילש את עצמו, וההוצאות הגיעו לעיתים למאות אלפי דולרים ביום. כל אוטובוס עולה בין 8,000 ל–10,000 דולר, תלוי לפי מצב היריות באזור, וזה עוד לפני ההוצאות מסביב. אנשי הקהילה הסורית, שעברו בעצמם את חוויית הפליטים לאחר שנאלצו לברוח מסוריה ומלבנון בחוסר כל, התגייסו כעת למען הצלת יהודי אוקראינה. מדובר בקהילה שלימה, שאין להם חברים או משפחה באוקראינה, ומעולם אף לא ביקרו שם – אבל הם מרגישים ממש כאחים בדם ליהודי אוקראינה. אנשים שביום–יום הם אנשי עסקים, נרתמו במאתיים אחוז לטובת מבצע החילוצים, ונתנו מהונם ומזמנם. אין בקשת חילוץ שהם לא אישרו את תקציבה, גם כאשר מדובר בעלויות מטורפות.

כאשר אנו שולחים רכבים למבצעי חילוץ, אנו מנצלים את ההזדמנות גם לשלוח אוכל ותרופות ליהודים שנותרו מאחור. אלא שלא רוצים עדיין או שלא יכולים לנסוע. בעיר אחת היינו צריכים להכניס מנות של אינסולין בעלות של 21 אלף דולר, ובעיר אחרת תרופות בעלות של 31 אלף דולר. סכומים הזויים, אבל כאשר מדובר בעיר מוקפת אש, כל דבר עולה המון כסף. אנחנו פשוט קונים חיים יהודיים בכסף.

מאחורי הקלעים של חילוץ נועז

תוך כדי שאנחנו מדברים, גב' חודיידטוב מארגנת קבוצה נוספת. צוות של בחורים שיושבים על הטלפונים סוגרים רשימה סופית מול השלוחים, בעוד היא משוחחת בטלפון עם איש הקשר באוקראינה, ואחר–כך מתקשרת לאיש הקשר שלה בקהילה הסורית, כדי שיבצע העברה בנקאית מיידית לסכום של 274,000 דולר.

תוכלי לשתף אותנו במה שקורה מאחורי הקלעים של החילוץ הזה?

החילוץ שאנו עובדים עליו כעת, היה אמור להיות מאחורינו. בתוכנית המקורית הם היו צריכים לצאת אתמול בבוקר. במשך לילה שלם ישבנו כאן על הטלפונים, מנסים להשיג את חברי הקבוצה, אחד אחד, ולעדכן אותם על השעה והמיקום ממנו יצא החילוץ. לאחר שסיימנו לעדכן את כולם, פתאום השלטונות הכריזו על עוצר. כל התוכניות נכנסות להקפאה, ואנו ממתינים לסיום העוצר. במקרה הזה, ראינו בבירור כיצד 'כל עכבה לטובה', כיוון שבדיוק בשעה שהיינו אמורים לצאת, הרוסים הפציצו את העיר, והבניין ממנו היינו אמורים לאסוף את כל החבורה – קרס בהפצצות…

כעת צריכים להתחיל את כל התהליך מהתחלה. אלא שבינתיים קיבלנו עדכון שהגשר הראשי שדרכו היינו אמורים לעבור – הופצץ על ידי הרוסים ויצא מכלל שימוש… נותר רק גשר אחד להולכי רגל. בתחילה חשבנו להביא רכב שטח, שיוכל לחצות את אפיק הנחל שסביב לעיר, אבל הזמן נשף בעורפנו והתקבלה ההחלטה להוציא את כולם ברגל אל נקודת מפגש מחוץ לעיר.

לעיתים צריכים לקבל החלטות קשות, שמכריעות חיי אדם. פעמים רבות אנו פונים לרבנים, לקבל הכרעה הלכתית. לדוגמא, אם פינוי של יהודי בודד עשוי לסכן קבוצה שלימה. לפעמים עיכוב של חמש דקות עלול לעלות בחייהם של רבים אחרים. כך היה כאשר פינינו במהירות מעיירה מסויימת. אוטובוס של הצלב האדום, שיצא חמש דקות אחרינו – ספג פגיעה ישירה מטיל של הצבא הרוסי…

העובדה שאנחנו מצליחים להוציא עוד קבוצה, ועוד קבוצה, ללא פגע – היא אחד הניסים המדהימים כאן. עד עכשיו הוצאנו בעזרת הקהילה הסורית 20,000 יהודים, ולמעט יהודי אחד שנפטר בדרך מהתקף לב, ועוד כמה פצועים בתקריות שונות – כולם הגיעו בריאים ושלמים! זה ממש ניסים ונפלאות למעלה מדרך הטבע!

הקטע הכי מרגש בסיום כל מבצע חילוץ, כאשר אני מתקשרת למשפחות לעדכן אותן על הצלחת החילוץ. לעיתים, כאשר החילוץ מתבצע בשבת, אני עומדת בקשר ישיר עם המחלצים גם בשעות השבת, מטעמי פיקוח נפש; אבל כמובן שהעדכון למשפחות שאין בו פיקוח נפש – נדחה למוצאי שבת. הם נאלצים להיות במתח עוד כמה שעות, אבל כאשר הם מקבלים את הבשורות הטובות במוצאי שבת – אין לתאר את השמחה שלהן!

חילוץ תחת אש, בזכות ספר התורה

אחרי שהמלחמה תסתיים, תוכל גב' חודיידטוב לכתוב סדרת ספרים מסיפורי הניסים והנפלאות שראתה בכל חילוץ. 'אנחנו רואים את הקב"ה יום יום', היא אומרת בהתפעלות. כאשר ביקשתי ממנה לחלוק עם הקוראים סיפור מרגש במיוחד, היא בוחרת בסיפור הבא:

הרב ישראל סילברשטיין מכהן כשליח הרבי במחוז צ'רניגוב באוקראינה, החולש גם על העיר ניעז'ין שבה נמצא ציונו של אדמו"ר האמצעי. יום אחד הוא מתקשר אלינו ומספר כי כוחות הצבא הרוסי החלו לכתר את ניעז'ין, ומוכרחים לחלץ משם את הקהילה היהודית. מעבר לעובדה שהרוסים הפציצו את האזור ללא הרף – הייתה לנו בעייה נוספת: חברי הקהילה היהודית פשוט פחדו לעזוב את הבתים שלהם, שם הרגישו מעט מוגנים. כדי להגיע למקום החילוץ הם היו צריכים לצאת מבתיהם לפנות בוקר, בשעה שהיה עוצר, והם חששו לקבל כדור בראש…

תוך כדי שיחה עם השליח, הוא סיפר כי בציון האדמו"ר האמצעי יש ספר תורה והוא חושש לגורלו. באותו רגע התחברו לי שני הדברים, ואמרתי לשליח: תגיד לחברי הקהילה שאם הם יקחו איתם את ספר התורה – הקדושה שלו תשמור עליהם!

יהודי ניעז'ין קיבלו את הרעיון, וסוף סוף הסכימו לצאת למבצע החילוץ. באמצע הלילה שלחנו מישהו שייקח את ספר התורה אל נקודת המפגש, ובהמשך החלו היהודים לצאת בקבוצות של שלושה אנשים. אלא שאז החלה פתאום הרעשה ארטילרית, וכולם ברחו חזרה לבתיהם. החילוץ התבטל.

היינו צריכים לתאם את הכל מהתחלה. וברוך ה' למחרת הצלחנו להוציא אותם באוטובוסים מנקודת המפגש. זה היה אחד החילוצים המסוכנים ביותר, שכן בתחילת הדרך הם נסעו ממש 'בין הכדורים', תוך כדי הרעשה כבדה של כוחות הצבא הרוסים. בסופו של יום הם הצליחו להגיע לקייב עם ספר התורה, ומשם יצאו לכיוון הגבול. אגב, החילוץ הזה היה אחד מהיקרים ביותר, קרוב לרבע מיליון דולר(!), מכיוון שהפקתו הייתה כרוכה בסכנת חיים כפשוטו.

ספר התורה שהיה בציון האדמו"ר האמצעי, נתרם על ידי הקהילה בדנייפר וילדיו של הרה"ח ר' יוסל בלוי ע"ה, וכאשר שמעו שקבוצת היהודים מניעז'ין חילצו אותו, הם ביקשו לקבל אותו. אלא שמרוב עיסוקים בקבוצות הבאות שהיה צריך לחלץ, לא היה לי קשר עם הקבוצה הזאת לאחר שהגיעו לחוף מבטחים במולדובה. התקשרתי איפוא לאחד השלוחים שקיבל את הפליטים במולדובה, ואמרתי לו: יש לי בקשה קצת מוזרה. אם אתה רואה איש או אשה שמסתובבים עם ספר תורה – תתקשר אלי… כעבור כמה שעות הוא מתקשר אליי ומספר שמצא אשה זקנה שמסתובבת עם ספר התורה שנתרם על ידי קהילת דנייפר. בתחילה, הזקנה סירבה להיפרד מהספר תורה. היא טענה שכבר שלושה ימים שהיא שומרת על הספר תורה, וספר התורה שמר על כל חברי הקבוצה שלהם, וכעת היא לא מוכנה לעזוב אותו…

היא דיברה ברוסית, והשליח תרגם לי את הדברים שלה. ביקשתי ממנו שיאמר לה: את קיבלת את ספר התורה, שמרת עליו והוא שמר עליך… אבל כעת מצאנו את ה'אבא ואמא' שלו. וכמו ילד מאומץ שמצא את ההורים שלו – גם הספר תורה הזה צריך לחזור לבעלים שלו, אבל את תוכלי לבוא ולבקר אותו. היא בכתה מהתרגשות, ובסופו של דבר הסכימה להפרד מהספר תורה, ומסרה אותו לשליח. כעבור יומיים הגיע הספר תורה לארון הקודש בנחלת הר חב"ד, שם הוא ממתין לסיום המלחמה…

תמונות וסרטונים של ניסים ונפלאות

לאורך כל שעות היממה זורמים אל החפ"ק תמונות וסרטוני וידאו מהתקדמות החילוצים. גם הניצולים שמחים לשתף את האנשים שפועלים עבורם מאחורי הקלעים, וגם המחלצים שמקבלים סכומים יפים צריכים להוכיח את עבודתם שהמחולצים יצאו בשלום…

אני עובר על כמה סרטוני וידאו, ומתחיל לקבל מושג על הניסים והנפלאות שמלווים את מסעות החילוץ הללו.

הנה אני רואה את המחלצים צועדים במה שפעם היה רחוב… בתים ובניינים חרבים בכל פינה, אבל הם קיבלו ידיעה שבמקלט של אחד הבניינים יש משפחה יהודית – אמא ושלושה ילדים. בבניין עצמו אי אפשר לגור, כי רוב הדירות הופצצו, וכל המשפחות חולקות את שטח המקלט של הבניין שהחזיק מעמד. המחלצים דופקים על דלת המקלט. עשרות גויים, חלקם שיכורים, מקבלים את פניהם. הם מאתרים את המשפחה בפינת המקלט. האמא מתקשה להאמין שהגיעו לחלץ אותם… המחלצים לא יודעים עברית, אבל מראים לה בהודעת הוואצאפ שקיבלו מהחמ"ל את שם המשפחה שלה שכתוב גם באותיות עבריות, והיא מתחילה להאמין שתפילותיה התקבלו. התמונה הבאה, של המשפחה יוצאת מהמקלט לרכב החילוץ – זו תמונה ניסית. ככה נראה נס!

בסרטון אחר רואים את האוטובוסים נעצרים במחסום שהוקם על ידי חוליגנים שמנסים לשדוד את הפליטים. אנשי המאפייה עם נשקים שלופים, מסמנים לאחד הרכבים שלפני השיירה לעצור, מוציאים את הנהג ומחרימים את הרכב. החיילים שמלווים את השיירה יורדים מיד מהאוטובוס עם נשקים שלופים. הם משתדלים שלא להגיע לקרב יריות של ממש. רק להפחיד את אנשי המאפייה, שיבינו שעם האוטובוס הזה לא מתעסקים… חמש דקות של פחד, וברוך ה' אפשר להמשיך הלאה.

סוף סוף מתקרבים לגבול. בנתיב הימני נראית שיירת רכבים שאי–אפשר לראות את קצה. אני תוהה כמה זמן צריכים הפליטים לחכות בפקק הארוך הזה, אלא שאז נראית ניידת משטרה פונה לנתיב הנגדי (הריק כמובן… מי מנסה לחזור לאוקראינה?), ואחריה האוטובוס של הפליטים היהודיים…

והנה התמונה של הזקנה שפונתה על מזרן במעבר של האוטובוס. לאחר שקיבלה טיפול חירום רפואי במרכז היהודי בדנייפר, השלוחים הצליחו להשיג באמצעות קשרים עם המושל, אמבולנס מיוחד שיפנה אותה עד הגבול… כעבור יומיים היא כבר נחתה בארץ ישראל, והתקבלה באהבה על ידי בני משפחתה המודאגים. הם כמובן שמחו לשלוח לחמ"ל את התמונה שלה לאחר הנחיתה בארץ ישראל.

תוך כדי שאנו משוחחים, מגיעה תמונה שגורמת שמחה רבתי בחמ"ל. בתמונה רואים רק קבוצה של יהודים סועדים ארוחת בוקר. לכאורה תמונה תמימה, אבל בחמ"ל יודעים שזאת ארוחת בוקר ראשונה לאחר שעות ארוכות של מתח וחרדה. 'אני לא יכולה לחשוף את המקום ממנו הם חולצו, רק זאת אומר שאף אדם שפוי לא היה מוכן לחדור לשם. על פי דרך הטבע, אין דרך להכנס ולצאת משם בחיים. אפילו יחידות קומדנו שעמדנו איתן בקשר, סירבו להיענות לבקשתנו למרות שהצענו להם סכומים גדולים מאוד. היום נכנסו שלושה חבר'ה שלנו, שעושים שם ניסים ונפלאות, והוציאו משם שלושה משפחות…

לראות את התמונות, ולהבין פתאום את משמעות הפסוק "ואתם תלוקטו לאחד אחד"… גב' חודיידטוב מראה לי התכתבות עם אחד מראשי המחלצים, יהודי שמוסר את נפשו פשוטו כמשמעו עבור הצלת יהודים. אחרי אחד החילוצים המסוכנים ביותר שביצע תחת אש חיה, הוא כותב לה: "כעת אנחנו מוכנים לביאתו של המשיח"!