חורבן העיירה ליובאוויטש • סקירה היסטורית

שניאור זלמן ברגר, בית משיח

חודש אב היה מאז ומקדם חודש של פורענות – מחד גיסא, ושל נחמה – מאידך גיסא. בחודש זה מעלים בזיכרוננו לא רק את ירושלים, אלא את החורבן שחווה עם ישראל במשך שנות הגלות.

כך, עולה ומבצבץ בזיכרונו של חסיד חב"ד גם חורבן ליובאוויטש, אשר במשך למעלה ממאה שנים, היתה בירת תנועת חסידות חב"ד, ובה התגוררו רבותינו נשיאינו ואליה נהרו המוני חסידים כדי להסתופף בצל הרבי, לבקש ברכה ולשאוב מהקדושה והאור של בית רבנו שבבבל.

כתרה של העיירה הוסר בעת עזיבת כ"ק אדמו"ר הרש"ב את ליובאוויטש. אמנם גם לאחר מכן התגוררו בעיירה עוד חסידים רבים, אך אלו הלכו והתמעטו. המעט שנותרו, נרצחו בשואה על ידי הנאצים ימ"ש. היה זה בשנת תש"א כאשר הנאצים כבשו את העיירה, ובתחילת שנת תש"ב הוצאו יהודיה להורג בסמוך לה.

חלף זמן עד שבשורת האיוב הגיעה לארץ הקודש. כשנתיים ימים לאחר כיבוש העיירה, פירסם עיתון 'הצופה', הספד מיוחד על הקהילה החב"דית בליובאוויטש שהיתה ואיננה עוד. הכותב הוא איש הספר וההיסטוריון ר' משה צינוביץ, אשר ידיו רב לו בתיעוד דברי ימי ישראל, ולעיתים עסק גם בתיעוד דברי ימי חב"ד בשיתוף פעולה עם הגאון הרב שלמה יוסף זווין.

הנה תקציר הסקירה המיוחדת, בתוספת הערות קצרות בסוגריים מרובעות.

חורבן ליובאביטש – מ. צינוביץ

קרנה של העיירה ליובאוויטש שבמחוז אורשה, שכנתה של ליאדי החלה לעלות מזמן שרבי דוב בר, ממלא מקומו של אביו "הרבי הזקן", קבע כאן את משכנו. רבי דוב בר, ידוע בעולם חסידי חב"ד בשם האדמו"ר ה"אמצעי". הרבי הזקן היה אומר על בנו רבי דוב בער: "אצל שנינו המוח שליט על הלב רק שאצלי המוח שליט על חיצוניות הלב, ואצלך המוח שליט גם על פנימיות הלב". חתנו המפורסם רבי מנחם מנדל [אדמו"ר הצמח צדק] היה אומר עליו על רבי דוב בער, ש"אם היו חותכים אצבעו לא היה נוטף ממנו דם כי אם חסידות. מחיבוריו המרובים בשיטת חב"ד ידועים ביותר "קונטרס ההתבוננות" ו"קונטרס ההתפעלות".

רבי דוב בער אף ידע יפה את סוד הארגון ובימיו נתרבה מספר חסידי חב"ד כפליים ופי שלושה מאשר בימי אביו. היה נוהג לשלוח מכתבים חוזרים מיוחדים לכל אנשי שלומו שברייסן, ליטה ורוסיה הקטנה לבנות להם קלויזים [שטיבלך] ובתי מדרשות משלהם. הזהיר את חסידיו לבלי לבוא בשום וויכוחים עם המתנגדים, וביותר הוזהרו בזה האברכים שנספחו לתנועה החב"דית שהצטיינו כדברנים מצויינים היודעים להתפלמס עם יריביהם המתנגדים שבעיירות רייסן, אסור היה לאברך להתעכב למעלה מחודשיים אצל האדמו"ר בליובאוויטש, רק במקרים מיוחדים הרשה להם לשהות אצלו יותר. בעברם דרך עיר או נקודה יישובית שחסידיו גרים שם, מחוייבים היו חסידי המקום לדאוג להם לאש"ל בהליכתם ובחזרתם.

בענייני הכלל והרשות עמד רבי דוב בער בקשרים עם עסקני ה"מתנגדים" והקדיש מכוחותיו ומרצו להטבת מצבם החומרי והכללי של המוני ישראל ברוסיה שהיה רעוע מאוד עם ראשית שלטונות של הקיסר העריץ ניקולאי הראשון.

היה ידוע כאחד המעוררים ללימוד מקצוע ואומנות לצעירי ישראל, אף עורר את אנשי שלומו להתעסק ולהתמסר לחקלאות ועבודת אדמה, כידוע, תמכה אז הממשלה הרוסית ברעיון זה, ועשתה תעמולה בתחום המושב היהודי להתיישבות במושבות מיוחדות.

בשנים האחרונות לחייו היה מדוכא במחלות, צרות יהודי רוסיה והגזירות האיומות שהתחוללו אז על ראשם השפיעו לרעה עליו. נסע פעמים אחדות לקראסלבד לשם ריפוי ונפגש עם הגאונים הידועים רבי עקיבא אייגר ורבי מרדכי בנעט. מעניינים מכתביו שהובאו ב"בית רבי" על נסיעתו זו. אף הוא היה זמן מה חבוש בבית הסוהר בויטבסק בגלל קשריו, כביכול עם הסולטן הטורקי היות והיה תומך ביישוב  ארץ ישראל ומסייע לביצור כוללו בארץ הקדושה. רבי דוב בר נפטר והובא לקבורה בעיר נייעז'ין שבפלך צ'רניגוב בשנת תקפ"ז.

מבין תלמידיו המפורסמים כדאי לציין את רבי הלל מפריטש שהיה מקודם תלמידו של רבי אברהם דוב מאוורוטש, מחבר "בת עין" והיה גר בעיירה קטנה כאלמטש פלך מינסק, התוודע לרבי דוב בער ונהיה לנושא כליו. היה גדול גם בתלמוד, מקודם אב"ד פאריטש ואחר כך רבה של באברויסק, השפיע בהרבה על ידי נסיעותיו התכופות על חוגים ידועים שברוסיה הקטנה לקרבם לשיטת חב"ד הוא ידוע כמו כן על ידי חיבוריו "ביאורים" ל"קונטרס ההתפעלות" של רבו רבי דוב בר.

רבי מנחם מנדל חתנו של ה"אדמו"ר האמצעי" היה גם בן בתו של "הרבי הזקן" חונך אצל זקנו הגדול בנגלה ובנסתר. התפרסם עוד בשחרית ימיו כעילוי נפלא ובהיותו כבן י"ב החל לרשום לו חיבורים בנגלה ובנסתר. בפטירת זקנו והוא אז כבן כ"ד היה כבר מלא וגדוש בבבלי, ירושלמי וכל הספרות התלמודית בחכמת הנסתר ובספרי החוקרים. במשך נשיאות חותנו השתלם עוד יותר בחדרי תורה ונתפרסם לגאון בנגלה וכעמקן בנסתר  […]

עם פטירת חותנו לא רצה רבי מנחם מנדל לכהן כהאדמו"ר של חסידי חב"ד אלא לאחר הפצרות מרובות מגדולי ורבי החסידים ביניהם אנשים כרבי הלל מפאריטש, רבי יצחק אייזיק רבה של ויטבסק ועוד חשובים אחרים נענה רבי מנחם מענדל להיות המנהיג והמדריך הרוחני של התנועה החב"דית הכבירה.

בשנותיו הראשונות לכהונתו לא התערב עדיין בענייני הכלל. התמסר אז ביחוד בהדרכת אישים משפיעים לתנועה החסידית החב"דית שהתפשטה והתרחבה גם בזמנו בחוגים שונים בייחוד בין האברכים התורניים, שמשכה אותם גם גדולתו התלמודית הכבירה. רבי מנחם מנדל היה מזרז ומזהיר את חסידיו על הלימוד בנגלה וקביעת עיתים לתורה  […]

באותו זמן נתפרסם גם בעולם ה"מתנגדים" כגאון נפלא בתורה, נסיעתו הראשונה לוילנה עוררה תשומת לב מרובה וגדולי מורי ההוראה והלמדנים המובהקים חרדו לקראתו וחלקו לו כבוד גדול כמו כן בעיר מינסק ושאר "מבצרי המתנגדים" הסבירו לו פנים יפות והכירו כגאון הדור המקובל גם עליהם.

משנת תר"ג ואילך החל להתעניין גם בענייני הכלל. היה מוזמן להאסיפה הידועה התקיימה אז בפטרבורג בנוכחותו של הגאון רבי איצלה מוולוז'ין. השתדל שם הרבה שלא יבוא איסור מגבוה על הלימוד בחכמת הנסתר. למראית עין כאילו הסכים גם לתיקונים בענייני החינוך ליהדות רוסיה. מאותו הזמן ואילך כאילו הוסרו כבר המחיצות בין החסידים והמתנגדים, בענייני כלל ישראל והיהדות, ונקטו שתי המפלגות האלה עמדה אחידה כלפי הרשות וכלפי המשכילים דורשי תיקונים לדת, שרי המדינה הרוסיים אף הם החלו להוקירו אחר כך וקיבל מהם את תואר הכבוד "אזרח נכבד לדורותיו" לו ולזרעו אחריו.

רבי מנחם מנדל התפרסם עוד יותר כגאון תלמודי, כשהופיע ספרו "צמח צדק" המכיל תשובות למאות, רבי הכמות והאיכות על ארבעה חלקי שולחן ערוך.  יודעים כמו כן חידוש ה"צמח צדק" על הש"ס, משנה ופסקי דינים.

מלבד חיבוריו בנגלה הראה את כוחו גם בחכמת הנסתר לפי שיטת חב"ד. בשנת תר"ח הדפיס את הספר "ליקוטי תורה" ששמע בהיותו עוד צעיר מפי זקנו "הרבי הזקן" הוסיף לזה הערות והגהות משלו שהם בבחינת מועט המחזיק את המרובה. כמו כן חיבר ספר "דרך מצוותיך" ביאור המצוות על פי תורת חב"ד […]

כתלמידו הוותיק [יותר נכון: מגדולי רבני וחסידי חב"ד בדור ההוא] נחשב הגאון רבי שניאור זלמן פראדקין אב"ד בפולוצק ואחר כך בקהילת לובלין [ובירושלים]. התפרסם בחיבורו הידוע "תורת חסד" שו"ת על חלק אורח חיים.

השפעה מרובה היתה גם לתלמידו הרב יוסף טומארקין יליד דוברובנה ואב"ד בקרמנצ'וג שבפלך פולטבה. רב זה השפיע בהרבה על חייה הרוחניים של קהילה זו. קרמנצ'וג נחשב בשעתה כירושלים הרוסית הקטנה, מבצר החסידות. והשבת היתה נשמרת שם כבאחת הקהילות הוותיקות שברייסן וליטה.

טיפוס מעניין היה אחד ממקורבי רבי מנחם מנדל רבי דן טומרקין אחיו של הרב דקרמנצ'וג. הוא היה גר ברוגצ'וב ורבי מנחם מענדל מינהו לגבאי הראשי של כולל חב"ד בארץ ישראל. העיירה רוג'צוב בעצמה היתה רובה ככולה טבועה בחותם החסידות החב"דית ובה נולד הגאון רבי יוסף רוזין רבה של דווינסק. על יד עיר מחוזית זו נמצאת העיירה הידועה ז'לובין שהתפרסמה כעת [בימי מלחמת העולם השניה] מחמת הקרבות שהתקיימו בתוכה. אף עיירה זו רובה של חסידים היתה בעבר הקרוב, כאן היתה לפנים החתונה של [צאצאי] הרבי הזקן ורבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

עם פטירתו של רבי מנחם מנדל מליובאוויטש כאילו חל משבר ידוע על העיירה ליובאוויטש כמרכז חסידי חב"ד, אחדים מבניו תקעו להם יתד במקומות אחרים, כאדמו"רים וכמשפיעים. אחד מהם התיישב בליאדי ברצותו להחזיר העטרה ליושנה והשני בקאפוסט שהתפרסמה עוד מקודם על ידי בית הדפוס העברי שהתקיים בתוכה זמן ידוע. אחד מהאחים ר' ישראל נח התיישב בניעז'ין.

אחרי זמן מה התאוששה ליובאוויטש והיתה שוב מרכז החסידות החב"דית עד ימינו אנו. הממשיך משל ליובאוויטש היה רבי שמואל בנו השישי של רבי מנחם מענדל ומהאהובים עליו ביותר. היה מצויין לא רק בתורה וחסידות כי אם גם בחכמה ושלט בכמה שפות אירופיות. בתרמ"ג [לאחר הסתלקות אדמו"ר המהר"ש] היה לממלא מקומו בנו רבי שלום בער שהרים את קרנה של ליובאוויטש בהרבה ונהיתה שוב תל תלפיות של התנועה החב"דית כולה.

במרכז עבודתו היה יסוד הישיבה "תומכי תמימים" בליובאוויטש. נוסף לזה נוסד שם השבועון הדתי הראשון לילדי ישראל חניכי החדר המסורתי. העיתון הזה בשם 'האח' הועיל בהרבה לחינוכם של תינוקות של בית רבן ברוח הדתיות. היה לעיתון זה עורך מיוחד [הרב משה רוזנבלום] מטעם האדמו"ר והיה נפוץ בהרבה לא רק בחוגי ילדי החסידים כי אם גם בין ילדי ה"מתקדמים" האדוקים שברייסן וליטה.

זכויות מרובות היו לאדמו"ר הזה בשנות המלחמה העולמית הקודמת, כשהיה מוכרח לעזוב את ליובאוויטש והשתקע בפנים רוסיה ברוסטוב על נהר הדון. עם ישיבתו שם עשה הרבה לטובת הדת והפצת התורה כעוזרו ויד ימינו היה בנו וממלא מקומו [אדמו"ר הריי"צ] הנמצא כעת באמריקה. בנו זה היה מהיחידים שעמדו על משמר היהדות המסורתית גם בשנות מהומות וימי חירום ואף בימי משטר הסובייטי ידע לחזק ידים רפות ולהקים אף בימים ההם  מוסדות חינוכיים דתיים בסתר ואף "ישיבות" לנוער בוגר.

כזכר לימי הזוהר של ליובאוויטש וכשריד לימים שעברו וחלפו היה בית הקברות היהודי, נוסף לחצר האדמו"ר ובית המדרש שלו, על יד האוהל של ה"צמח צדק" ובנו רבי שמואל, היה בית כנסת קטן שהתפללו שם בשבתות. היו זקוקים לרישיון מיוחד מחצר האדמו"ר לבקר באוהל. אסור היה להיכנס בנעליים למקום זה, כי אם בסנדלים מיוחדים שנותנים למבקר. בנין האוהל היה פשוט מאוד ועשוי עץ.

ליובאוויטש נשארה במידה ידועה בצביונה הקודם גם בשנים האחרונות [אלא שהקהילה היהודית בכלל והחב"דית בפרט הידלדלה]. התגעגעה לימיה הקודמים וחשבה עוד על התחדשות נעוריה. לדתיים עוד היה כוח גם בימים של שינוי המשטר, ולא אחת התאוננה העיתונות היבסקית על גודל עקשנותם של החסידים האדוקים הידועים להחזיק מעמד גם בשנים אלו.

בשנה זו הגיעה ידיעה לעיתונות על הטבח הגדול שערכו הגרמנים הנאצים בשנות הכיבוש ביהודי עיירה זו ושכעת אין כבר זכר ליישוב יהודי במקום זה.

(עד כאן מתוך מאמרו של משה צינוביץ, הצופה כ"ג תמוז תש"ד)

483 הוצאו להורג

סופה הטראגי של העיירה ליובאוויטש, לא מפורסם כל כך, והנה תיאור על ההשמדה הנאצית בליובאוויטש, מתוך סקירה נרחבת על ליובאוויטש שהכין כותב השורות.

כמעט שנתיים חלפו מפרוץ מלחמת העולם השניה, ובחודש סיון תש"א, גרמניה פולשת לרוסיה במפתיע ועד מהרה מצליחה לכבוש שטחים ניכרים.

בכ"ו בתמוז תש"א, הגרמנים כובשים את ליובאוויטש. מאות יהודים מתגוררים בעיירה, רובם ככולם התגוררו במקום עוד בשנות האור, כאשר אדמו"ר הרש"ב שכן בעיירה. מספר ימים חלפו, וקבוצת יהודים נאסרו בתואנה שהם מובלים לעבודה, אך כולם נורו למוות.

חודש לאחר מכן, הודיעו הנאצים, כי כל היהודים חייבים לשאת טלאי צהוב עגול על החזה ועל הגב. כעבור זמן, הטלאי העגול הוחלף בסרט צהוב, ונגזרו עוד גזירות ובהן איסור על ביקור במקומות ציבוריים וקיום מגע עם אוכלוסיה מקומית. העונש הצפוי למפר גזירות אלו – מוות. אך הנאצים התעללו והוציאו להורג גם מי שלא הפר את הגזירות שלהם; עם הקרבנות הראשונים נמנו יהודים קשישים, שעברו מסכת התעללויות קודם שנרצחו.

בעצם יום השבת – שבת שובה, ו' תשרי תש"ב, רוכזו מאות יהודי ליובאוויטש בגטו. כל יהודי העיירה נצטוו להתייצב בכיכר המרכזית של העיירה ולקחת איתם חבילות המכילות חפצים אישיים בלבד. עם הגיעם לכיכר, נלקחו מהם בכוח כל חפציהם האישיים, 17 מהיהודים נאסרו והוצאו להורג, והיתר העובר לגטו תחת משמר של שוטרים מקומיים ואנשי פלוגת אס.אס. שהגיעה מרודניא.

גטו ליובאוויטש, כלל רחוב אחד בלבד, וב–19 בתים שבו נדחסו כ–500 יהודים בני המקום לצד פליטים ממקומות אחרים. בגטו לא היתה אספקה סדירה של מזון וחומרי הסקה. והתושבים נלקחו לעבודות כפייה שכללו תיקון ואחזקת דרכים, גשרים וכיוצא באלו.

בי"ד חשון תש"ב, חוסל הגטו. אנשי האס.אס. בסיוע שוטרים מקומיים, צרו על הגטו. היהודים גורשו מבתיהם לכנסיה וממנה נלקחו בקבוצות ונרצחו בירי בתעלה לא רחוק מהעיירה. ארבע מאות שמונים ושלושה יהודים, רובם תושבי ליובאוויטש, הוצאו להורג בפאתי העיירה. השם יקום דמם.

מעדות בשם אחת הניצולות עולה כי בעת חיסול יהודי ליובאוויטש, הנאצים ימ"ש זרקו את התינוקות לבור ואחר כך את המבוגרים בעודם בחיים, ואחר כך כיסו באדמה, ונסעו עם טנקים הלוך ושוב עד שהאדמה הפסיקה לזוז. השם יקום דמם.

כעבור זמן, יד הרוסים גברה והללו הדפו את הנאצים מהאזור ותוך כדי לחימה העיירה נפגעה באופן קשה, ורובה נחרבה.

לאחר עזיבת אדמו"ר הרש"ב והישיבה, הגויים המקומיים הרסו את האוהל. בעת הלחימה על ליובאוויטש בימי מלחמת העולם השניה, המציבות ניזוקו ונפלו. עקב הדיכוי הקומוניסטי, לא היה שייך לשפץ את המקום, ורק בשנת תשכ"ו הגיע למקום הרב אבא דוד גורביץ (לימים שליח הרבי באסיה התיכונה) קבע את המצבות על מקומן, והקים מסביב גדר. בשנים הבאות נבנה האוהל, ולצד המציבות הישנות הוקמו מצבות חדשות.

את האהל בנו מחדש בשנת תשמ"ט, הרב דוד נחשון ור' אבי טאוב. מאז ואילך יש מאנ"ש הנוסעים לליובאוויטש, לבקר בחצר רבותינו ולהשתטח על ציוני רבותינו.