"הרבי התייחס אלי כמו אל בן" • ראיון מרתק עם הצייר האגדי

שי גפן, מגזין בית משיח

גם כמה כרכים עבי כרס, לא יצליחו להכיל בקרבם את סיפור חייו המופלא והקסום מה של הצייר בעל השם העולמי ר' ברוך נחשון מחברון. עולמו שזור וקשור בקשר נצחי ונפשי עם נשיא הדור ומשיחו – הרבי מלך המשיח.

"כאשר ישא האומן את היונק" – זהו הביטוי המתאים ביותר להתייחסותו של הרבי אל ר' ברוך נחשון, מאז התקרב לחב"ד לפני כשבעים שנה. במשך השנים זכה ר' ברוך, והודרך על ידי הרבי בכל פרט ושעל בחייו, כאשר הרבי אף מממן לו את מלגת הלימודים בציור, ומדריך אותו בציוריו. בשנת תשל"ט, כאשר ר' ברוך נחשון פותח את תערוכות הציורים שלו בבניין המשרדים ליד 770, מודיע הרבי לר' ברוך נחשון ביחידות "ואני הפותח…" ומגיע לבקר בתערוכת הציורים שלו (על כך יסופר בהרחבה בכתבת ההמשך בע"ה).

כשאני מבקר את ר' ברוך נחשון בביתו שבקרית ארבע, אני מרגיש מיד כי זה בית עם אוירת הוד, שקט קסום. מיסטיקה וחסידות ממלאים בערבוביה את חללו של הבית הצנוע והשלו, שמחלונותיו נשקף הנוף הפסטורלי של חברון.

סלון ביתו של ר' ברוך משמש כבית כנסת חב"ד (אף הוא זכה מספר פעמים להתייחסות נדירה של הרבי), בו הוא חוזר מידי שבוע מאמר ב'ליקוטי תורה'. מצידו השני של הבית נמצא חדר העבודה שלו המשמש כמקור השראה לעבודתו הציורית. על קירות הסלון תלויות תמונות הוד של הרבי, מה שמסתבר כי הן נותנות את ההשראה לציורים רבי ההוד והקדושה עתירי התוכן פנימי.

קשה שלא לחוש באוירה המיוחדת של הבית, בעיקר לנוכח סיפורי הגבורה של זוגתו הרבנית שרה נחשון, "בנות צלפחד" כפי שהרבי הגדיר אותה (ועם עוד חברותיה) בשנת תשל"ט לאחר שפלשה ל"בית הדסה" בחברון לפני 24 שנים.

רבים רוצים להכיר מקרוב את הצייר הנחבא אל הכלים שזכה לכל כך הרבה קירובים והתייחסויות מהרבי, לגעת בקצה המזלג בפרשת התקרבותו המיוחדת כל כך לחב"ד ולאורו הגדול של הרבי, מי שהצעידו צעד אחר צעד כאשר ישא האומן את היונק…

מי אתה, ר' ברוך נחשון?

נולדתי ביום ט"ו במנחם אב תרצ"ט בעיר חיפה. גדלתי וחונכתי במקום שהיה מאוד רחוק מעניינים של תורה ויהדות. יום אחד טיילתי עם בני יוסף בחיפה, והראתי לו בניין משרדים עלוב, אמרתי לו: כאן, יוסף, במקום הזה סגרו את אבא שלך במשך 12 שנה וחנקו לו את הנפש. לימודי קודש שלמדנו שם היו לפי ביקורת המקרא; הרגשתי שהמורה מתעסק עם אותיות התורה ומפרק אותם לגורמים כאילו הוא מתעסק בנתיחת מתים. הדבר היחידי הטוב שהם עשו לי שהם נתנו לי להפליג אל עולם הדמיון שלי…

אז התחלת לפתח את קריירת הציור בהפלגה אל עולם הדמיון?

הקריירה שלי החלה למעשה בגן הילדים… יש לי סיפור בקשר לזה. כאשר גרנו בממשל הצבאי בחברון, שישה ילדים בחדר אחד, והסטודיו ב'סלון' שבין שני החדרים; יום אחד אני שומע נקישה בדלת, כשאני פותח אני רואה למולי אשה בגיל מתקדם ומיד אני מזהה אותה כגננת שלי מגן הילדים בחיפה… אני שואל אותה 'האם היית גננת בתאריך זה וזה בגן בחיפה', והיא משיבה בחיוב. האם את זוכרת את הילד פלוני מגן הילדים, ושוב היא משיבה בחיוב. האם יש לך משהו לספר על הילד ההוא, אני ממשיך לשאול אותה, והיא מספרת: "כאשר רציתי שקט בגן הילדים נתתי לילד הזה דפים וצבעים…"

אז אם שאלת היכן התחילה קריירת הציור שלי – הנה התשובה…

בכלל, הלימודים בבית הספר והאוירה ששררה שם, העיקו עלי מאד מבחינה נפשית. יצאתי לשדות. הייתי מרבה לטייל בהרים; מפתח את הדמיון הציורי שלי, גם בעזרת צללים של עננים ושמש בהשתמשי בדלת שהיתה בביתנו עם זכוכית רוטטת. הייתי יכול להתבונן שעות רבות דרך הזכוכית ובכך העשרתי את כח הדמיון והציור.

מי היה המורה הראשון שלך לציור?

כאשר הייתי ילד בן 11 הכרתי את המורה שלמה נירני (נרינסקי). הוא היה אחד הצלמים הראשונים בראשית המאה שגר בארץ ישראל. הוא היה בנו של רב ממוסקבה.

הכרתי אותו באמצעות אבי. הוא היה גר בבית בודד בכרמל, הייתי היחיד שהוא נתן לו לעמוד מאחורי גבו בזמן שצילם, למרות שהייתי אז בן 11 בלבד. הוא הרגיש שאני היורש הרוחני שלו בציור. למרות שלא היה אדם דתי, אבל אפשר היה להרגיש שהוא עושה את עבודתו עם רגש של קדושה. את האטמוספרה הציורית קיבלתי בהחלט מהמורה נירני. אני יכול לספר עליו, כי כאשר היה מגיע זמן הדלקת נרות שבת, הוא היה נפרד מכח היצירה שלו ביודעו שעל הבריאה לשבות לפי מאמר הקב"ה.

הוריו של נחשון, שנחשפו לציוריו והבינו את הפוטנציאל הגלום בבנם, עודדו אותו להתמקצע בתחום אצל נירני. במשך מספר שנים ביקר אצל האמן מידי שבוע, למד את המלאכה, ויחד עם זאת רקם קשר נפשי עמוק עם הצייר המבוגר.

מחיפה האדומה איך אתה מגיע לחב"ד?

בנעוריי לא הכרתי את חב"ד ואפילו לא שמעתי עליה. הייתי אז בתנועת 'בני עקיבא', ומשם הגעתי לחג שבועות אחד לישיבה בכפר הרואה של הרב נריה. האוירה היתה של ליל חג השבועות. התלמידים למדו יחד את מסכת ביכורים ולפני עלות השחר הלכו יחד לטבול במקוה. הם השאירו לי געגועים אל הקודש.

כאשר סיימתי, צולע ומרוסק, את בית ספר התיכון, רציתי ללכת ללמוד ב'כרם ביבנה', ישיבה ציונית–דתית.

לילה אחד, כשהגיע ערב י"ט בכסלו, הכריז אחד הבחורים בישיבה שנוסעים לי"ט בכסלו לכפר חב"ד. שאלתי 'מה זה י"ט בכסלו, ומה זה כפר חב"ד?' כל מה שהם ידעו לענות לי, שזה כפר של חסידים שהצליחו להמלט מציפורני סטאלין, ובכל קרן זוית מונחת חבית וודקה והחסידים רוקדים ונופלים שיכורים בצידי הדרכים… אמרתי לעצמי שזה נשמע מעניין, והחלטתי לנסוע ולראות בעצמי את המחזה.

כאשר נכנסנו לאולם הריק (לאחר שנים הוקם שם בית ספר לדפוס) שמעתי קבוצה של חסידים שרים ניגונים שמשכו מיד את ליבי, והרימו את רוחי לספרות גבוהות של קדושה. הרגשתי שהנשמה היהודית זועקת. זה מאוד משך אותי. היום כבר לא שומעים דברים כאלה, היום איבדו את הנשמה. ראיתי סביב את הילדים העטורים בפיאות ואת עיניהם המאירות, ואז אמרתי בליבי: אני שייך לכאן.

אני זוכר שכאשר נכנסתי לראשונה ליחידות אצל הרבי, אחת השאלות שנשאלתי היתה "איך הגעת לכאן?" ואז סיפרתי לו את הסיפור המלא והרבי הגיב בחיוך רחב…
אפשר לומר שהנסיעה הזאת היא זו שהביאה אותי לחב"ד.

בכפר חב"ד יש הרבה חביות 'משקה'…

שני חיפאים שלא גדלו בחב"ד, היו ה'צברים' הראשונים שהיוו למעשה את תחילת "ופרצת" של חב"ד בארץ ישראל – הלא הם המשפיע ר' ראובן דונין ור' ברוך נחשון. שניהם אמנם מחיפה, בני אותו גיל, אבל באו מרקע שונה לגמרי, בעלי אופי שונה זה מזה. אפשר לומר שהם היו הראשונים שהיוו את פריצת הדרך של חב"ד לעולם. תחילת המהפכה.

הכרת את ר' ראובן דונין לפני שבאת לחב"ד?

למרות שגרנו בסמיכות האחד לשני, לא הכרנו. ראובן היה הראשון שהקדים אותי בנסיעה לרבי. עד היום אני מרגיש שאני חייב לו תודה על שאני לומד מידי שבוע 'ליקוטי תורה'. אני זוכר כל היום את ראובן צועק "ליקוטי תורה!" ומאז זה נכנס לי לראש.

באותה תקופה שהתקרבתי לחב"ד, הבנתי שהעסק עובד בשיטת "חבר מביא חבר". פגשתי אז בסטודנט צעיר בשם יוסף מרטון, הבאתי אותו לראובן דונין והוא זה אשר חיבר את הניגון "ופרצת". אם תרצה, זה הקשר בין שני החיפאים…

ואיך ממשיך הקשר שלך עם חב"ד?

לאחר ההתוועדות של י"ט כסלו בכפר חב"ד, לקחו אותנו לישיבה בלוד, שם ראיתי בחורים בני עליה. היה זה מחזה מוזר (שעד היום עומד לנגד עיני) פליטי תימן יחד פליטי רוסיה יושבים בצוותא חדא באולם צפוף ולא אסתטי, סביב שולחן פשוט, ועליו כמה בקבוקים עם משקה לבן בלתי מוכר, וכמה זנבות עלובים של דג מלוח… בראש השולחן יושב ר' שלמה חיים, איש מבוגר, מאיר עיניים, מלא שמחה ואור פנימי, והוא מלהיב את התלמידים בדברי תורה ובשירים מלאים רגש עמוק, כאשר ברקע נשמעים קולות המואזין…

מכאן היתה הדרך קצרה להכנס לישיבה בלוד.

בזמן הבא עודדו תלמידי הישיבה את ברוך לכתוב מכתב לרבי. "הרבי הוא אבא טוב. כתוב לו בפתיחות, בדיוק כמו שהיית כותב לאביך". ברוך הסכים, ושפך על גבי הכתב את כל אשר על לבו. המכתב נשלח, והרבי השיב לו במכתב ארוך. מכל תוכן המכתב, המשפט שהכי דיבר אל ברוך היה: "רבים עברו מצב רוח דומה והתגברו והצליחו באופן יוצא מן הכלל". העידוד שזרם מהמילים כבש את לבו לצמיתות.

באותם ימים שנכנס לישיבה, זכה ר' ברוך נחשון לקבל את אחד המכתבים הראשונים שלו מהרבי (ה' מנחם אב תשח"י) בו הוא מקבל הדרכה מפורטת כיצד להמשיך בחייו: "מתאים לתוכן כותבו ואותו ביחוד אשר ילמוד בהתמדה ושקידה ויקיים המצוות כדרוש שעל ידי זה יתווסף עוד יותר בברכות השי"ת והצלחתו בהמצטרך לו בכלל ושיוכל לנצל כשרונותיו להשפעה בסביבתו להפיץ שם יהדות האמיתית מסורת ישראל סבא באופן הולך ומתרחב, ומובן שעל ידי זה מתוסף לא רק בהנוגע להאדם עצמו, אלא גם בהמצטרך לקרוביו וביחוד להוריו שי' שגדלוהו וחינכוהו".

"למדתי בישיבה בחב"ד במשך כשנה, מה שהשאיר עלי רושם חזק ביותר ופינה דרך מלא אור במסלול חיי. משם יצאתי לשירות בנח"ל, ואז חזרתי ללמוד בישיבה בלוד שנה נוספת. הקשר שלי עם המשפיע ר' שלמה חיים היה מיוחד מאד.

"לאחר שחזרתי מהצבא, הייתי במצב רוח שלא הייתי מסוגל לעשות שום דבר. התקשיתי מאוד לחזור ללימודים", הוא נזכר.

ברוך הצעיר הגיע למשרדי הישיבה, ועד שמישהו התייחס אליו – התיישב בפינה פנויה שמצא והחל לצייר. מנהל הישיבה, הרב אפרים וולף, לא ידע מה לעשות עם ה'יצור' שנחת במשרדו. כל מיני צעירים הסתובבו במקום ורצו לראות את המחזה, מה שהפריע עוד יותר למהלך התקין. אך הרב שלמה–חיים, שזכר את ברוך וידע גם על המכתב שקיבל מהרבי, אמר לרב וולף: "הוא קיבל מהרבי מכתב מיוחד".

"בזכות זה נשארתי בישיבה", סיכם ר' ברוך פרק זה.

מובילו יד ביד

כבר משחר נעוריו זכה הנער ברוך נחשון ליחס אבהי ולא–רגיל מהרבי. הרבה התחבטויות נפש, תהיות ולבטים אפפו אותו. הוא העלה אותם עלי–כתב ושיגרם לרבי, שהשיב לו בסדרת מכתבים מופלאים. במכתבים אלו משיב לו הרבי על כל השאלות שהציקו לו. המכתבים הנם מלאי תוכן ומשמעות לגבי עבודתו הרוחנית, סדרי הישיבה, ההתחבטויות הקשות שעברו עליו בימי הבראשית, כאשר הרבי מפרט לפרטי פרטים ויורד לעומקם של דברים.

פעם, למשל, הוא כתב לרבי כי בישיבה נשמעה טענה כאילו יש סתירה בין ההוראות של הרבי לעשות מבצעים לבין הלימוד בישיבה, ועל כך כתב לו הרבי ביום כ"א בתמוז תשכ"א:

"ולשאלתו, אף שמעיקרא תמוה המקום לספק, בכל זה באתי במענה אליהם והוא: אשר פסק דין ברור הוא ופשוט גם בשכל הבריא, שצריך להיות לימוד תורתינו הק' נגלה וחסידות במסירה ונתינה ובשקידה כפשוטה, כן צריכה להיות עבודת התפילה, כמבואר בארוכה מכ"ק רבותינו נשיאנו בכמה מקומות, ובהם קונטרס עץ החיים, ואין בזה כל סתירה לקיום הציווי דואהבת לרעך כמוך, שאהבה צריכה להתבטא לא רק בענינים גשמיים.. ועיקר גם כן בעזר בעניינים רוחניים".

על נפשו העדינה של ר' ברוך נחשון, אנו יכולים ללמוד מתשובה נוספת שכתב לו הרבי לאחר שהתלונן שהוא מכיר אנשים שתוכם אינם כברם. הוא הוסיף וכתב לרבי כי זה מביא אותו לידי אכזבה. במכתב מכ' טבת תשח"י הרבי מרגיע את דעתו: "אין מקום לאכזבה כיון שבטבע חלק מסויים של מין האדם הם בבחינת עולה ויורד, וכמו שביאר בתניא שזהו הענין דלאום מלאום יאמץ…".

נוכח כל הטלטלות הנפשיות שעבר, הרבי מלווה את הנער הצעיר 'יד–ביד', באהבה ובמתינות, מורה לו את הדרך בה יילך, בעודו מעודד אותו להמשיך לעלות בדרך העולה בית א–ל.

כך למשל, בתקופת שהייתו בצבא, לאחר שנת לימודים ב"תומכי תמימים", זכה לקבל מכתב נוסף מהרבי "תקותי חזקה אשר בכל מקום שנמצא אינו מסיח דעתו ח"ו מתפקיד כל אחד ואחד מבני ישראל, כדבר משנה, אני נבראתי לשמש את קוני . . אשר בעצם כל אחד מבני ישראל לבו ער הוא להקב"ה לתורתו ולמצוותיו, אלא שאצל חלק מהם פנימיות לבבו מכוסה בשכבה של עפר טיט וכו'… וכיוון שחי עתה חיים המיוסדים על משמעת וקבלת עול בודאי שעושה ק"ו בנפשו: ומה בהנוגע לפקודות בשר ודם כך, עאכו"כ לפקודתו של יוצר האדם הוא ממה"מ הקב"ה"…

בכל מכתב אפשר להרגיש כיצד הרבי יורד לנבכי נפשו של ר' ברוך ומעלה אותו דרגא אחר דרגא, מאיר את לבו בפנימיות העניינים.

שלוש שעות וחצי בחדרו של הרבי

הקשר של נחשון עם ליובאוויטש הלך והתחזק. לאחר שירותו הצבאי חזר ללמוד עוד תקופה מסוימת בישיבה בלוד, כשבד–בבד הוא הופך בעצמו לחסיד חב"ד המקרב יהודים אחרים לאורה של החסידות. לאחר סיום לימודיו בישיבה בלוד, פנה לשמש כמדריך בישיבה התיכונית 'פרחי אהרון' בקריית שמואל, שם פעל כדי להביא את אורה של החסידות לנערים הצעירים שלמדו בה.

בשנת תשכ"ב, נשא ברוך נחשון את רעייתו שרה לאישה.

השיא מבחינתו של ר' ברוך נחשון, הוא כמובן להגיע אל הרבי מה"מ ולהתראות עמו, מה שאכן קרה זמן קצר לאחר חתונתו.

איך זה קרה?

בשנת תשכ"ב ביקשתי לנסוע לרבי, וכתבתי על כך לרבי. הרבי לא ראה איתי עין בעין את נושא הנסיעה, והעדיף שאשאר בארץ ישראל. במכתב ששיגר לי באותם ימים (כ"ד ניסן תשכ"ג) ציין: "הנה בשים לב לריבוי ההוצאות הקשורות בנסיעה כזו ובזבוז כוחות וכו', ולאידך האפשרויות הרבות לעשות במקומם בהפצת התורה וחיזוק היהדות … לדעתי לא נכון לחשוב על נסיעה לכאן. אף על פי כן, כיון שביקש פעם ושתיים לשלוח לו אפידוויט, צויתי לשלוח לו האפידיוויוט, ומצו"פ עם העתקה, אבל דעתי כנ"ל, שטוב יותר לנצל הכסף והזמן וכו' על אתר".

לאחר שהרבי הזמין אותי ואף שלח מכתב (בחתימתו של המזכיר הרב חודקוב) שאני תלמיד ישיבת חב"ד וכל ההוצאות על חשבונו של הרבי, עבדנו אני ואשתי במשך שנה שלימה לממן את הוצאות הנסיעה. עם האישור הזה קיבלנו אישור משלטונות ההגירה של ארה"ב לשהות ממושכת.

שלשה שבועות של הפלגה באניה יוונית מלכותית חלפו עד שהגענו לרבי.

כשהגענו ל–770 הנחנו את המזוודות בחדר הכניסה. והנה אני רואה איש גבה קומה הולך בהילוך מלכותי שמגיע מקרן הרחוב קינגסטון וצועד לעבר 770. אני לוחש לאשתי 'נדמה לי שזה הרבי'… למה זה היה 'נדמה לי?' כי לא היו אז הרבה תמונות מהרבי. אני זוכר שכשהתקרבתי לחב"ד בשנים הראשונות, שאלתי את ידידי ר' חנוך גליצנשטיין למה יש רק תמונה אחת של הרבי ולא יותר, ור' חנוך ענה לי במין קפידה כזאת "זאת התמונה הרשמית".

כשהרבי עבר על ידינו הוא 'השאיר' לי חיוך שמלווה אותי עד עצם היום הזה.

היחידות הראשונה שלי עם הרבי התקיימה יומיים לאחר בואנו. יחידות זו נמשכה על פני יותר משלש שעות וחצי. פרסתי לרבי את כל מסכת חיי הארוכים והסוערים. בחדר הקדוש של הרבי הרגשתי שהכל פתוח. הרגשתי שאני מדבר עם איש אמת ואפשר לדבר אתו את כל האמת. שמתי לב לדבר מאוד מעניין: בכל פעם שסיפרתי לרבי קטע קשה בחיי, הוא היה מנגב את מצחו, והרגשתי במוחש שבכך הוא למעשה מוחק ממני את העבר הקשה…

זו היתה יחידות מופלאה ומיוחדת במינה. באותה יחידות הרבי הטיל עלי את המשימה – שכפי שהרבי עצמו העיד שלא תוקנה מאז בריאת העולם – לתקן את הכשרות שבציור. "דורות רבים עברו וחוש הציור בכשרות לא ניתקן ואתה תתקן זאת", אמר לי הרבי. מאותו רגע הרגשתי כובד עצום על הכתפיים ואחריות עצומה. הרבי אף אמר לי כי יעניק לי מלגת לימודים למשך שנה כדי ללימוד ציור, וזאת בנוסף למימון שכירות וכלכלה, הכל על חשבון הרבי.

ר' ברוך נחשון היה אדם שתיעד כמעט כל דבר. הוא הותיר אחריו רישומים מתוכן היחידויות להן זכה. להלן קטעים אחדים מתוך יומנו של ר' ברוך נחשון מאותה יחידות בכ"ו תמוז תשכ"ד:

"[לגבי] פרנסה: עלי למצוא פרנסה הקשורה באמנות והיא אמנות מסחרית. השכר בה רב. להתעניין בלימוד המקצוע בדרך הקצרה. שלא לבזבז זמן בלימודי היסטוריה וספרות אנגלית ואמריקנית ולהשתדל להתרכז בלימוד המקצוע. בינתיים למחיה. אפשר להתעניין גם בהוראת עברית. לא לכתוב עדיין מזוזות, לשם כך יש להגיע תחילה למדרגה של ירא שמים בתכלית".

ביחידות דיברתי עם הרבי גם על הרגשת הבדידות שאני מרגיש ב–770, ובגלל שבאתי לחב"ד ציפיתי ליותר שלימות. כך תאר ר' ברוך ביומנו את תשובתו של הרבי אליו:

"הרגשת בדידות ב–770 ומהות השליחות של ופרצת. תיאור לרע השורר. הרבי נתן משל אם אדם בא לבית המקדש ורואה שיש שם 'בית כבוד'. מוסד זה מוכרח להתקיים שם, ואין לפסול את בית המקדש בגללו. כמו כן אין לראות אדם בצורה פסולה בגלל הכרחיותו להיכנס במשך היום ל'בית הכבוד'. המבט הנכון הוא לחפש את בית המקדש שבכל אחד, וכשאחפש זה ימצא.

"ללמוד לפחות שעתיים ביממה, נגלה שולחן ערוך בעניינים הנחוצים ליום יום, וחומש עם פרש"י וכן חסידות – למקום שליבי נוטה; למצוא החבר המתאים ולחפשו, והלימוד עמו עם שימת הדגש על הרגשותי המיוחדות זהו העניין של ופרצת".

באותה יחידות דיברתי עם הרבי על הכל – ציין ר' ברוך ע"ה. אחת השאלות היתה על ביקורי במוזיאון הזאולוגיה במנהטן. סיפרתי לרבי כי ראיתי במוזיאון גולגולות מסודרות בסדר התפתחותי. החוקרים רצו להוכיח את תורת דרוין – ומאחר ואנו יודעים על פי תורה שהאדם נברא בצלם אלוקים, איך נוכל להסביר תופעה זו?

תשובה: עד עתה, למרות ניסיונות מזורזים במשך 80 שנה, מאז ימי דרוין שזרזו במעבדות תהליכים התפתחותיים, כך שבמשך 80 שנות ניסיון השיגו התפתחות של כמה מאות שנים ולא הצליחו אף פעם אחת לשנות מין למין אחר אלא להחליף תכונות שונות בתוך המין, כמו שינוי בצבע העיניים וכדומה. וכלל ישנו במדע, שניסיונות שלא הוכיחו את עצמם אף פעם מורים על הנחה מוטעית.

שאלה: ידוע מפי המסורה שאדם הראשון היה מפותח ביותר ודיבר עם הקב"ה בכבודו ובעצמו – הכיצד מוצאים עד היום שברי כלים קדומים המורים על דרגת התפתחות נמוכה?

תשובה: אין זה מוכיח מאומה. ידוע שבמשך ההיסטוריה היו תקופות של נסיגה. לדוגמא, אחרי ההתפתחות העצומה של רומא וחורבן העיר, ירדו תושביה לרמה כזו כאילו נולדו 300 שנה לפני כן וחיו כמו ברברים. כמו כן התגליות החדשות בארמונו של נבוכדנצאר מלך בבל שמצאו שם, כזו קרמיקה ששום יוצר לא יוכל בשום אמצעי לעשותה, וכן במצרים העתיקה על בנייניה העצומים וחכמת הרפואה. כמו כן, עד היום תוהים ואינם יודעים כיצד הצליחו האיצטקים בפרו להקים מקדש עצום מאבני גזית שלימות, שהעלום מתחתית ההר, כשבימינו שום בולדוזר לא יוכל לעשות זאת. כן מצאו בימינו ילדים בהודו החיים בג'ונגל כמו בתקופת האבן, ונתגלתה הסיבה שהוריהם נהרגו במלחמות, וירדו לתנאי התפתחות ראשוניים. האמור מכל הנ"ל שכשם שישנם תנועות התפתחות והיסטוריה, יש גם כן תנועות נסיגה, ואין זה מוכיח מאומה לעניין קדמות העולם והתפתחותו.

כששאלתי כיצד יש במוזיאון הזאולוגי שלדים של חיות שכיום אין אותם, והרי כל החי נכנס אל תיבת נח – השיב: כתוב במדרש שלא כל החי נכנס אל התיבה, ואף אלו שנכנסו, הרי השתנו תנאי החיים בכל הבריאה שלאחר המבול, והרבה בעלי חיים שהיו קודם לכן לא מצאו תנאי קיום מתאימים ומתו. לדוגמא, באם יביאו פילים לניו יורק ולא ימצאו שם תנאי קיום מתאימים וימותו, כמו כך הממותות העצומות שנמצאו בקרחוני סיביר שהיו רגילים למקום חם, נעלמו עם השתנות תנאי האקלים.

בהמשך שאלתי על משיח: אמתי קאתי מר? השיב לי שהמשיח יבוא לפתע פתאום, ככתוב בדברי ימי הנביאים, והוסיף כי כל מעשה טוב יכול להכריע את הכף, והסביר זאת בכך שכל מעשה טוב שעושים הרי הוא נצחי וקיים, וכל מעשה רע הרי הוא חולף ועובר. ככל שירבו המעשים הטובים, כך תקרב הגאולה. אפילו אם יעשה אדם ביום אחד שתים עשרה מעשים רעים ומעשה טוב אחד, הרי המעשה הטוב יהיה נצחי, בעוד שהרע יחלוף ולא ישאיר שום רושם".

הרבי קירב אלי את ספר התורה שאחז בידו

העידודים והדאגה של הרבי לר' ברוך נחשון ניכרו היטב מכל מכתב ואגרת שזכה לקבל במשך השנים. הרבי התעניין בכל פרט בחייו, ויחד עם זאת העניק לו שפע של ברכות שיצליח להסתדר ולהצליח בפרנסתו. בכל מכתב כמעט, הרבי הוסיף בכתב ידו ברכות ואיחולים לבביים. נציין כמה כתבי יד קודש שהרבי הוסיף בסופי המכתבים ששיגר לר' ברוך:

ביום כ"ד בטבת תשכ"ז: "בשורות טובות ממש". במכתב מכ"ד כסלו: "ת"ח ובמיוחד בעד התמונות והציורים". בין פורים קטן לפורים גדול תשל"ו: "ת"ח ת"ח על תמונות הטנק וכו'" – התשובה הזאת היתה עבור הציור שצייר את הטנק הראשון, כאשר ר' משה סלונים ע"ה הביא את הטנק במיוחד לקרית ארבע כדי שיציירו וישלח לרבי.

לאורך כל המכתבים הרבי מברכו בהסתדרות טובה. במוצש"ק פנחס תשכ"ז: "להסתדרות טובה ולבשורות טובות"; "להסתדרות מתאימה וטובה"; ו"לחיים מסודרים בגשמיות וברוחניות". ימי חנוכה תשכ"ט: "להסתדרות מסודרת וטובה". י"א שבט תשכ"ז: "בכמה התוועדויות השתתף מעת נסעו מכאן? בברכה לקבלת עול ומתוך שמחה דווקא". יא' ניסן תשכ"ו: "בברכה לשאיפה לחיים מסודרים שאז תקויים ההבטחה (יגעת ו)מצאת". במכתב מימי אלול תשמ"ה הרבי מתקן בכתי"ק ומוסיף ליד שמו של ר' ברוך את התואר "עוסק בצ"צ".

על היחס האישי המיוחד לו זכה, אפשר ללמוד מהאפיזודה אותה מספר ר' ברוך: "בשנה הראשונה שבאתי לרבי בשמחת תורה, ההקפות עדיין התקיימו בזאל הקטן למעלה. הרבי רקד אז עם הרש"ג כנהוג בכל שנה. הייתה צפיפות נוראה. האחים רסקין שמרו שלא יגשו לרבי ויצרו מסביב טבעת הדוקה. כאשר ראיתי את הרבי עם ספר התורה, הרגשתי שהנפש שלי רוצה להדבק לספר תורה שבידיים של הרבי. בכוחות על–אנושיים פרצתי את המחסום, הושטתי יד לעבר ספר התורה, ואז הרבי מגיש לי את הספר כדי לנשק… בפעם השניה כשהרבי עבר בסיבוב, שוב הוא הושיט לי את הספר מיוזמתו…"

סיפורו של כובע ה'בארט'

ר' ברוך נחשון הקים את ביתו עם רעייתו שרה תבלח"א, וכאמור, זמן קצר לאחר נישואיהם, נסעו השניים לארה"ב, שם דאג לו הרבי למילגת לימודים.

שנתיים ימים נשארו בני הזוג בניו יורק, כאשר לאחר מכן שבו לארץ ישראל והתגוררו בירושלים.

עם שחרור העיר חברון במלחמת ששת–הימים, היו למשפחה החב"דית הראשונה שהתיישבה בחברון המתחדשת, לצד שש משפחות יהודיות נוספות שחידשו את הנוכחות היהודית בחברון שהייתה ריקה מיהודים מאז מאורעות תרפ"ט, בהם נטבחו יהודי חברון.

בשנים הבאות ישב נחשון בביתו והוציא מתחת מכחולו יצירות מרהיבות ומדהימות, מבלי שיותר מדי אנשים ידעו עליהן.

אחד הסמלים שאפיינו כל השנים את ר' ברוך נחשון, היה הכובע הברט השחור, הפיאות הארוכות והזקן המפואר. זו הייתה הזדמנות לשאול אותו מאיפה זה בא לו.

"גם זה קשור לתשובה שקיבלתי מהרבי", הפתיע ר' ברוך בתשובתו. "לפני החתונה שלי אמר לי אחד המשפיעים כי עלי ללבוש סירטוק וכובע. אבי שהיה מחוגי הכיפות הסרוגות, מאד התנגד לכך ולא ידעתי מה לעשות. החלטתי לשאול על כך את הרבי, והרבי בטובו השיב לי: "פשוט שאין עניין כלל לעורר רוגז ועל אחת כמה וכמה מחלוקת בדבר הלבוש בעת החופה והחתונה, ושנואה המחלוקת וכו' וגדול השלום"… (י"ד תמוז תשכ"ב).

"לאחר פטירתו של סבא" – מספר בנו הרה"ח ר' שניאור חברון שי' – אמרתי לאבא שכעת אין כל מניעה ללבוש לבושים חב"דיים. אבל אבא אמר לי בסגנון האופייני: "הרבי מעולם לא הסתכל עלי בגלל הסרטוק שלבשתי או לא לבשתי…"