בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים: שיחה נוקבת עם הרב וילשאנסקי

הרב אברהם רייניץ, מגזין בית משיח

מאז נודעו מימדי האסון הבלתי-נתפס במירון, הטלפון בביתו של הרב יוסף יצחק וילשאנסקי, ראש ישיבות חסידי חב"ד בצפת – לא חדל מלצלצל. כך גם אצל חברים נוספים בהנהלת הישיבה. מצד אחד היו טלפונים מהורים מודאגים שבניהם, תלמידי הישיבה, היו אותה שעה בפעילות המסורתית בהר מירון; מצד שני היו טלפונים מבוהלים של תלמידים שהיו באזור האסון, ולאחר שסייעו לכוחות ההצלה בסחיבת אלונקות, התקשרו בסערת רגשות כדי לקבל תמיכה בשעה קשה זו; ובתווך – טלפונים מתלמידי הישיבה ובוגריה, שאמורים לארגן בשעות הקרובות עשרות תהלוכות ברחבי הארץ, ומתלבטים האם לקיים את התהלוכות, ובאיזה אופן?…

הרב ווילשאנסקי, מה הייתה התחושה שלכם באותה שעה קשה?

הלב מתפלץ לשמע הבשורות הקשות. מסרב להאמין שאסון כזה בכלל יכול להתרחש, ובפרט בעיתוי ובזמן קדוש ונעלה כל כך – בל"ג בעומר ובמירון, בד' אמותיו של רבי שמעון בר יוחאי. אי אפשר לקלוט, אי אפשר להבין.

ברגעים הראשונים קשה בכלל לחשוב באופן מסודר. תלמידים שהיו שם וראו את הטרגדיה, פורקים בטלפון את סערת הרגשות שלהם, והשאלות הנוקבות עולות בקצב מסחרר.

ומתוך בליל המחשבות, צפים המילים המרטיטות מנוסח "א–ל מלא רחמים" – "בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים" – – ארבעים וחמשה נשמות טהורות מסרו את נפשם על שמחתו של רשב"י, בשבוע בו קראנו "והתקדשתם והייתם קדושים", ובוודאי עלו השמיימה במעלות קדושים וטהורים. סוג חדש של "קידוש ה'".

ואז מתחילים להגיע הטלפונים עם השאלות על תהלוכות ל"ג בעומר, ואיך ממשיכים, ואתם צריכים לנחות לקרקע המציאות, ולנתב דרך עבור התלמידים הרבים שמתלבטים – האם אפשר בכלל לקיים תהלוכה של שמחה ברגעים עצובים כל כך?…

אכן, קשה לחשוב, וגם אין הרבה זמן לחשוב, אבל בדור השביעי זכינו למתנה מדהימה, שספק אם הייתה בדורות קודמים – "דער רבי האט אלץ באווארנט" [= הרבי הבהיר את הכל]. הכל נמצא בתורתו ובהוראותיו של הרבי.

השאלה הדחופה ביותר באותן שעות, הייתה בנוגע לתהלוכות – היכן מצאתם בתורת הרבי התייחסות לכזאת סיטואציה של טרגדיה איומה בעיצומו של ל"ג בעומר?

בתש"מ הייתה סערה סביב 'בית הדסה' בחברון, והגיע מצב שנשים וילדים התבצרו בפנים. מנחם בגין ראש הממשלה דאז הורה שלא תתאפשר כניסה של גברים ומי שיוצא לא חוזר. רק פעם בשבוע, בליל שבת, הותר לגברים לבוא לעשות קידוש לשמוח עם המשפחה ולחזור לביתם.

בליל שבת ערב ל"ג בעומר, כאשר המתפללים חזרו למעונותיהם מתפילת שבת במערת המכפלה, קבוצת מחבלים ארבו למתפללים והחלו לירות בהם כאשר הם עברו בסמטה הצרה, ולזרוק עליהם רימונים מהגגות שמעל לסמטה.

בפיגוע נרצחו ששה יהודים, ועוד 20 יהודים נפצעו. זו הייתה מתקפת הטרור הקטלנית ביותר באזור יהודה ושומרון מאז מלחמת ששת הימים.

שבת שלימה התלבטו חסידי חב"ד בחברון האם לקיים את התהלוכה בל"ג בעומר, ובפרט שבאותה שעה אמורות היו להתקיים ששת הלוויות.

במוצ"ש כשיצאה שבת בניו יורק יצרו קשר עם המזכירות כדי שיכניסו את השאלה לרבי. תשובת הרבי הייתה בציטוט מדברי הרמב"ם שכאשר מת וכלה פגעו זה בזה בדרך – "מעבירין את המת מלפני הכלה". משמעות הדברים שלא נותנים לצער המת לבטל את שמחת הכלה.

ואכן, באותה שנה התקיימה בחברון תהלוכת ל"ג בעומר במקביל ללוויות.

– ההשלכה המעשית של מענה הרבי מאז, למצב הנוכחי, הייתה יותר מברורה.

התקשר אליי אחד האברכים, ושאל: איך אוכל לשמח אחרים, בשעה שלי עצמי קשה להיות שמח? וכיצד אוכל לקיים את התהלוכה בשכונה שלי, כאשר אחד ההרוגים הוא תושב השכונה?

אמרתי לו: קח דף, תרשום את הנקודות הבאות, ותחזור עליהם שוב ושוב. זה נקודות שהתורה אומרת לנו, ועלינו להצמד אליהן גם כאשר קשה מאוד:

שמחה ממתקת דינים, שמחה פורצת גדרים, רבי שמעון רוצה שישמחו בשמחתו, רבי שמעון מקפיד על מי שמתאבל ביום שמחתו.

בנוסף, אמרתי לו להדגיש שהתהלוכה היא לעילוי נשמת ההרוגים, ולזכות רפואת הפצועים.

ברוך ה', שכלל רבני חב"ד הבינו כאחד את השקפתו של הרבי בנושא, וכולם הורו לערוך את התהלוכות, באופן כזה או אחר.

בשעת כתיבת שורות אלה, כמה ימים לאחר האסון, עדיין השאלות נוקבות עד תהום – איך ייתכן שבעיצומה של הילולת רבי שמעון במירון בל"ג בעומר, תתרחש טרגדיה נוראה כזאת?

כפי שהזכרתי קודם, בתורתו של הרבי אנו מוצאים את זווית הראייה התורנית לכל מצב, גם במצבים הכואבים ביותר.

ראוי שכל אחד יפתח בעצמו את לקוטי שיחות חלק ל"ה, עמודים 344–345 ויעיין בדברי הרבי. יש שם מכתבים, שכל שורה במענה נותנת עוד כיוון חשיבה ומבט של תורה.

אצטט כאן רק כמה שורות:

"1. אין בן אדם יכול לומר בוודאות שהוא יודע ברור כוונת השם (מלבד נביא – שמוסר שכך ציווהו השם לגלות)".

– לפני הכל מקדים הרבי, שאיננו יכולים לדעת ברור מהי כוונתו של הקב"ה. זו נקודה שחשוב לומר אותה בתחילת כל דיון בנושא, כי יש אנשים שסבורים שהם יודעים דרכי שמים, וכבר יודעים בדיוק על ומה ולמה קרה האסון הנורא…

"2. כל שקורה עתה – יש למצוא דוגמתו – בעבר (ובמדרשי רז"ל בתוס' ביאורים שונים – במקרים שונים)".

– למרות שכאמור איננו יכולים לדעת דרכי ה', אך יחד עם זאת, עלינו להתבונן במאורעות העבר, בהיסטוריה היהודית, וכאשר נלמד את הביאורים השונים המובאים במדרשי רז"ל, זה יתן לנו פרספקטיבה אחרת גם לגבי האירוע הנוכחי.

כאשר מדברים על האסון במירון, הרי לכולם צף תיכף ומיד המאורע של מיתת נדב ואביהו בני אהרן, עליו קראנו לפני כמה שבועות. גם שם אירע האסון בעיצומה של השמחה הגדולה ביותר – חנוכת המשכן, והשראת השכינה.

ראוי להזכיר, שהמדרש הידוע לכל חסיד חב"ד, "באתי לגני אחותי כלה", מתייחס במקור לאירוע הזה בדיוק, שכן אותו היום שבו שרתה השכינה במשכן, היה הרגע בו ירד הקב"ה סוף סוף מהרקיע הראשון לעולם הזה. אי–אפשר לתאר את גודל השמחה של בני ישראל באותה שעה.

ודווקא אז, בעיצומה של השמחה, יוצאת אש מלפני ה', ובני אהרן מקפחים את חייהם. אי–אפשר שלא לחשוב על הדימיון בין שני האירועים, כאשר הרוגי מירון מתו ממש בעיצומם של רגעי ההתעלות והשמחה הנהדרים של ליל ל"ג בעומר במירון.

יחד עם זאת, הדימיון בין האירועים, מציב מיד מול עינינו את ההתמודדות ההירואית של אהרן מול מיתת בניו: "וידום אהרן".

המילים "וידום אהרן" מזכירות לנו גם אירוע אחר שאירע בדורנו, וגם שם לימד אותנו הרבי איך להתבונן על מאורעות אלה:

בחודש אייר תשט"ז פרצו מחבלים לבית הספר למלאכה, והרגו חמשה תלמידים ומדריך הי"ד.

בשיחה שנשא בחג השבועות, אמר הרבי: "ישנם כאלה שרוצים לבאר זאת על פי הענין של 'בקרובי אקדש', אבל באמת אין זה ביאור, וכפי שכתוב שם גופא "וידום אהרון". ההבנה ד'בקרובי אקדש' – גם זה אין יודעים, ולהסביר ענין אחד הבלתי מובן, על ידי עוד ענין הבלתי מובן – הרי זה תנחומין של הבל. וידום אהרון. בוודאי שאסור להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, אבל אין פירוש הדבר שהענין עצמו מובן בשכל. לעת עתה לא מצאתי ביאור על זה, אבל ודאי הדבר, שמזה יהיה כפלים לתושיה".

אמנם הרבי שולל הסברים וביאורים ברורים למאורעות, אבל יחד עם זאת מספק לנו הרבי הצצה קטנה לעולם הנשמות, וכך כותב הרבי בלקוטי שיחות שם:

"כל הנשמות דעתה באים כהמשך לגלגולם הקודם – בשביל להשלים מה שחסרו אז (הכל או בחלקו).

"אלה שנסתלקו קודם לחיובם במצוות – הרי זה בשביל להשלים מספר השנים שהיה צריך להיות בעולם הזה (אף שזהו יוצא מן הכלל — כי בכלל צריך להיות בכל אחד ואחד 70, 80 ועד 120 שנה)".

בלקוטי שיחות שם מופיע מכתב מדהים, לאחד שארגן הכנסת ספר תורה בביתו, ובעיצומה של החגיגה נפטרה אחת הנשים. הלה היה שבור מאוד מכל העניין, ושאל את הרבי כיצד ייתכן מאורע של היפך החיים במסיבת ספר תורה.

חשוב לקרוא בפנים את המענה המלא, אבל פטור בלא כלום אי–אפשר, ואצטט את השורות הראשונות מתשובת הרבי, שיש בהן הוראה כללית:

"1) אי אפשר לנברא (שהרי הוא גבולי) לדעת כל טעמי הבורא (שהוא אין-סוף) – ואפילו לא מקצתם, לולא שהבורא עצמו אמר לו לחפשם בתורתו הקדושה (לשון הוראה).

2) על פי תורה – אי אפשר שתבוא רעה מתורה ומצוות הבורא (כולל – מספר-תורה שלו), כי אם, אדרבא, על ידי זה נמנעה רעה.

3) לכל אחד ואחת נקצב משך חייו עלי אדמות (ורק על–ידי פעולות נמרצות – אפשר להאריכו, או לקצרו ח"ו (על-ידי עבירות גדולות וכיו"ב))".

ידועים דברי הרמב"ם, שבזמן שתבוא צרה – ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, אבל אם יאמרו שדבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית – הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים.

– האם זה לא מתנגש עם האמירה שאיננו יכולים לדעת את דרכי הבורא?

אין סתירה בין הדברים. הרבי שולל את אלו שיודעים להסביר כל מאורע, ולומר בדיוק על מה ולמה עשה ה' ככה… אבל לאידך, בוודאי שבאופן כללי עלינו להתחזק ולהתעורר בכל ענייני תורה ומצוות.

כך בדיוק עורר אותנו הרבי בשנת תשמ"ח לאחר הסתלקותה של הרבנית הצדקנית. יחד עם הכאב האיום והנורא – הרבי קרא שוב ושוב "והחי יתן אל לבו", להוסיף בלימוד התורה ובקיום המצוות.

בפרט – ראוי להתחזק בקיום המבצעים של הרבי, שהם "מבצעי השמירה, ההגנה וההצלה של עם ישראל; וכן ברכישת אותיות בספר תורה הכללי, עליו ציטט את הפסוק "בעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב בספר" (ואגב: בנוגע לספר תורה זה, התבטא הרבי שניתן לרשום גם יהודים שכבר נפטרו).

יש אפילו מאנ"ש, שלא נולדו במשפחה חב"דית ולא רכשו עבורם אות בספר תורה של ילדי ישראל – שאין להם עד היום אות בספר התורה. וראוי להזדרז בזה. וגם מי שיש לו כבר אות בספר תורה של ילדי ישראל, יכול וראוי שיקנה אות גם בספר התורה הכללי, שמועיל לשמירה והצלה.

ונקודה נוספת, חשובה לא פחות, ומתקשרת גם עם עניין השמחה בל"ג בעומר: לאורך כל אותה שנת אבלות, עורר הרבי להתחזק בעניין השמחה. הרבי קרא לאותה שנה "שְׁנַת תִּשְׂמַח וּתְשַׂמַּח". כך גם היום, יחד עם הכאב האיום והנורא, עלינו לדעת שמכיוון שמצווה גדולה להיות בשמחה, ועבודת ה' צריכה להיות בשמחה, הרי שכל דבר שמפריע לזה – הוא ניסיון, ומול ניסיון צריכים להתמודד, ולנצח!

כל זה קורה בדור השביעי, ברגעים האחרונים לקראת הגאולה. מה זה אומר לנו?

בתחילת הפרשה נאמר "כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'", ובפסוק אחר–כך נאמר "שש שנים תזרע שדך". שואל הרבי: הרי כאשר נכנסו לארץ, קודם זרעו שש שנים, ורק אחר-כך קיימו את שנת השמיטה. ומדוע, נכתבו הדברים בסדר הפוך? אלא, מלמדת אותנו התורה, שמיד בהתחלה, כאשר נכנסים לארץ, צריכים לדעת ולראות את המטרה – ושבתה הארץ.

כלפי מה הדברים אמורים: בדור השביעי, יש לנו מטרה אחת ויחידה, מאוד ברורה: הגאולה השלימה בביאת המשיח. זה לא רק תשלום שכר שיבוא בסוף העבודה, אלא זוהי המטרה שאנו צריכים להיות חדורים בה לאורך כל הדרך.

ובפרט בשנים האחרונות, שהרבי דיבר על כך ש"כל ימי חייך" צריכים להיות חדורים ב"ימות המשיח". אם בעבר עסקנו בהפצת המעיינות כדי להגיע ל"קאתי מר", הרי כעת העיסוק היום–יומי הוא ב"קאתי מר" עצמו. כל דבר לכתחילה חדור עם משיח. מתחילים עם "ושבתה הארץ".

לכן, עלינו לדעת שכל מה שקורה בעולם היום, מתקדם לכיוון של גאולה. ואם יש דברים שלא מובנים, צריכים לדעת שלא יכול להיות שזה יחליש את הנקודה המרכזית. לא ייתכן שאירוע כלשהו, כואב ונורא ככל שיהיה, יסיט או יחליש אותנו מהעבודה העיקרית להביא את משיח צדקנו תיכף ומיד.

אדרבא, צריכים להתחזק ועוד ועוד, בכל שלושת הקווים של תורה עבודה וגמילות חסדים, עד שנביא את ההתגלות של הרבי מלך המשיח בפועל ממש, כאשר יבנה מקדש במקומו ויקבל נדחי ישראל.

ואז, ורק אז, נוכל להביט אחור אל אירועי מירון ולהבין בשכל אנושי ש"אודך הוי' כי אנפת בי" – שה"אודך" יהי' על ה"אנפת" גופא, משום שיראו גם בעיני בשר שזהו טוב הנראה והנגלה.