"שעה וחצי בחדרו של הרבי בשיחה מרתקת" • ראיון

מנדי דיקשטיין, בית משיח

היו אלו ימי הכוננות והמתח שלפני מלחמת ששת הימים. חיילי המילואים בצה"ל גויסו עד האחרון שבהם. צבאות מדינות ערב לחצו מכל כיוון אפשרי על גבולות ארץ ישראל. הקולות שבקעו מקהיר ודמשק היו תרועות להשמדת עם ישראל. שטחים נרחבים הוכשרו לשמש בתי עלמין זמניים. דומה היה כי המצב הכללי נמצא על סף איבוד שליטה.

בשיאם של ימים אלה זומנה ישיבה דחופה של מזכירות מפא"י, מפלגת הרוב בממשלה הקואליציונית. על סדר יומה עמד לחץ פוליטי וציבורי למנות את משה דיין, אז חבר כנסת מן המניין בסיעת רפ"י שפרשה ממפא"י, לשר הביטחון. הליך שפירושו היה הדחתו של אשכול מתפקידו המקביל כשר הביטחון.

תוך כדי הדיון התלוננה מזכ"לית מפא"י, גולדה מאיר, על כך שכל הנאמר בישיבות המזכירוּת, מוסד העל המפלגתי, דולף לתקשורת. ואכן, כך צוטטו הדברים בפרוטוקול הסודי של ישיבה זו: "אמש, בטרם סיימנו את הישיבה [הקודמת שדנה באותו עניין], הכל כבר היה בידי העיתונאי נקדימון. את הדברים האלה לא סיפר לנקדימון מלאך מהשמים, אלא איש שישב בישיבת המזכירות". הקובלת הביעה תקווה שדבר זה לא יישנה, שכן "הדברים שעליהם מדבר ראש הממשלה עכשיו יש עליהם צנזורה".

הדברים אליהם התכוונה היו מאחורי הקלעים של המגעים הסודיים עם ארצות הברית. אלא שתקוותה התאכזבה וכבר באותו לילה היו פרטי הדיון האמור כולל הציטוט המדויק בידיו של העיתונאי שלמה נקדימון, המרואיין שלנו בכתבה זו.

דומה שהערתה–נזיפתה של המנהיגה רבת הכוח בעמיתיה להנהגה, המחישה את היקף ויכולת פעילותו העיתונאית של נקדימון. בתוקף תפקידו ככתב ופרשן לענייני מפלגות ושלטון, הוא לא עסק רק בדיווח השוטף, אלא חקר פרשות פוליטיות, בכללן סמויות, בתולדות המדינה. דבר לא עצר בעדו מלהגיע אל חומר ראשוני לפני אחרים. יעיד על כך פתק שכתב שר הביטחון משה דיין לנקדימון, בעיצומם של המשברים הפנימיים בממשלה אחרי מלחמת יום הכיפורים, "נקדימון, אתה הרי יודע הכל – מה קורה במפד"ל? מדוע דחו את הליכת גולדה [אז ראשת הממשלה] לנשיא לשעה עשר הלילה?".

הקריירה העיתונאית של נקדימון החלה בשנת תשי"ז בעיתון המפלגתי–ימני "חרות" והמשכה, מאז תשכ"ו, בעיתון "ידיעות אחרונות", בו נחשב לסקופיסט מס' 1. צדקה גולדה מאיר כאשר קָבלה בצער, כי עוד לפני שהסתיימו ישיבות גורליות בצמרת המדינה, ההסתדרות והמפלגות, המידע כולו היה בידי נקדימון ("נקדי", בפי ידידיו), מידע שברובו הפך לכותרת ראשית בעיתון.

ראשית ביכורים

שלמה נקדימון (קאמינקר) נולד במשפחה חרדית–ציונית בחיפה בשנת תרצ"ו. בהיותו תינוק עברה המשפחה לתל–אביב, ובמשך שנים רבות התגוררה בדרום העיר. אביו, יצחק אשר קאמינקר, היה חלוץ ועבד בכל עבודה קשה בפרדס, בבניין ובליטוש יהלומים. בד בבד נמנה עם מייסדי המפלגה החרדית פועלי אגודת ישראל (פא"י) ונשא את פנקס החבר מספר 1 שלה, ואף נקרא רחוב על שמו בפתח תקוה. לעתים גם פרסם מאמרים ורשימות בתקשורת.

שלמה היה ילד סקרן, והעיתונים שהביא אביו הביתה היו עדיפים בעיניו על ספרי הלימוד. לימים אף שלח לעיתון "הבוקר", של מפלגת הציונים–הכלליים, מאמר. את יצירת הביכורים שלו שלח למוסף לספרות של העיתון. עורך המוסף, ברוך קרוא, הזמין את מחבר הרשימה למערכת והופתע לראות צעיר צנום, שזה עתה סיים את שירותו הצבאי. הוא אמר לשלמה שהרשימה אינה מתאימה למוסף הספרותי, אך הוא ידאג לפרסמה במדור הפובליציסטיקה. הנושא היה – פרשת ישראל קסטנר.

לפני גיוסו עבד שלמה במשרד עורכי–דין, כי תכנן ללמוד משפטים. בשנת תשט"ז השתחרר מהצבא וחיפש עבודה. העיתונים הגדולים היו סגורים בפני צעירים. בין לבין שימש כתב בעיתון נוער בשם "תנופה" ואף סיקר את הנושא המשפטי בשבועון מצויר בשם "רמון". הוא בחר ביומון "חרות", בטאונה של תנועת החרות, בעריכתו של אייזיק רמבה. כאן פרח שלמה קאמינקר, שעם הימים אימץ את שם העט בו השתמש לשם משפחתו, לצד קבוצה של עיתונאים צעירים ושאפתנים נוספים.

רמבה הטיל עליו להיות אחראי לסיקור הפוליטי ובמקביל כתב טור שבועי בענייני תיאטרון. בחודש שבט תשכ"א חדר לתא ההפעלה של מערכת האוורור באולם תיאטרון 'אוהל', והיה עֵד להליך הדחתו של פנחס לבון מכהונתו כמזכ"ל הסתדרות העובדים, בישיבה סגורה של מרכז מפא"י. הרקע לכך היה בפרשה שהוגדרה כ"עסק ביש" ביטחוני בשנים תשי"ד–תשט"ו בהן שימש לבון כשר ביטחון, וגררה את הנהגת מפא"י למלחמת איש ברעהו. אף שהיה בבחינת רואה ואינו נראה נלכד נקדימון בידי אנשי האבטחה של ראש הממשלה דוד בן–גוריון, הובל למעצר ושוחרר בערבות.

הלכידה והמעצר עוררו מהומה תקשורתית אדירה. ל"חרות" היה סקופ ענק, וב"ידיעות אחרונות" כינס רכז המערכת דב יודקובסקי את כתביו ותבע מהם: "אני רוצה שכולכם תהיו נקדימון!". נקדימון הועמד לדין באישום המוזר של "כניסה לאולם התיאטרון ללא כרטיסי כניסה על מנת להרגיז את המחזיקים במקום הנ"ל". השופטת קבעה "שמר נקדימון אינו צריך להשיב על האשמה"…

עם סגירת "חרות" הוזמן נקדימון ל"ידיעות אחרונות", ובתוך תקופה קצרה הפך לאחד מכוכבי העיתון. הוא הביא סקופים רבים. מראה שכיח במודיעין של העיתון היה מעטפה גדולה שציפתה לו ובה פרוטוקולים מישיבה סגורה זו או אחרת. כתבותיו וגילוייו על המערכת הפוליטית הסוערת בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת–הימים שימשו בסיס לספרו הראשון, "לקראת שעת האפס".

בעקבותיו באו ספרים נוספים, ובין הבולטים שבהם היו "אלטלנה", אודות אוניית הנשק של אצ"ל שעלתה באש תותח של צה"ל בחוף תל–אביב בתש"ח; "תמוז בלהבות" המתעד את סיפור תקיפת הכור הגרעיני בעיראק; "סבירות נמוכה" שעסק בנושא מלחמת יום הכיפורים; וכן הספר "תקווה שקרסה" על פעילות ה'מוסד' לימין הכורדים בצפון עיראק.

במשך שנים תר נקדימון אחר נושאים נסתרים בתולדות הארץ והמדינה. בעבר חשף נושאים שנחשבו לבלתי פתורים, כגון חיסולו של "שר החוץ של העדה–החרדית", ד"ר יעקב ישראל דה–האן, בשנת תרפ"ו.

הוא גם כתב ביוגרפיה של מנחם בגין (יחד עם אביעזר גולן), עמו היו לו קשרים אמיצים במשך שנים רבות.

עם השנים אף זכה לקבל שלל פרסי הצטיינות על עבודתו העיתונאית.

דומה שדברים שאמר עליו עורך "ידיעות אחרונות" דב יודקובסקי מתמצתים את דרך חייו של נקדימון: "לאחר השנים הרבות שעבדתי עם שלמה נקדימון, אוכל להעיד כי הוא ניחן בכל התכונות הראויות לעיתונאי מהשורה הראשונה: אינטליגנטי, סקרן, חרוץ, בעל ראייה רחבה ובעל ידע רב, כשרון כתיבה, אמין מאוד והגון מאוד.

תכונות אלה, בשילוב מרצו הבלתי נלאה, חברו יחד לעשייה עיתונאית שהפכה לדרך חיים".

"דמותו של הרבי ריחפה תמיד במערכת הפוליטית בישראל"

בעיצומה של מסכת פעילות כה צפופה, שאב נקדימון נחת רוח וסיפוק יוצאי דופן משלושה ביקורים שערך אצל הרבי מלך המשיח. בראשון (בשנת תשכ"ב) ראיין את הרבי; בשני (תשל"ז) סיקר את ביקורו של ראש הממשלה מנחם בגין; בביקור השלישי (תש"נ) זכה להתוועדות פומבית שהוקלטה ושודרה עם הרבי, לצד פגישה בחלוקת הדולרים.

"דמותו של הרבי תמיד ריחפה במערכת הפוליטית בארץ ישראל. לא, הוא לא היה עסקן פוליטי, אבל נוכחותו הייתה גם הייתה", מספר שלמה נקדימון. "שאלות בתחומי דת ומדינה עלו על סדר היום ללא הרף וגרמו למתיחויות פוליטיות קשות. השדלנים, דהיינו הלוביסטים החב"דיים, גדשו את המסדרונות הפוליטיים, איתרו דרכי קשר עם לשכות ראשי ממשלות ושרים, נוכחו באורח קבע בכנסת ובמסדרונותיה, הציבו מארבים למעצבי המדיניות ולא הותירו אבן לא הפוכה. תחום פעילות נוסף של השתדלנים מחב"ד, היה וקיים בצה"ל, בעיקר במועדי ישראל.

"לכנסות ישראל נבחרו לא מעט חובשי כיפות שחורות וסרוגות, אבל מספרם של שדלני חב"ד היה רב יותר. אלה, תמיד אחוזי התלהבות, שמרגלא שגורה בפומיw, לאמור: 'הרבי אמר', ואידך זיל גמור. שום מכשול לא יעכב בעדם.

"הרבי נהג לשלוח שלוחים לקצווי תבל, ואני הבנתי", אומר נקדימון, "כי יש מקור אחד לפעילות עניפה זו והוא ממוקד בברוקלין. באיסטרן פארקווי מספר 770, שם הכול: מגורי הרבי, בית מדרשו, לשכתו, מקום גם הלילה הוא יום. בקשתי לבוא אל הרבי, לראותו פנים אל פנים, וגם לשאול אותו מדוע אינו מעביר את 770 לארץ ישראל, לירושלים, לכפר חב"ד, לכל מקום בו יחפוץ בארץ המובטחת".

במוצאי יום שלישי אחד שהוכפל בו כי טוב, בשלהי אדר ראשון תשכ"ב, הגיע נקדימון לכתובת המיוחלת. מי שקיבל את פניו היה דמות מיתולוגית, הרב חודקוב, מזכירו הראשי של הרבי.

"הוא תאר בפניי את סדר יומו של הרבי. מקבל אורחים שלוש פעמים בשבוע, ראשון, שלישי וחמישי, החל משעה שמונה בערב. בדרך כלל דלתו פתוחה בפניהם עד אחת אחר חצות, אלא שמגבלת זמן זו איננה עומדת במבחן המציאות. לעתים מסתיימות פגישות אלה עם שחר. הפעילות בחצר הרבי מהווה נושא כתיבה בפני עצמו.
"במוצאי יום שלישי האמור", מתאר נקדימון, "המתה ה'חצר' ממאות רבות של חסידים. קיימתי שיחות עם כמה חסידים כדי להקשיב למשאלותיהם. השאלות–משאלות היו כמעט בכל תחום מתחומי החיים. התברר לי כי הרבי לא תמיד היה מסקנתי; כך למשל, בנושאים רפואיים פעמים רבות שייעץ לעשות בדיקות צולבות. בנושאים הלכתיים היה שולח את הפונים לרבנים העוסקים בתחום. אנשי עסקים סיפרו כי בזכותו של הרבי צלחו עסקיהם".

בשעה 23.00 צלצל הפעמון בחדרו של חודקוב. אור כחול הבהב. המארח אמר לנקדימון להיערך להיכנס לחדרו של הרבי. מהחדר יצאו זוג ועמהם גבר צעיר, והוא נכנס. בקצה שמנגד, תיאר בכתבה שפרסם, "ישב הרבי ליד שולחנו הארוך. לראשו מגבעת שחורה נוסח חב"ד, זקנו השחור כעורב מטופח היטב, ולי, המתבונן בו ממול, קרה משהו בשניות אלה שאין לי הסבר להוותו. לשוני כמו נעתקה מפי ונשארתי על עומדי. הסתכלתי מהופנט ברבי, והוא, בחיוך על פניו, פנה אלי באידיש, מה אתה עומד שם, תתקרב בבקשה. צעדתי לעברו. לחצנו ידיים והתיישבתי בכיסא המיועד לאורחים".

נקדימון התבונן במארחו–הרבי. "עבורי, עיתונאי צעיר, הייתה זו חוויה מיוחדת. גדלתי בבית חרדי אבל לא חסידי וגם לא של מתנגדים. שני סביי, האחד היה שוחט ובודק והאחר בעל עסק, הקפידו אמנם על קלה כבחמורה, והעריכו מאוד רבים ואדמ"ורים אבל לא התדפקו על דלתותיהם".

נקדימון, כתיאורו, התוודע לדמותו של הרבי בעטיו של מקצועו העיתונאי. על סדר היום הלאומי עמדה בעיית "מיהו יהודי" ונזקקה להכרעה, כאשר שלוחי הרבי היו מעורבים בה עד ראש. ככל שהעמיק בעניין, מצא כי הרבי הינו מנהיג מקרין עוצמה, בעל אישיות כריזמטית, שריתקה אליה אלפי חסידים מחד, אבל גם שמשה מגדלור לאישי–מפתח בעולם ובארץ ישראל. אלה ידעו את עומק ידענותו ואת רוחב השפעתו.

בעוד השיחה קולחת, שם נקדימון לב שהרבי נמנע מלנקוב בשמה המפורש של מדינת ישראל, אלא השתמש בביטויים כמו שטח, ארגון, מקום, קיבוץ. כאשר הביע על כך את תמיהתו, הגיב הרבי כי מערכת תשובותיו מתייחסת לכל קהילה יהודית בעולם. דבריו התמקדו בבחינת דברי ימי העם היהודי, גלגוליו המדיניים, התרבותיים והחומריים, ומיצוי המשותף והמאחד. לדידו, איחודו של עם ישראל הוא בקיום המצוות המעשיות, דהיינו שמירת שבת, הנחת תפילין ושמירת כשרות. אלה שלא שמרו על שלוש מצוות אלה נכחדו. חלקם נטמעו בעמי הארץ שבתוכם ישבו והיו שהתחרטו וחזרו לקיים מצוות.

ובכל זאת, מה היחס למדינת ישראל?

על כך השיב הרבי, כי היהודים נכנסו בראשונה לארץ ישראל בזמן יהושע בן נון. מאז התקדש המקום כארץ ישראל וירושלים. אך כל דבר המחליש את קיום המצוות המעשיות מחליש את קיומו של עם ישראל, וממילא את כוח התקבצותו.

"מצויים רבים", הגבתי, "שישיבו לעמדת הרבי בלאו מוחלט". על כך השיב הרבי מענה נחרץ, וזו הייתה הפעם הראשונה בה נקב בשמה של מדינת ישראל: "אם היו מתחשבים תמיד בדעת הרוב, וכל דבר היו מעמידים להצבעה, לא הייתה כרגע מדינה יהודית בארץ ישראל, כי הרוב היה נגדה. אם היו שואלים האם ללחום באנגליה, הרוב היה מתנגד. הוא הדין במלחמה נגד 400 מיליון ערבים, הרוב היה טוען שנפסיד. במלים אחרות, כל המציאות בארץ ישראל עומדת בניגוד לרוב ובניגוד לשכל הישר. עשו מה שעשו בגלל האמונה. הרבה חשו בה גם אם היא הייתה מתחת להכרתם. יש לנסות שמירת מצוות וניווכח שהניסיון יעלה יפה. משימה זו מוטלת על משרד החינוך".

ואם בראשו עומד יהודי שאינו שומר מצוות? שאל נקדימון, והרבי השיב: "האם הוא, שר החינוך, נולד עם משרד החינוך?"…

הצעתו של הרבי הייתה, לאתר חמישה היסטוריונים נטולי דעות קדומות, בקיאים בדברי ימי ישראל, שיבדקו את הצעתו, וברי לו, לרבי, שמסקנתם תהיה כי שמירת המצוות היא הדרך שיש להלך בה. הוא הציע לקחת דוגמה מימי בית ראשון, כלשונו: "אז הייתה ממשלה, היה צבא, היה צי, ניהלו סחר עם צור, צידון והממלכות הסמוכות, כאשר בראש מאוויי העם עמד המרכז הרוחני, הלא הוא בית המקדש".

בעיני נקדימון זה היה הרגע המתאים להצגת שאלתו, מדוע הרבי בכבודו ובעצמו אינו עולה לארץ ישראל כדי להילחם את מלחמת המצוות המעשיות. שאל ונענה: "יש כמה סיבות שבגללן איני יכול בינתיים לנסוע מכאן. איני חושב שיהודי צריך לנסוע לארץ ישראל לשם תענוג בעלמא, אלא לפעול שם. כשתרד הסיבה המחזיקה אותי בארצות הברית אצטרך לחשוב מה אוכל לפעול שם".

נקדימון שולה מזיכרונו סיפור מעשה באותו עניין הקשור בידידו הרב שלמה גורן, בעבר רבה הראשי של צה"ל, שהציג שאלה דומה לרבי בעת ביקוריו במעונו. הרב גורן חזר עליה ארבע פעמים, ונענה בארבע תשובות, בארבעה פרקי זמן שונים, כל אחת שונה מרעותה.

יתכן כי אדם אחר היה רואה בתשובותיו של הרבי עניין של התחמקות, אבל הרב גורן האמין לרבי, התייחס אליו כאל ענק בכל ענפי המחשבה היהודית, בכישורי מנהיגותו ובתנופת העשייה, ואף נתן לכך ביטוי ברשימה שפרסם בעיתון 'הארץ'.

כן, יכולים להגיע לירח

מר שלמה נקדימון ממשיך לשזור את זכרונותיו ואת פרשנותו הנלווית סביב ביקורו הראשון אצל הרבי:

"הרבי, בניגוד לדומיו בחצרות האדמ"ורים האחרים, הוערך כבעל השכלה אקדמאית רחבה וגישתו נמדדה גם בידע החיצוני. הוא איש מדע מובהק, בוגר אוניברסיטת 'סורבון' בפאריז, נושא תואר: מהנדס חשמל. לשעבר חבר ועדת האנרגיה האטומית של ארה"ב.

"שאלתיו: 'מה דעת הרבי על נצחונו המבורך של גלן?' [אותם ימים הצליחה נאס"א לשגר חללית שתקיף את כדור הארץ, עם אסטרונאוט בשם ג'ון גלן].

הרבי: זה עסק טכני.

שאלתי: ואל הירח, הוא המאור הקטן, יוכלו להגיע?

הרבי: יכולים להגיע אל הירח.

אני: ומה ימצאו בירח כאשר יגיעו אליו?

הרבי בחיוך: את מה שימצאו שם נראה כאשר נגיע. אם אגיד מה שימצאו שם, לא ירצו להגיע אל הירח…

שאלתי: וכיצד התורה מסתכלת על ניסיונות בני אנוש אלה?

הרבי: בהנחה מקצועית, הגילויים המדעיים בשטח האטום וחלקיקי האטום והחוקים השוררים בהם, נוגעים יותר להשקפת עולם יהודית מאשר כיבוש החלל. כיבוש החלל הוא צעד נוסף להתקדמות המדע והטכניקה.

אולם הגילויים בחוקי האטום מערערים את יסודות המדע לפיהם פעלו עד כה. עד כה אמרו: המדע – יציב הוא. התורה – אינה אלא אמונה. אולם, עתה רואים כי כל יסודות המדע עד כה, כל הנחות המדע בפיזיקה ובטכניקה, אין אמיתותן קיימת. קרה והדברים נתגלו דווקא בתורת האטום. נופלות איפוא כל הקושיות מן המדע על הדת, כיון וכל המדע צריך בחינה מחודשת מאלף עד תו.

תחזיתו של הרבי: נראה שכל הישג נוסף בנעשה בין חלקי האטום יוסיפו ערעור ודרישת בחינה מחדש בהישגי המדע הקיימים.

אני: ואין התורה מונעת או אוסרת את חקר החלל?

הרבי: לתורה אין התנגדות להמשיך ולחקור.

"מן האטום והחלל קפצתי קפיצה זוטא לארץ הקודש, ופתחנו במפלגות הדתיות", משחזר נקדימון. "שאלתי את הרבי לדעתו עליהן. הצגתי בפניו טענת אישים דתיים השוללים קיומן של מפלגות אלו. העליתי בפניו מקצת מעשיהם של נציגי הדת בכנסת.

הרבי: במצב העכשווי אין כל ברירה אחרת. כל ענין צריך בא–כוח בכנסת שיגן עליו, אז ממילא צריך להיות חבר מפלגה. איני נוקט עמדה כלפי המפלגות הדתיות, כי אינני בארץ ישראל, אך לפי המצב השורר, צריכים להיות בכנסת נציגים שעניינם יהיה בעיקר הגנה על עניני דת.

השיחה המשיכה להתגלגל אלא שעל הדברים הבאים היתנה: בל יפורסמו!

נסתיים הריאיון. נקדימון ישב אצל הרבי עוד דקות ארוכות, הוא ביקש לדעת מה הוא, כעיתונאי, יוכל לעשות למען חב"ד? השניים הפליגו בדברים, ובין השאר שאל התעניין הרבי בעיתונאים מארץ ישראל השוהים בארה"ב.

ביקור ראש הממשלה אצל הרבי, נקדימון מתעד

המפגש השני של נקדימון עם הרבי, התקיים כעבור חמש עשרה שנים, בקיץ תשל"ז, אז הגיע ראש הממשלה מנחם בגין לקבל את ברכת הרבי ערב פגישתו עם הנשיא ג'ימי קרטר בוושינגטון. שיחות אלו היו אמורות לפתוח את המסע המדיני לשלום עם מצרים.

"השעה הייתה 10 בערב. אלפים נאספו ברחבה שלפני בניין 770 משכנו של הרבי", תיאר אז נקדימון את הפגישה ב'ידיעות אחרונות'. "רכב משטרתי בחוד השיירה. בעקבותיו מכוניותיהם של שירותי הביטחון האמריקנים והישראלים, ומכונית קדילאק בגוון שחור עליה התנוססו הדגל האמריקני והדגל הישראלי ובתוכה ראש ממשלת ישראל. אנשי הביטחון קפצו מרכביהם שהיו בתהליך נסיעה ובידיהם אקדחים שלופים.

"בגין יצא מרכבו והתקבל במחיאות כפיים סוערות. הוא הפנה פניו לקהל ונופף לעברם בידיו. מנגד יצא הרבי מחדרו, פסע לקראת אורחו, לחץ את ידו בחיוך רחב, והציג לפניו את הרב חודקוב. בגין הציג לפניו את ראש לשכתו יחיאל קדישאי. לפני הפתח כיבד הרב את בגין להיכנס ראשון, אך בגין העניק את הכבוד למארחו".

נקדימון הוסיף ותיאר את מהלך הפגישה לפרטיה. בין השאר ציין: "כשנשאל בגין על ידי אחד העיתונאים מדוע ביקש להיוועד עם הרבי, השיב: 'הוא אחד מגדולי דורנו וזקניו, בישראל לא רק שמכירים אותו אלא שומעים בקולו ונשמעים לעצתו. לפני היציאה לוושינגטון הרגשתי הכרח להיוועץ בו ולקבל את ברכתו'".

"בסוף פגישת שני האישים, אל מול המצלמות, בירך הרבי את בגין ב'הצלחה שלימה, למען העם היהודי, למען ארץ ישראל, שיזכה לקרב את הגאולה השלימה'", חותם נקדימון את המפגש ההוא.

הרבי לעיתונאי: סימן שאתה עסוק…

חלפו ארבע–עשרה שנים, ובשבת 'חזון', קיץ תש"נ, ביקר נקדימון בפעם השלישית אצל הרבי עם בנו הצעיר יניב. מארחו היה עמיתו העיתונאי גרשון יעקובסון, לשעבר קולגה שלו בעיתון 'ידיעות אחרונות'.

את תפילת השבת עשה נקדימון בבית המדרש של הרבי, שם התפללו רבים, מעבר ליכולת הקיבול של בית הכנסת. "הציפיה תמיד הייתה למעמד המכונה פארבריינגען, התוועדות, במהלכו נשא הרבי את דבריו על פרשת השבוע.

"הרבי ישב על במה במרכז בית המדרש ובמהלכה הפסיק ארבע פעמים את דבריו, הניף כוסית יי"ש 'לחיים', כאשר עיניו סורקות את כל יושבי בית המדרש מקצה לקצה. ניכר היה כי הרבי צד במבטו את עיני כל אחד ואחד מהחסידים ומעניק לו תחושה כאילו הוא האורח היחיד. מנגד, אותו אורח מניף את הכוסית שבידו אל מול הרבי כשעיניו נפגשות בעיניו. מפגש עיניים מרתק. עקבתי בעיניי העיתונאיות והבחנתי כי אין ספק שכל אחד מהנוכחים חש בכך.

"דבריו של הרבי נמשכו כארבעים וחמש דקות, ובסיומם הזמין אותי ר' לייבל גרונר אל הפרוזדור המוביל מבית המדרש לחדרו של הרבי. 'כשהרבי יעבור תוכל להחליף עמו מספר מלים', הבטיח לי.

"ואכן, כעבור פרק זמן קצר הגיע הרבי. לאחר שהצגתי בפניו את בני פנה אלי הרבי במילה אחת, 'ראיתיך'. שאלתי אם הוא זוכר את ביקורי אצלו והריאיון שערכתי עמו בשנת תשכ"ב. 'בטח', השיב הרבי, ואז, בחיוך שובבני, המשיך, 'אבל מאז לא היית פה, וזה סימן שאתה אדם עסוק'".

למחרת, יום ראשון ז' באב, נעמדו נקדימון ובנו בתור לחלוקת הדולרים.

"הגשתי לרבי את המהדורה האנגלית של ספרי המתעד את הפצצת הכור הגרעיני בעיראק על ידי חיל האוויר הישראלי. 'מדוע באנגלית?' שאל הרבי, ועניתי כי המהדורה העברית ("תמוז בלהבות") אזלה. הרבי בחן את העטיפה ושאל אם זה ספרי האחרון, ומשנענה בחיוב, השיב 'שיהיה בהצלחה רבה ומופלגה'. בעוד אני מודה לרבי על ברכתו, נטל הרבי דולר נוסף מהערימה, נתן לי בהוסיפו, 'זה עבור הצלחה רבה בכתיבתך…'

"כאן עבר הרבי לדבר על השם 'נקדימון'. אני סיפרתי את נסיבות המרת השם, והרבי שאל אם אני יודע את מקור שמי. התחלתי לספר את הידוע על נקדימון ההיסטורי, נקדימון בן גוריון, ואז הרבי ביקש ממני לאפשר לו לספר את הסיפור כפי שמופיע במקורות.

"בגמרא מסופר, אמר, שנקדימון בן גוריון סיפק מים לתושבי ירושלים בעת מחסור במים, והרי 'אין מים אלא תורה'. מכאן, המשיך הרבי, עליך לנצל את כתיבתך כדי לכתוב דברי תורה, בגלוי, בחתימתך, שכן, 'אז תימצא קבוצה חדשה של אנשים שיושפעו ממך ובינתיים [כלומר, בהזדמנות זו] יושפעו גם מהתורה'.

"הודיתי לרבי על דבריו, ושיחתנו נמשכה. במענה לשאלה אם הוא שבע רצון מהממשלה הקיימת בישראל, השיב הרבי בחיוך, אם אני מבקש לנצל את השיחה גם עבור פוליטיקה?!

"אכן", השבתי לרבי בכובעי כעיתונאי–סופר שהוא גם היסטוריון. 'הפוליטיקה הטובה ביותר שייהפכו ימים אלה לששון ולשמחה'.

"באותם תקופה נכשל שמעון פרס בניסיונו להפיל את ממשלתו של יצחק שמיר, ובעידודו של הרבי הוקמה ממשלה צרה בראשות שמיר. הרבי הסביר לי שיחסו החיובי לממשלה של שמיר נובע מדין תורה לפיו פיקוח נפש דוחה כמה וכמה עניינים, לכן 'צריכים ממשלה חזקה וצרה, שכן ממשלה רחבה עסוקה כל הזמן בדיבורים ואינה מסוגלת להוציא דבר שלם מתחת ידיה'.

"המסר שהרבי ביקש להעביר באמצעותי היה ש'הממשלה צריכה להיות חזקה כמו שמיר, מפני ששמיר בלשון הקודש זו אבן קשה שסודקת אבן, אז ששמיר ישים זאת על לב האבן שמסביבו, דהיינו אלה המקיפים אותו ואינם בדעה אחת עמו'.

"כשהרבי שאל אותי אם אני מכיר את ראש הממשלה שמיר באופן אישי, השבתי בחיוב. או אז נתבקשתי להעביר לו את המסר הבא: 'להיות כשמיר המקראי המבקיע אבן'".

כאן הרבי ונקדימון נפרדו לשלום, "כשהרבי מחייך אלי את חיוכו הנפלא, המרגיע, הכנה".
נקדימון מיהר לטלפן ללשכת ראש הממשלה בירושלים והעביר לו בניסוח מדויק את המסר של הרבי. ראש הממשלה אמנם לא היה שומר מצוות, אבל העריך מאוד את הרבי.

"זו הייתה חוויית הפגישה השלישית והאחרונה שלי עם הרבי", מסיים שלמה נקדימון לשחזר את השעות והרגעים שעשה במחיצת הרבי.

• • •

ו'לקינוח', מעניינת היא עדותו של הרב אפרים וולף, מנהל ישיבת תומכי תמימים המרכזית, שכתב לרבי בחודש סיוון תשל"ב: "מר שלמה נקדימון מוסר ששוחח עם מר מוזס (המו"ל של 'ידיעות אחרונות') והוא התרשם מאוד מביקורו אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א. לדבריו, אמר הרבי שמתעניין במאמריהם של נקדימון […] ולמר נקדימון נגרם נחת רוח רבה מכך".