צופה למרחוק. החלום ושברו • סיפורים על הרב פיזם ע"ה

מרכז החדשות החב"די – חב"ד אינפו, שמח לפרסם בבלעדיות אחת לשבוע מקבץ סיפורי חיים ופתגמים מתוך הספר "אבי המהפכה החב"דית בקריות", שיצא לאור בקרוב בסמיכות ליום י' ניסן, יום היארצייט השני להסתלקותו של השליח הרב יגאל פיזם ע"ה.

הספר נערך על ידי בנו הרב יוסף אברהם פיזם – רב קהילת חב"ד בקרית שמואל וראש ישיבת תות"ל הקריות, שאף הביא למערכת את החומרים לפרסום.

בקשה לתלמידיו ומושפעיו: בבקשה לשלוח סיפורים מוקלדים או מוקלטים וכן תמונות של הרב ועם הרב, אל המחבר הרב יוסף אברהם פיזם, למס': 0586668770 או למייל yosefpi@gmail.com.

***

אהבה היא רגש נעלה

אבא ע"ה קיבל על עצמו שלא לאכול שוקולד, וזאת בתור "אתכפיא".

פעם בהיותו בצרפת נסע עם בנו הרב איתן יעקב שי' לפגישה בביתה של תורמת חרדית עשירה, שרצתה להרים תרומה נכבדה עבור הישיבה, ולצורך כך הזמינה את כבוד הרב לבוא לקבל את התרומה החשובה.

מתוך הערכה רבה לרב התכוננה בהתרגשות לביקור החשוב, וטרחה והכינה עוגת שוקולד נפלאה בתור כיבוד לאורח החשוב.

לתדהמתה, אבא ע"ה לא נוגע בעוגת השוקולד. היה ברור לה שסומכים עליה בענין הכשרות. אז למה הרב לא נוגע בעוגה המושקעת?

והיא שאלה: "הרב לא אוהב שוקולד"?

ענה אבא בחכמה: "אהבה היא רגש נעלה, ולא מתאים לבזבז אותו על שוקולד"…

"ונהפוך הוא…"

( מה שכתבתי ב"פנימיות" גליון 62. י.א.פ.)

"אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, לקיים מה שקיבלתי על עצמי מראש, לפרסם את הנס אשר יעשה עימנו כ"ק אדמו"ר מה"מ, עפ"י הוראתו אשר פרסום הניסים שעושה הקדוש ברוך הוא בזמננו, מזרז את הגאולה.

ומעשה שהיה כך היה: בחודש טבת ש.ז. (ה'תשנ"ט) נתגלה אצל אאמו"ר גידול בכליה. כל המומחים באה"ק שנדרשו לנושא, אמרו באופן חד משמעי: מדובר בגידול, כנראה שאיננו ממאיר, אך הוא מצוי במצב כזה, שיש להתפטר ממנו באופן מיידי, ומכאן שאין אפשרות להסירו ללא הכליה, יש להסיר את הכליה כולה, בניתוח. יש לציין שאת הצילומים ראו שלשה וניהלו מחלקות ב"בתי רפואה", ועוד מומחים גדולים מ"הדסה" בירושלים.

הידיעה נתקבלה במשפחתנו כרעם ביום בהיר, ולזמן קצר שררה מבוכה ורוח נכאים, אך ההתאוששות באה מיד בעקבות התשובות ב"אגרות קודש" של הרבי. תוכן התשובות שקיבלו הורי היה: לא לגרוע בעבודת הקודש בגלל המצב, להיות בשמחה, לבדוק תפילין ומזוזות, בברכה לבריאות ולרפואה שלמה, והוראה לעשות כעצת הרופאים מבלי להתחכם. בנוסף לביצוע כל זאת, הרי שבהתאם לתוכן ההוראות, ננקטו פעולות קדושות של התוועדות לחיזוק האחדות ואהבת ישראל, כינוס ילדים לרגל ימי ההילולא של הרמב"ם ואדמו"ר הזקן (כ' – כ"ד טבת), הוספה לצדקה, תיקון אות בתפילין, ועוד. 

בינתיים, המתח וההשתתפות של כל הקהילה במתח, מתוך תפלה ותקוה, ממש עורר התרגשות. בדריכות המתינו ליום הניתוח הקרב ובא, מתוך תקוה לבשורות טובות.

אמי  ביקשה  ברכה שהניתוח יסתדר באופן של למעלה מדרך הטבע, והתשובה ב"אגרות קודש" הייתה: "למעלה מדרך הטבע – בטבע", לאור זאת, נעשו כל הצעדים להכנות לניתוח עפ"י הטבע, כשמצפים לישועה למעלה מדרך הטבע, משום כך היא עמדה בתוקף על כך שהפרופסור המנתח יורה על בדיקה חוזרת של האולטרה-סאונד: ביום ההכנה לניתוח, והוא רשם בתיק הרפואי הוראה לביצוע דרישה זו, שבאה מתוך אמונה בנס שעתיד לקרות, כפי שאמרה לרופא בפירוש, שזה מה שעולה מברכת הרבי ב"אגרות קודש".

את ההתרגשות על הזכות לראות בעיני בשר את ישועת ה' על ידי ברכת הרבי, אחלוק בזאת עם קוראנו, בציון תשובות הרבי ב"אגרות קודש" שזכיתי להן.

א. בקשה: "מבקש אני נס בפשטות, ואיני רואה רבותא בבקשת נס, כיוון שכבר ראיתי ניסים מעין אלו מכ"ק אדמו"ר מה"מ ע"י תשובות באג"ק, וע"כ אין בזה משום "רעש" לבקש נס בפשטות":

תשובת הרבי באגרות קודש: "בזמננו אין מתפעלים כשרואים נס, כיוון שמתהלכים בינינו יהודים שעברו את השואה וניצלו בנס וכל אחד מהם הוא בבחינת נס מהלך".

מכך הבנתי שהרבי מכין אותנו לקראת נס.

ב. בקשה: "כיום מתקיימת התוועדות מיוחדת לזכות אאמו"ר  בליל ש"ק – הילולא דהרמב"ם, אנא לעורר רחמים שזכות הרמב"ם שהיה גם רופא, תעמוד לו שיתרפא בדרך נס בלי ניתוח".

תשובת הרבי באג"ק: (בעמוד הימני) …"מעלת וסגולת יום ההילולא…" (בעמוד השמאלי) "יקוים  בהם "ונהפוך הוא" בכל ענייניהם הפרטיים והכלליים בגשמיות וברוחניות".

מתשובה זו התרגשתי ביותר כיוון שבאותו שבוע קראתי בספר החדש "ורבים השיב מעוון" סיפור על יהודי שזכה מהרבי לתשובה כזו בנוגע ל"גידול" שהיה לביתו וכשביצעו את הניתוח לבת מצאו ש"אין כלום"… ואני מצטט: (עמ' 103)…"אמרתי לרבי: אני מוכן להיות מיד בשמחה, אבל איך אני יכול? אמר לי הרבי: אדר זה חודש של שמחה בגלל "ונהפוך הוא". הכל מתהפך, ואז הרבי עשה תנועה חזקה בשתי ידיו, דהיינו החזיק שתי ידיים בצד ימין והפך אותם חזק לצד שמאל כאשר תוך כדי כך הוא אומר לי בצרפתית וממש בצעקה, "הפוך, הכל מתהפך"! סוף ציטוט.

מאותו רגע, הייתי בטוח בנס. שאלתי באג"ק "האם לומר להורי שהרפואה תהיה בנס בלי ניתוח"?

התשובה הייתה: "בטח הסיחה דעתה מזה כי בריאה היא". כמובן שאמרתי, והדבר התפרסם בקהילתנו, והכל ציפו לנס.

ומכאן לדרמה שהתחוללה בבית הרפואה: – "אתה יודע שאתה בהכנה לניתוח", אומרים הרופאים, והנה מגיעה זמן בדיקת ה"אולטרא-סאונד" שהובטחה, משך שעה שלמה הופכים את האמור מצד לצד. הטכנאי מושך בכתפיו, שלשה רופאים רנטלוגים, בודקים במבוכה מכל כיוון אפשרי. פניהם מסגירות תדהמה, חוזרים ורצים. אאמו"ר חוזר למחלקה למנוחה, כשהוא מספיק לשמוע באופן לא רשמי, שזה לא גידול. הרופאים הנ"ל מגיעים למחלקה ושואלים אותו: "כואב לך משהו?" – "לא", עונה אאמו"ר, – "אז מה אתה עושה פה"?! הם מושכים בכתפיהם והולכים. לאחר התייעצות של כל הרופאים עם הפרופסור מנהל המחלקה, נקרא אליו אאמו"ר  והרופא מבשרו באושר ובחיוך: "זה לא גידול, זה לא אותו צילום"… הסיפור הפך לשיחת היום במסדרונות המרכז הרפואי רמב"ם בחיפה. והועיל הנס לעוד כחמש שנים נוספות, שאז אכן נאלצו להסיר את הכליה.

ראש הישיבה המשכים את תלמידיו לעבודת הבורא

מספר הרה"ת ר' שמואל מעודה:

הרבה יש לכתוב על ראש הישיבה ולא נצליח לתאר אותו בצורה שמי שלא הכיר אותו יבין מי הוא באמת…

בשבילי הוא היה דמות חסידית ציורית בעלת השראה חסידית מהסוג של הדור הקודם והזכרונות שלי ממנו מלווים אותי עד היום. 

למשל הזיכרון שלו מגיע בבקרים עם הקלנועית ומעיר אותנו, הוא היה עובר במסדרון ושר לנו "ישראל עם קדושים קומו לעבודת הבורא, יידאלאך יידלאך טיירע כושרע נשומהלאך שטייט אוף לעבודת הבורא……" 

היום שב"ה, יש לי ילד אני שר לו, מידי פעם, את השיר הזה בבוקר וזה ממלא אותי ברגש חסידי ומחזיר אותי לחוויות המתוקות מהישיבה, שעיצבה את מי שאני היום. מי יודע כמה דורות במשפחה שלי עוד ישירו את השיר הזה לילדים שלהם בבקרים וזה יעורר בהם רגש חסידי טהור.

אני זוכר את השיעורים שלו בבקרים של תחילת שנה שהיה מלמד אותנו " איגרת התשובה". הוא היה מלמד בצורה חווייתית שהייתה סוחפת את כל הבחורים להקשיב. השיעור היה מתחיל בהקראת השמות. כל שם שהיה מקריא כל הבחורים היו עונים במקהלה ביחד עם ראש הישיבה בשמחה ובאהבה…

אהבתי אותו מאוד ואני מתגעגע…

מספר הרה"ת ר' ישראל שמעיה שיחי': הקשר שלי עם הרב יגאל פיזם היה קשר מאד מיוחד: 

בתור בחור בישיבה בקריות הייתי בחור עם הרבה מרץ ואנרגיה ,והגיע מצב שרצו "להעיף" אותי מהישיבה!

ואז הגיע הרב יגאל ואמר להנהלה שהוא לוקח עלי אחריות מהיום והלאה ואם יהיו בעיות שיפנו  אליו!

היו לנו שיחות על איך אני משנה את ההתנהגות וכו' ואיך אני לוקח את המרץ הזה למקומות הנכונים .וההרגשה הייתה כמו לדבר עם סבא שבאמת אכפת לו! הוא נתן לי להוציא את המרץ בזה שעזרתי לו במשרד ובכל מיני דברים שהיו קשורים לישיבה בין השיעורים ולפעמים גם על חשבון השיעורים, בימים שביקשתי ממנו קצת יותר שיחרור. 

הדבר שהכי היה בולט אצלו בעיני זה היה אהבה לבחורים!

לא סתם אהבה

אלא אהבה של סבא לנכדים שלו!

אהבה שלא תלויה בדבר !

כחלק מהתפקידים שהוא נתן לי שבזכותם הרגשתי יותר שייכות לישיבה, מה שעזר לי להשתלב יותר טוב, הוא שם אותי אחראי לדאוג שיהיה תמיד קפה וחלב ….

ואני זוכר שפעם אחת הבחורים ביקשו שוקו ,והלכתי ואמרתי לו את זה . בלי לחשוב פעמים הוא  נתן לי כסף ואת הקלנועית שלו ואמר לי: סע להביא שוקו 

ומאז – שוקו היה חלק מהקניה השבועית לקפה של הבוקר… 

חייב לציין שבמהלך שנותי לא פגשתי הרבה אנשים כמו הרב יגאל פיזם 

שבאמת אהב מכל הלב ,

ואני חייב לו !

כי אין ספק  שבזכות האהבה שלו והמסירות שלו נשארתי בישיבה 3 שנים והמשכתי והגעתי  למקום שאני נמצא בו היום, שזכיתי להקים 

משפחה חסידית לנחת רוח הרבי מלך המשיח.

מורי ורבי הרב יגאל פיזם היה איש מיוחד,

איש אמיתי. אהבתי אותו מאד ותוך כדי שאני כותב את כל השורות האלו עולים בי געגועים .

כי הוא היה חסיד אמיתי  של הרבי, ועשה את כל מה שהיה יכול "כדי שהרבי יחייך"

הברכה על ארבעת המינים בבוקרו של היום טוב הראשון

בשנותיו האחרונות נאלץ אבא ע"ה להסגיר לי אבדלחט"א את סודו:

כיון שבשנים האחרונות בחיים חיותו בעלמא דין, היתה לי הזכות לקחת אותו מידי שבת בבוקר בכסא גלגלים למקוה ומשם לבית הכנסת, אמר לי בליל החג, מחר תלך קודם למקוה ותבוא אלי לקחת אותי ישירות מהבית לבית הכנסת חצי שעה לפני המנין.

 זאת משום שאשתי רחל תיקח אותי בכסא הגלגלים למקוה, תמתין ליד המקוה ותחזיר אותי חזרה, באופן כזה שאוכל לברך על ארבעת המינים בסוכה, בעלות השחר.

כזה חיבוב מצוה…

השו"ב הרה"ח ר' יוסף שכטר שיחי' – ועומק אהבתו לאבינו ע"ה

משפחת שכטר היא משפחה גדולה בקרית שמואל. הסבא השוחט הרה"ח ר' מענדל שכטר ע"ה, הגיע לארץ הקדש אחרי השואה, יחד עם בניו ר' זלמן שכטר, ר' קלמן שכטר, ור' שמואל שכטר עליהם השלום, שכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו.

משפחה זו מיוחסת לבעש"ט הק' מדור לדור. הרה"ח ר' מענדל שכטר ע"ה היה חסיד ויז'ניץ, וכך ראו את עצמם שלושת בניו הנ"ל את עצמם כאוהדי ויז'ניץ, בעוד שהיו אנשי הפועל המזרחי.

מספר הרה"ח ר' יוסף (יוסי) שכטר שי': "פעם אחת עמדתי בין החבר'ה ליד סניף בני עקיבא בקרית שמואל.

ללא הודעה מוקדמת, ניגש אלי הרב יגאל פיזם ע"ה, הניח ידו על כתפי ואמר לי: "יוסי, זה לא בשבילך. בוא איתי לשיעור תניא. הלכתי אחריו ונהייתי חב"דניק."

הרב שכטר, למד בתומכי תמימים, למד ב"קבוצה", נסע לשליחות באוסטרליה, וקירב מאוד את הוריו עליהם השלום לרבי ולחב"ד. והוא פועל בהצלחה בפעולות חב"ד בקרית שמואל.

כחודש וחצי לפני הסתלקותו של אבא ע"ה התפתח והתגבר אצלו לפתע פתאום, ביום השבת בצהריים, זיהום מסוכן ביותר, והוא הוסע במוצאי שבת קדש באמבולנס לבית הרפואה בני ציון בחיפה, כשאחי הרב איתן ואני "דולקים" אחרי האמבולנס…

כשנכנסנו למיון, מצאנו שאבא – על פי מראה עיניו, נמצא יותר למעלה מאשר איתנו, וכביכול היה במצב שבקושי מזהה אנשים. לפי הערכות רופאי המיון, לאחר בדיקות שערכו לו, הוא היה במצב קריטי, ולא היה אמור להיות במצב של יכולת לזהות מישהו, כשחומו התקרב ל42 מעלות חום.

הרופאה במיון ניגשה אלינו ואמרה לנו שאבא במצב קריטי, ושאלה, שכיון שלפי הממצאים – יתכן שיצטרך עזרה בנשימה – האם להתקין לו מתקן עזרה לנשימה, או פשוט לא להתערב, ולאפשר לו, לעלות למעלה…

אחי הרב איתן ענה מיניה וביה: "לפי ההלכה, צריך לעשות הכל כדי להאריך את חיי האדם, ולכן אם יהיה צורך אזי להתקין לו את מתקן העזרה לנשימה".

פרסמנו מיד בהודעות הווטסאם וס.מ.ס. שאבא נמצא במצב קריטי, וכולם מבקשים לקרוע את השמים עבורו.

תוך פחות משעה הגיע הרה"ת ר' יוסף שי' שכטר מהקריות לחיפה, וגילה את כל רגישותו ורגשותיו ההומים כלפי אבא. הוא הגיע, לחץ את ידו של אבא ע"ה. אבא זיהה אותו מיד, ושידר לו אהבה גם במצב זה והם התנשקו… לא אשכח זאת לעולם.

בבוקר השכם, ביום ראשון, ירד לאבא החום, ובדעה צלולה לחלוטין, פנה אלי לפתע בהומור ובחיוך, ראה שאני מפהק, ואמר: תזהר שלא ליפול לתוך הפיהוק שלך…וציין לי עד היכן הוא זוכר…

וביקש ממני לספר לו מה קרה הלאה עד הגיעו למחלקה זו ב"בני ציון".

אבא עוד חזר הביתה ועשה עוד שבת או שניים בבית עד שאושפז שוב.

לקראת סיום ה"שלושים" להסתלקותו, עזר לנו הרב יוסי שכטר יבדלחט"א בארגון העצרת הגדולה בבית הכנסת המרכזי של הקריה, ונשא דברים בעצרת כשקולו נשנק בבכי ועיניו זולגות דמעות.

"מקלט"… "מקלט"…

בתקופה שבה נעשו הרה"ח ר' בועז קלי ע"ה והרה"ח ר' ישראל דוד יבדלחט"א, ר' עמי וייס ור' משה ליבוביץ שיחיו, חסידי ואוהדי חב"ד בגלוי, נעשה "רעש גדול" בקריה, על שאישים כה מרכזיים "נטו" לחסידות חב"ד בזכותו של אבא ע"ה, בעיקר – בשל השיעור ב"משמרת" במסכת שבת ובהלכות שבת.

הייתי עד לשיחה מעניינת:

יהודי תורני ומשכיל מאיזור המרכז, חתנו של אחד מזקני קרית שמואל, ניגש אל אבא בהערצה מופגנת ואומר לו:

כל הקריה מדברת על המהפך שחוללת בקרית שמואל…

נענה אבא ואמר לו במאור פנים: "אני אינני אלא שלט "מקלט – מקלט" המורה את הדרך… אבל את ההליכה לעיר המקלט, אל התורה וחסידות חב"ד, עושים הם בעצמם…

מה זו "יראת שמים?"

אבא היה מספר פעמים רבות, כיצד ההגדרה של "יראת שמיים"? – גרמה לרצון לקבל תשובה טובה על פי תורת החסידות, ולהפנימה.

הוא היה נוהג לשאול: האם זו יראה מכך שהשמיים יפלו עליך? מה זו למען ה', ההגדרה של יראת שמיים?

ועל כך היה מתבטא בפסקנות:

המקום בו מבוארת מהות הגדרת יראת שמים, הוא תניא פרק מ"א!

(וראה זה פלא, זהו הפרק שאת חלקו העיקרי עד "והנה ה' ניצב עליו ומלוא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב, אם עובדו כראוי, ולכן צריך לעבוד לפניו באימה וביראה כעומד בפני המלך"… – לומדים על פי שיעורי החת"ת, ביום י ניסן – יום הסתלקותו של אבינו ע"ה…)

והיה בא מרחיב ביסוד הדברים, שראשית העבודה ועיקרה ושרשה, היא יראת הכבוד מנוכחות ה' אשר מביט עליו וסומך עליו, ומצפה ממנו, שיבחר נכון, לעבוד אותו כראוי, במעשה ובפועל, ובכליותיו וליבו…

ויראה נפלאה זו מנוכחות ה' אשר מלוא כל הארץ כבודו, היא היא – יראת שמים.

וסיפר: הרב ד"ר צבי ענבל שליט"א מרצה בכיר וותיק ב"ערכים", התקרב לשמירת מצוות ע"י הרה"ח השליח והמשפיע הרב ראובן דונין ע"ה. (מרת רבקה דונין ע"ה התבטאה אודות הרב צבי ענבל: את הקידוש הראשון הוא שמע בביתנו…)

כשמושפעיו של אבי ע"ה מחוגי ה"משמרת" שאלו אותו – את שאלת אבי ע"ה – מהי ההגדרה של יראת שמים – ענה להם מיניה וביה… "זהו אכן תניא פרק מ"א". שם נמצא ההסבר על שאלה זו!!!

החלום ושברו…

סיפר לי היועץ החינוכי רב המוניטין הרב אריאל קהניאל שיחי':

משפחתנו כולה, התקרבה לרבי ולחסידות חב"ד ע"י הרב יגאל פיזם ע"ה, וזה כולל את הסבא רבי אברהם ז"ל, את הסבתא ואחותה, ואת אבא הרב שמואל והדוד ר' … והדודה מרת ….

בתקופה של מלחמת יום הכיפורים, חלמה סבתי חלום. בחלומה היא רואה צדיק מופלא עומד ליד הסטנדר ומסמן לה באצבעות ידיו, תנועה שאומרת "תתקרבי לכאן"…

באותו שבוע הגיעה לראשונה לביתו של הרב יגאל פיזם לשיעור התניא השבועי, ולתדהמתה ראתה שדמות הצדיק המופלא מהחלום – זו בעצם תמונת תואר הוד פני כבוד קדושת הרבי מליובאוויטש, הרבי שלנו.

הדבר שימש לה אות משמים, שזו הדרך הנכונה. היא דאגה לכך שגם בעלה ר' אברהם ע"ה, יגיע לשיעורים, וכך הפכה משפחת קהניאל כולה, לחסידי חב"ד. משפחה שלמה, כבר שלוש דורות בחב"ד, פרי שיעורי התניא וקרוב הלבבות של הרב החסיד הרב יגאל פיזם ע"ה.

צופה למרחוק

סיפר לי הרה"ח ר' יונה רוזנטל כיום בירושלים:

כידוע למדתי אצל אביך בתד"ל, בקרית ים, ובמשך השנים ידעתי עליות וירידות.

יום אחד בשבת בבקר, הרגשתי התעוררות מה, והגעתי לבית כנסת חב"ד.

זו היתה השבת שבה עליתי לתורה לבר מצוה שנים רבות קודם לכן, וקראתי בתורה את כל הפרשה.

עשיתי לעצמי סימן: אם הרב פיזם יאשר לי לקרוא בתורה, אדע שאני רצוי ואחזור בתשובה שלמה. ואם לא, אז…

ניגשתי לרב פיזם לפני התפילה, ביקשתי לקרוא בתורה כי זו פרשה שאני יודע. פרשת הבר מצוה שלי…

הרב יגאל פיזם, חשב מעט, הביט בי במבט עמוק ומתבונן, ואמר לי: אתה תקרא בתורה.

השאר היסטוריה…

אתה ספר תורה…

מספר הרה"ח הרה"ת הרב אריה הלוי לוי שיחי', מנהל רוחני בישיבה, שנים רבות.

פעם לפני כ25 שנה, ישבתי בשיעור בכולל, והרב סיפר את הסיפור הידוע על אחד מהרביים כמדומני, שאמר- רגליים בערדליים ראיתי, אבל ראש בערדליים אף פעם לא ראיתי". פתגם זה היה כתגובה על כך שאחד מגדולי רבני חב"ד החל לעסוק לפרנסתו במסחר בערדליים, והרבי הרש"ב קבל על כך שראשו הגאוני של הרב מונח בערדליים…  ואז הסביר שאדם שעובד בדבר מסויים, העבודה הופכת אותו למציאות אותו הדבר. 

באותה תקופה הייתי ברתיחת הדמים, ושאלתי בבהלה- אם כן, ראשי הוא אחד מהאותיות, משום שאני עוסק בכתיבת סת"ם בהשקעת כוחות וכוונה

. ענה לי ברוך ובמחמאה מרגיעה- כיוון שאתה עוסק בכתיבה אתה ספר תורה. ..!

 מקרה אחד מני רבים שידע לתת לכל אחד את המחמאות והכבוד שלו, ואת התחושה הטובה והמניחה את הדעת גם אם הזולת בכלל לא ביקש זאת…

הרב שהבחין במצוקה והציל אותי בזמן…

מספר אחד מטובי אנ"ש ואיש חינוך מצליח, על תחילת התקרבותו לחב"ד.

גדלתי בבית עם זיקה למסורת, אך לא למדתי בחינוך דתי. הלכתי לצבא, ולקראת סוף השירות הצבאי התחלתי לחפש עומק, רגש ומשמעות יהודית לחיים.

נכנסתי ל"כויילל" ברחוב בר אילן 29 בקרית שמואל, כפי שנקרא בעגה החסידית של אנ"ש בקריות, על מנת לראות מה זה חב"ד.

אהבתי את השמחה ואת פירושי החסידות לתפילה, ובמשך שבועות ספורים פסעתי פסיעות ראשונות בהתקרבות לא מחייבת. בעיקר הייתי מגיע לשבתות.

הרב יגאל פיזם ע"ה הכיר אותי אז אך מעט.

והנה כמתקרב שבא זה עתה מהעולם החילוני, קרה לי משהו שהכניס אותי ממש למשבר. 

באותו יום שישי נפרדתי מחברתי… ובליל שבת הגעתי לבית הכנסת חב"ד, התיישבתי במקום פנוי בירכתי בית הכנסת, התפללתי לבורא עולם, ועיני זולגות דמעות של צער וייאוש עמוק, בעקבות הפרידה שציערה אותי עד עמקי נפשי.

במיוחד כשכל בית הכנסת שר בהתלהבות חסידית את "לכה דודי", דיכאוני רק גבר…

אף אחד מהמתפללים לא חש בכך. אך לא הצלחתי לברוח מעיניו המיומנות של הרב יגאל.

הוא ניגש אלי ברוך, והזמין אותי לצאת איתו החוצה. כן באמצע התפילה.

מחוץ לבית הכנסת, ליד הגדר המיתולוגית, נעמדנו. הוא דובב אותי וחילץ מפי מה ה"אסון" שקרה לי.

לא רק שלא זלזל בכך, אלא התייחס לכך בשיא הרצינות. דיבר איתי וניחם אותי, והסביר לי איך להתמודד עם דברים קשים.

הוא סיפר לי סיפורים שהמחישו זאת. אחד מהסיפורים החזקים היה הסיפור הבא:

מעשה באבא שנסע באניה עם בנו וביתו.

האניה טבעה בים, האבא היה צריך להחליט את מי הוא מציל כי בדרך הטבע היה מסוגל להציל רק עוד אחד. או את הבן. או את הבת.

הוא חשב שעליו להציל את הבן כיוון שעל פי הלכה הוא מחוייב בלימוד תורה וביותר מצוות מהבת.

אחז את בנו בידו, והחל לשחות.

אבל אז הוא שומע את קולה המתחנן של ביתו, אבא! תציל אותי…

(אבא סיפר זאת פעם בהתוועדות ובקטע זה נשנק מבכי).

הוא מוצא בעצמו מיד כוחות נעלמים, אוחז גם אותה, ובדרך נס, מצליח להפיק מעצמו את הכוחות הנעלמים, איתם הצליח להגיע עם בנו וביתו אל חוף מבטחים.

דע לך, אמר לי הרב, שבעת צרה, הנשמה מסוגלת להפיק מעצמה כוחות עליונים ולהתחיל מחדש.

כך ניחם אותי, עודד אותי וחיזק אותי, עד שהביא אותי למצב רוח של שמחה ותקוה אופטימית, לחיים מאושרים וטובים שבעזרת ה' עוד יגיעו.

התפילה בבת הכנסת כבר הסתיימה, אנשים הלכו לביתם, אך הרב המשיך לשוחח איתי עד שראה שיצאתי מהמשבר.

מאז שעזבתי את הקריות, אין לי עוד דמות כזאת, כמו הרב, שאחוש כלפיו קרבה ופתיחות כה רבה, ואני חש מאז תחושת יתמות מסוימת.