"ראיתי את הניסים בזירות הפיגוע במו עיניי" • ראיון

מנדי דיקשטיין, בית משיח

בפורים תנש"א הייתי ילד כבן עשר שנים, תלמיד בכיתה ה', גיל צעיר לימים, אולם דווקא בשל כך, דומה כי עוצמת החוויות שספגתי באותו חורף הייתה כה גבוהה. חוויות אלו נחרטו בנפשי לתמיד.

בסוף קיץ תש"נ, פלש מנהיגה העריץ של עיראק סדאם חוסיין לתוככי כווית. החדשות הללו לא ממש עניינו אותי, אולם במהלך התקופה הזו החלה להיווצר קואליציה של צבאות העולם נגד הדיקטטור המתנשא. כדי לנסות לפורר את הקואליציה, החל לאיים בשיגור טילים לכיוון ארץ ישראל.

במצב של היום, איום טילים לא נשמע מפחיד כל כך. מערכת 'כיפת ברזל' שהוכיחה את עצמה בשנים האחרונות מול האיום מרצועת עזה, מעניק שקט נפשי מסוים לאזרחי ישראל, אולם באותם הימים לאיום הזה התלווה נופך מאיים ביותר. זה שנים ארוכות שה'עורף' (כך נקרא האיזור האזרחי), לא ממש היה מעורב בחזיתות הקרב שהתנהלו בשולי הגבולות.

אם לא די בכך, הרי שהעריץ מבגדד הוסיף לאיים כי ישלח טילים עם גז כימי היישר לתוך העורף הישראלי.

התקופה שלאחר תשרי תנש"א הייתה משונה מצד אחד, וחווייתית מצד שני: מדריכי הג"א (הגנה אזרחית. פיקוד העורף של היום) הגיעו לבתי הספר עם מסיכות משונות בצבע שחור עם ריח גומי עז, והדריכו אותנו מה עושים במקרה של אזעקת אמת בשל התקפת טילים על ישראל. כמו כן הקרינו בפנינו סרטונים המדגימים איך הופכים חדר רגיל ל'חדר אטום' לסכנת הגזים, וכיצד יש להזריק אנטרופין במקרה של פגיעה כימית.

במקביל, הנוף ברחוב השתנה לגמרי. אנשים חוייבו ללכת עם אותה קופסה חומה–עגומה למראה, ובה מסכת האב"כ האישית. כלי נשק מתקדמים כמו 'טילי סאקד' ו'טילי פטריוט' הפכו להיות שגורים בפיות כולם. דיונים שלמים על נשק קונבנציונלי או לא קונבנציונלי מלאו את ההפסקות. באוויר הייתה תחושת חירום.

הדאגה בקרב האזרחים הייתה כנה ועמוקה.

דברי הרגעה מנביא ישראל

באותם הימים הגיעו ידיעות על התבטאויותיו של הרבי מלך המשיח נוכח המצב במפרץ הפרסי. הרבי הזכיר קבל עם ועולם את דברי המדרש ב'ילקוט שמעוני': "בשנה שמלך המשיח בא מלך פרס מתגרה במלך ערבי וישראל מתרעשים ומתבהלים ואומרים להיכן נבוא ונלך. ואומר להם הקב"ה כל מה שעשיתי לא עשיתי אלא בשבילכם…", הפעם הראשונה שהרבי ציטט מדרש זה, שהיווה שיקוף מדויק למצב, הייתה בהתוועדות שבת פרשת ראה תש"נ. באותה שעה העולם אכן עמד ותהה האם תפתח המלחמה, ובאיזה אזור וזמן.

מאז אותה התוועדות היו דברי המדרש שגורים בפי הרבי כמעט בכל שיחה או התוועדות.

הגה"ח הרב יוסף רלב"ג, רבה של שכונת 'קריית יובל' בירושלים, היה הראשון שזכה לקבל התייחסות מפורשת למצב של התקופה, לאחר שהכניס שאלה לרבי בקשר למצב המתהווה. תשובת הרבי הייתה שישאל בן חמש למקרא על דבר מה שנאמר מפורש על דרך הפשט: "תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה". הרבי הוסיף, כי לגבי אגירת מזון, אפשרות ריאלית שצברה תאוצה, "הרי זה הפקעת מחירים בארץ הקודש". כך הרבי.

תשובתו של הרבי החדה והנחרצת, גרמה להדים רחבים ופורסמה בכלי התקשורת בהם סיפרו כי הרבי הבטיח שלא יאונה רע, וכי לא תהיה מתקפת גזים על ארץ הקודש, תוך ציטוט דבריו של הרב רלב"ג שאמר: "מבחינתי זו הייתה ההודעה המרגיעה ביותר עד כה. אחרי הכל, כל מידע מודיעיני ומדיני חשוב ומדוייק ככל שיהיה, מחוויר נוכח הערכותיו של הרבי מליובאוויטש'. מי שעדיין מפקפק – שיבדוק כיצד דייקו מקורותיו של הרבי לפני 'מלחמת ששת הימים'".

מאז, בכל הזדמנות ולכל שאלה של יהודים, בעיקר במעמד חלוקת דולרים, וגם בשיחות הקודש ותשובות שנתקבלו, חזר הרבי והבטיח כי אין לפחד ואין להפחיד. הרבי שלל בתוקף רב את העזיבה–בריחה מארץ הקודש.

הרבי מלמד זכות על עם ישראל

קולות המלחמה הלכו וקרבו ומצב הרוח בארץ ישראל הלך ונהיה חמור יותר. ההרגשה הייתה שהנה 45 שנה לאחר סיומה של השואה הנוראה, שוב עומד מנהיג מדינה גדולה בעולם ומאיים בריש גלי על השמדת יהודים בגז. הכול ידעו כי זו אינה התרברבות גרידא, אלא יש בידיו גם את הכוח והיכולת לעשות זאת. רבים זכרו את המקרים בהם ירו העירקים נשק כימי וגז במלחמת איראן–עיראק שנמשכה 8 שנים. לא פלא שבציבוריות הישראלית התעוררה חרדה ובהלה רבה.

גם "רבנים" ודרשנים בארץ 'עלו על הגל', ובשיחות נזיפה ומוסר הפחידו את שומעי לקחם באיומי שואה והשמדה כתגמול על עברות. בשיחת קודש שנאמרה בצום עשרה בטבת תנש"א, דיבר הרבי מה"מ, רוען של ישראל ואוהבן, על הקטרוג שכוון כנגד בני ישראל, ועל כך שמנסים להפחידם בשואה.

דברי הזכות והסנגוריה של הרבי על עם ישראל, לא מוצו בדברי הכיבושין בעשרה בטבת. בארבע השבתות הבאות דיבר הרבי שוב ושוב בשבחם ובמעלתם של בני ישראל. הרבי הוסיף והבטיח כי "לא תקום פעמיים צרה" וכי ארץ הקודש היא המקום הבטוח ביותר.

דברי הנבואה של הרבי שהתפרסמו בכל מקום, נסכו עידוד רב. הרבי לא רק קרא שלא לעזוב את ארץ הקודש, אלא שקרא לתושבי חו"ל לנסוע לארץ הקודש.
ילד–שליח חב"דניק מעביר את בשורת נביא הדור

כילד חב"דניק, שליח צעיר בבאר שבע, הרגשתי תחושת שליחות מיוחדת לפרסם באוזני כל את דבריו המעודדים של הרבי. בכיתתי היו באותם הימים עוד שני ילדים חב"דניקים מתוך שלושים תלמידים. במהלך ההפסקות – וגם בשיעורים שהוקדשו לנושא הבוער – סיפרנו על התשובות המיוחדות של הרבי ועל דברי ההרגעה נוסכי העידוד והביטחון שנאמרו באותה תקופה בניגוד לכל התחזיות. הדבר עשה רושם חזק.

ככל שמועד האולטימטום שהציב הנשיא בוש (הראשון) לעריץ התקדם, כן גברה תחושת הבהלה והחרדה בציבור. כאשר החלו ההפצצות האמריקאיות על מתקני הצבא בעיראק, שרר מתח עצום. הכול חששו מיד מירי, אך היממה הראשונה עברה, וכל תגובה מצד עיראק לא הגיעה. הרגשתי היטב, כי בניגוד לכל ההפחדות והאזהרות, הנה דברי הרבי מתגשמים מול העיניים ממש.

באותם הימים אבי שי', הרב משה דיקשטיין, היה מגוייס ב'צו שמונה' ליחידת זיהוי חללים של הג"א שנערכה לאירועים ולתסריטים הנוראים מכל, כולל לקבורת המונים. באותם ימים הוא לא שהה בבית, אלא בבסיס בצריפין במסגרת כיתת הכוננות. הקשר איתו היה קטוע; טלפונים סלולארים לא היו אפילו בגדר חלום. מידי פעם הוא היה מתקשר בערבים לשאול בשלומנו באופן כללי, ולהזכיר לי באופן אישי שכבן הבכור עלי לעזור לאימי לעבור את התקופה הזו בצורה הכי קלה שאפשר.

ליל חרדה

ואז זה הגיע…

את הלילה שבין יום חמישי ב' שבט ליום שישי ג' שבט תנש"א, לא אשכח לעולם.

לאחר שבועות ארוכים של אזהרות ואיומים עם הכנות מעשיות של מסיכה וחדר אטום, פילחה את שלוות הלילה אזעקה עולה ויורדת מקפיאת דם. מעולם לא שמעתי אזעקה מצמררת כזו.

התעוררתי בבהלה רבה, וביחד עם אימי התחלנו להעיר את הילדים, להכניס אותם במהירות לחדר האטום ולסגור את הדלת לפי ההנחיות. את עוצמת החרדה שחשתי באותם רגעים, לא חשתי מאז ועד היום. פיק ברכים פשוטו כמשמעו.

אולם לא נתתי לתחושת הדחיפות להשתלט עלי. עזרתי לאמי להרגיע את האחים המבוהלים שבכו בכי היסטרי מדבק. הזדרזתי לפתוח את 2 הממ"דים (מסכות הגנה חלופיות המתאימות לפעוטים) לאחיי הקטנים. ביחד התמודדנו עם הברדסים (האקטיבי והפסיבי) שהלבשנו לאחים הגדולים יותר. כעבור דקות ספורות שנדמו כנצח, כל שמונת הילדים היו עם אמצעי ההגנה המתאימים להם.

השמועות והידיעות שהגיעו בטלפון שהיה לנו בחדר האטום וברדיו, עברו מתקווה שמדובר בתרגיל של בסיס חצרים הסמוך לבאר שבע, להתקפת טילים כימיים נרחבת בכל רחבי ישראל. אחיי שכבר נרגעו מההתעוררות הפתאומית והמסכות המוזרות, חזרו להירדם לאט לאט. אימי ואני נותרנו ערים ודרוכים במשך שעות.
בינתיים הידיעות ממרכז הארץ אימתו את החשש: על פי שידורי הרדיו, אכן נורו מעיראק טילי סקאד לכיוון ארץ ישראל והיו גם נפילות מדויקות.

כעת, משהובהר שהטילים לא נפלו באיזור שלנו, הדאגה והחשש שלי הופנו לאבא שלי שנמצא ממש כעת במוקד ההתרחשות. מי יודע אם אין אלו טילים כימיים… כך נשארתי אכול בדאגה עד שבשעה שש בבוקר התקבלה הידיעה כי ניתן לצאת מהחדרים האטומים.

בבוקר אבא הרים טלפון ושאל איך עברנו את הלילה. סיפרתי לו בקצרה (ובגבורה..) שהכל בסדר, ושאלתי לשלומו. הוא סיפר כי הגיע למקום נפילת הטילים, וב"ה שאין נפגעים בנפש אלא ברכוש בלבד. בכך תמה השיחה.

הניסים היו דווקא בתוך הטילים

במהלך הלילות הבאים, הפכו התקפות הטילים למעין שגרה מאיימת. ברוך השם, שעוצמת הפחד שחשתי באותו לילה ראשון, כבר לא חזרה על עצמה. האזעקות נשמעו פחות מחרידות. ההרגל עושה את שלו.

במהלך התקפות הטילים הבאות, ראיתי ביחד עם כל אזרחי ארץ ישראל והעולם כולו איך התגשמו נבואותיו של הרבי, וארץ ישראל היא אכן המקום הבטוח ביותר בעולם. טילים במשקל מאות קילוגרמים עם ראשי נפץ קטלניים נפלו בחלקם על בניינים ומבני מגורים. הם גרמו להרס רב, אך לא לקורבנות בנפש, בעוד התקפות טילים מסוג דומה על מדינות אחרות, גרמו לעשרות הרוגים בכל מטח.

במבט לאחור ובצורה בוגרת יותר אני חושב, שאם לא היו כלל התקפות טילים, הרי האמונה והביטחון בדברי הרבי היו פחותים יותר מאשר במקרים בו נפלו טילים, ובכל זאת ארץ ישראל הייתה ונשארה המקום הבטוח ביותר.

"ראיתי את הניסים בעיניי"

30 שנה אחרי האירועים הללו, שוחחתי השבוע עם אבי שי' על תקופת המלחמה מנקודת מבטו, כאדם שהגיע בפועל לזירות הנפילה דקות אחדות לאחר שהן אירעו.

"שבועיים לפני פרוץ המלחמה במפרץ גוייסתי בצו רגיל לקורס מ"כים של 'זיהוי חללים' מתוכנן מראש", מספר אבא. "ואז, באמצע הקורס, כשהעניינים במפרץ התחממו, ממשלת ארץ ישראל קיבלה ידיעות על אפשרות להפצצות מצד העיראקים. בעקבות כך גויסתי בצו חירום והועברתי לכיתת כוננות במחנה 'צריפין' במרכז הארץ, שם גם שהייתי בליל האזעקות הראשון.

"במהלך ימי הכוננות והאימונים לקראת נפילה של טיל כימי, פנתה אלי המש"קית ואמרה לי שעלי להוריד את הזקן בגלל שהוא גורם שמסכת האב"כ לא תהיה אפקטיבית. הבהרתי לה שזקן בשבילי זה דבר קדוש, וכי אני מעדיף למות עם זקן מאשר להישאר חי בלעדיו… הוספתי וסיפרתי את הסיפור על האיום בלוחמת גז במלחמת יום כיפור בסואץ, שלא מומש בסופו של דבר. המפקדת שראתה את נחישותי הרבה בנושא, הניחה לי ואמרה שבזמן אמת עלי להישמע להנחיותיה.

"עם שמוע האזעקה, מיד לאחר איתור מקום הנפילה ברמת גן, התלבשנו בבגדים המיוחדים כנגד לוחמת אב"כ. עלינו על משאיות עמוסות חומרי זיהוי חללים מתוך מחשבה כי טיל כימי שנפל במקום מאוכלס בצפיפות, יגרום למאות אבדות בנפש! זכורני שהמשאית הכבדה והרחבה לא ממש הסתדרה ברחובות הצרים של רמת גן, ונאלצה לעשות עיקופים רחבים…

לפני היציאה לשם ובזמן ההתלבשות בבגדי המיגון המיוחדים, פנתה אלי המפקדת והורתה לי לגזוז את הזקן, בטענה שהוא מפריע לאטימה הרמטית של המסכה.

אמרתי לה שתביא לי מספריים, ואם יתברר שאכן מדובר בטיל עם ראש אב"כ, אשתמש בהם. היא התעקשה שאעשה זאת מיד, שכן אז לא יהיה זמן. חבשתי אפוא את המסכה על פניי כאשר הזקן משוך על הפנים כלפי מעלה. ביקשתי שתבדוק האם המסכה אוטמת לגמרי. היא העבירה על פניי את ה'בננית' (קופסה קטנה עם ריח עז של בננה) וכאשר נוכחה לדעת שאני לא מריח כלום והאטימה של המסכה אכן הרמטית, הרפתה ממני…

"כשהגענו סוף סוף למקום, התברר שלא צריך אותנו. כל התושבים חילצו את עצמם לבד מתוך הבתים ההרוסים. לא היה כל נשק כימי, וב"ה לא היו הרוגים.

"כך, עם הזמן, הלחץ הלך ופחת. בכל התקפת טילים שהסתיימה בטילים בעלי ראש נפץ רגיל ובלי אבדות בנפש, התחלנו פשוט להתבונן ולראות ניסים במו עיננו. ממש למשש את הנס…

"היו הרבה ניסים שראיתי במו עיניי, אך הבולטים שבהם אותם אני זוכר עד היום, היו ברחוב אלנבי פינת מאז"ה בתל אביב. זהו אזור צפוף של בניינים ישנים ומאוכלס בצפיפות. טיל נפל שם ונכנס בתוך בניין בן 3 קומות. הוא חתך כמו סכין בחמאה את שלושת הקומות אך לא התפוצץ… אילו היה מתפוצץ – אבוי…

"נס גלוי נוסף שראיתי בראשון לציון, היה כאשר טיל נפל בסמוך מאוד למצבור גדול של דלק בתחנת דלק גדולה. הטיל נפל אך ראש הנפץ לא התפוצץ. רק לחשוב מה היה קורה לעיר ראשון לציון אם הטיל היה מתפוצץ, זה כבר מעביר בי צמרמורת…

"גם באיזור פינת הרחובות אבא סילבר וז'בוטינסקי ברמת גן נפלו מספר טילים במהלך המלחמה. אפשר לומר שחצי רחוב נהרס שם, אך 'כילה את חמתו על העצים ועל האבנים', וב"ה שלא היו אבדות בנפש. גם הפצועים יצאו בצורה קלה בלבד.

"גם מחבריי שהיו ביחידות כוננות בצפון ובדרום הארץ, שמענו על ניסים גלויים. כך למשל סיפרו על טיל שנכנס לתוך קניון שהיה בהקמה בחיפה ולא התפוצץ. היה טיל אחר שאומנם התפוצץ, אך בתוככי המזבלה של ערד, ועוד סיפורים מעין אלו. כל המקרים הללו הראו לנו במוחש כיצד יד מכוונת טיפלה באופן אישי בכל טיל וטיל.

"במהלך ימי המלחמה כמעט ולא נזקקו לנו. פה ושם חילצנו אנשים שנתקעו בחדרים סגורים בזמן נפילת הטיל, אולם כ'זיהוי חללים' לא באנו לידי ביטוי, ב"ה.

"הלקח שלי מאותם הימים הוא פשוט מאוד: שוב הוכח עד כמה הקב"ה שומר על היהודים ובמיוחד בארץ ישראל. אלו לא סיפורים, אלא ראיתי זאת במו עיניי".

סודות מה'בור'

אין חולק על כך, ש'הפנים' של מלחמת המפרץ בציבוריות הישראלית, הם של דובר צה"ל באותם הימים תא"ל (מיל') נחמן שי. הוא היה אמור להיות דובר צה"ל שמעדכן על ההתפתחויות השונות, אך בפועל, הוא האיש שהרגיע את הציבור בעת התקפות הטילים, ובקול שקט ורגוע נתן לכלל האזרחים תחושה שהעסק בשליטה.

אולם בראיון מיוחד שהעניק השבוע ל"בית משיח" ממקום שהותו בארצות הברית, במלאת שלושים שנה למלחמה, חשף מעט על מה שהתרחש 'מאחורי הקלעים'. בסיפוריו הוכיח שוב כי אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר…

היו בוודאי הרבה רגעי מתח במהלך המלחמה, תוכל לתאר רגע של מתח ממשי באחת הפעמים בהן היית ב'בור' או במוקד העניינים?

"אם נזכר באותם הימים הרי המצב היה כזה: האמריקאים החלו לתקוף בעיראק ב־17 בינואר. לאחר שבכל היום ותחילת הלילה הייתי במשרדי דובר צה"ל, נסעתי לקראת חצות לביתי. ב־18 לחודש לפנות בוקר, העיראקים ירו טילי סקאד לעבר מרכז הארץ. מפיקי חדשות התקשרו אלי לשמוע את תגובתי לטילים, אך למען האמת אני עצמי הייתי מופתע…

"היה לי בבית נל"ן (קו תקשורת) באמצעותו התקשרתי למשרדי דובר צה"ל וללשכת הרמטכ"ל. ענו לי משם אנשים שהיו כבר עם מסיכות על הפנים. הבנתי שאכן יש אירוע אמיתי ועלי לחזור ולהסביר לציבור את האירועים. טלפנתי לנהג שלי ואמרתי 'בוא מהר, צריך לנסוע לעבודה'. שתיים בלילה, ואנחנו יוצאים לדרך.

"עד אז אפילו לא ידעתי מה יש בערכות המגן. לבושתי הרבה, חילקתי ערכות מבלי לבדוק מה יש בפנים. כבר בדרך לתל אביב לבשתי מסיכה; נתקלנו בדרך בשריפה גדולה וחשבנו שהיא תוצאה של ההתקפה".

כבר במהלך אותה נסיעה חפוזה, בלי ידיעה ממשית על המתרחש באמת, נחמן שי עלה בפעם הראשונה לשידור רדיו שהגיע למיליוני מאזינים (כל הרשתות אוחדו אז לרשת אחת) ואמר למאזינים: "כשתהיה לנו ידיעה יותר מוסמכת, אנחנו נודיע עליה. בשלב זה הדבר החשוב ביותר לכל אחד מאיתנו – יש לנו את הציוד האישי שקיבלנו, אנחנו יודעים כיצד לנהוג. נמשיך ונעדכן אתכם בשעות, בדקות הקרובות, ברגע שנוכל. אנחנו נשמור אתכם בתמונה. כל דבר שנוכל – נאמר. ברגע זה, כל אחד מתבקש לעשות את אותה תרגולת שחזרנו עליה כל כך הרבה פעמים".

כל זה אמרת מבלי שבאמת ידעת מה קורה?…

"לא ידעתי כלום. אומנם ניסיתי לאסוף מידע מהטלפונים שעשיתי ללשכת הרמטכ"ל ולמשרדי דובר צה"ל, אבל גם הם לא ידעו הרבה. זה היה שלב ראשוני ואף אחד לא באמת ציפה לכך. כשהאזנתי לדיווחי הרדיו בזמן הנסיעה, הבנתי שעומד להתפתח משהו שרק ילך ויתגלגל בשעות הקרובות, והוא גדל לממדים, שאני מודה אף אחד לא ציפה להם.

"באותו לילה ישבנו בבור בקריה. באחד החדרים ישבה קבוצת התייעצות עם שר הביטחון משה ארנס והרמטכ"ל דן שומרון. נכנסתי לחדר והם היו עסוקים, חסרי סבלנות. עניין הדוברות לא באמת עמד בראש מעייניהם. אמרתי להם 'יש בחוץ מיליוני אזרחים שלא יודעים מה לעשות. הם שמעו צפירה, רעש, השמועות רצות ללא הרף, מה אומרים להם?'

"דן שומרון ביקש ממני 'נחמן, טפל בזה, זה עליך'. התחלתי לדבר, והשידור היה כולו לרשותי. כתבים לא עלו אז והתערבו. הרעיון היה להוביל את הציבור דרך השעות הארוכות בהנחיות בלתי פוסקות, ופשוט לשתף את הציבור בכל המידע שיכולנו לפרסם. למיטב הבנתי, הסתרת מידע הייתה מביאה לגל של שמועות ולפאניקה גדולה פי כמה"…

סאדם אכן שלח טיל כימי לישראל

מעבר לטילי סקאד שנפלו, היו דיבורים על נשק ביולוגי או כימי שיגיע. עד כמה זה היה ממשי–מציאותי, ואם אכן היה כזה, כמה נזק על פי הערכות מודיעין שהיו אז, היה יכול לגרום?

"באופן כללי הערכות מודיעיניות לא באות בחלל ריק, הן באות על בסיס העבר והפקת לקחים לעתיד. היות וסדאם חוסיין 'הוכיח את עצמו' במלחמת איראן–עיראק שהוא לא מהסס להשתמש בנשק כימי, הרי החשש הזה היה די ממשי. זו הסיבה שמערכת הביטחון בארץ הצטיידה כדי לקדם את פני הרעה בתרחישים שכאלו ואפילו ההוראות לאזרחים שונו. במקום לרדת למקלטים ולהסתכן בפגיעה בגז (ששוקע מטבעו בחלקים הנמוכים) הם הונחו להיכנס לחדרים האטומים.

"אכן לסדאם הייתה את היכולת לשגר טילים בעלי ראש נפץ כימי וטיל אחד שנפל בארץ ישראל גם נשא ראש נפץ שכזה, אבל הוא לא היה מוטען באותו נשק מאיים.
"בפועל, מה שכנראה קרה הוא שסדאם הבין שאם הוא יפגע בארץ ישראל בנשק לא קונבנציונלי, הרי שהתגובה הישראלית תהיה כואבת ודי סופנית מבחינתו".

זו המלחמה הראשונה בה ממשלת ארץ ישראל הותקפה ולא הגיבה. איך אתה כדובר צה"ל התמודדת עם הטענות הללו?

"למען האמת התחושה הייתה לא טובה. השאלות מה עושים, איך מגיבים, צפו ועלו כל הזמן. הרי מאז ומתמיד, תפיסת הביטחון של ממשלת ארץ ישראל הייתה שאין מצב שתוקפים את ארץ ישראל והיא לא מגיבה; והנה כל הציבור ראה את תפיסת הביטחון, לא אגיד מתמוטטת, אבל משתנה.

"היום אפשר לספר כי צה"ל אכן רצה להגיב, והאמריקאים השביעו אותנו שלא לעשות דבר מחשש שהקואליציה הבינלאומית תתפרק. הקואליציה שהם הקימו הייתה חשובה להם יותר מהביטחון של אזרחי ארץ ישראל.

"באותם ימים שר הביטחון משה ארנס נסע לוושינגטון וישב שם עם ראשי הממשל. תוך כדי ישיבה עם היועץ לביטחון לאומי, אשתו של ארנס התקשרה ואמרה 'נפל טיל ליד הבית'. ארנס דיווח לאותו בכיר אמריקאי, והוא תיאר ששריר לא זז בפני המארח. כאילו אמר 'לא ניתן לשום דבר להסיט אותנו מהמשימה'.

"מאחורי הקלעים אכן התנהלו דיונים רבים לגבי יעילות של התערבות מצד צה"ל. היו ויכוחים רציונליים ואמוציונליים. מבחינה רגשית – כל ישראלי אמר 'תוקפים אותנו ואנחנו לא מגיבים?' אבל בשיקול קר, ההחלטה שלא לתקוף בחזרה, הייתה כנראה ההחלטה הנכונה".

דברי הרגעה ואמונה בשידור של ליל שבת

אלו תובנות ולקחים לקחת מתקופת המלחמה בה שימשת כ'מרגיע הלאומי' של עם ישראל?

"הלקחים הם רבים אולם אפרט כמה מהם: ראשית, לפשט את המסרים לציבור ככל הניתן. אתן לכך דוגמה מוחשית: לאחר שהייה של כמה שעות בחדרים האטומים בלילה הראשון, ביקשו ממני 'שחרר את כל אלה שנמצאים בחדרים הממוגנים מצפון לכביש 40'… עכשיו זה הרי ברור שלא כל ישראלי יודע אם הוא נמצא מצפון לכביש הזה.

"הכרתי את תא"ל דאז מאיר דגן ז"ל (שהיה לימים ראש המוסד). הוא היה אדם חכם ויסודי איתו עשינו את המפות המפורסמות שחילקו את הארץ לשישה איזורים, על פי אותיות מא' עד ו' למקרה של תקיפה.

"דבר נוסף, להקשיב לרחשי לב הציבור. גם לכך אתן דוגמה: אחרי יומיים של התקפות טילים רצופות, קיבלנו ידיעות מגורמי הרווחה שאנשים לא יכולים לישון בלילה, שכן הם פוחדים שיהיו טילים והם לא ישמעו את האזעקות. כך עלה הרעיון של 'הגל השקט'. אדם היה משאיר את הרדיו פתוח על תדר 100 והולך לישון מתוך ידיעה ברורה כי אם פתאום בשלוש לפנות בוקר נשמעה אזעקה, הוא ישמע את האזעקה באמצעות הרדיו, ומיד היינו עולים על התדר הזה ומתחילים לשדר.

"אתה כאדם דתי בוודאי זוכר עד כמה זה היה חשוב בעיקר לציבור הדתי בשבתות. זו אוכלוסיה שכמובן לא יכולה להפעיל רדיו כל השבת, אז קיבלנו אישור שהיות ומדובר בפיקוח נפש, מותר להשאיר את הגל השקט עובד, ורק במקרה של אזעקה יותר לשמוע את השידורים מבלי לפתוח דבר.

"אסיים בסיפור נחמד שקשור לאותו גל שקט ולציבור הדתי:

"היה זה יום חמישי אחד באמצע המלחמה. פגשתי בח"כ הרב מנחם פרוש ע"ה, אביו של ח"כ מאיר פרוש. הייתה לי חיבה אליו משום שסבי וסבתי גרו בשכנות לביתו והכרתי אותו עוד מילדותי. הוא פנה אלי ואמר לי שמחר בערב בליל שבת תהיה התקפת טילים…

אמרתי לו, שעם כל הכבוד שיש לי כלפיו, הוא לא איש מודיעין ובוודאי לא נביא, ולכן מניין לו המידע המוצק הזה בדבר אותה התקפה צפויה? אולם הרב פרוש לא חזר בו, ובחיוך הוא אמר לי, כי מאז שפרצה המלחמה, בכל ליל שבת יש התקפת טילים, ולכן הוא יודע שכך גם יהיה מחר. משום כך, יש לו בקשה ממני. שאלתי אותו: 'מהי הבקשה?' הוא ענה לי שמכיוון שבליל שבת יאזינו לי מאות אלפי שומרי שבת ומסורת שבדרך הרגיל אינם מקשיבים לרדיו, הרי שאומר איזה פסוק או חיזוק יהודי למענם כדי שיחמם להם את הלב בזמן ששלוות השבת שלהם הופרה.

הבקשה שלו הייתה כה נוגעת ללב, והסכמתי בשמחה.

תחזיתו אכן התממשה לגמרי. בזמן שבבתי ישראל ישבו רבבות משפחות בסעודת שבת חמימה, החרידו את שמי ישראל קולות עולים ויורדים של אזעקות אמת. כמובן שמיד נכנסתי ל'כוננות אזעקה'. התייצבתי בפני מצלמות הטלוויזיה והמיקרופונים של רשתות הרדיו, ובנוהל הרגיל סיפרתי על המצב, על האיזורים שכבר משוחררים מהחדר האטום וכו'. לקראת סוף האירוע נזכרתי בדבריו של הרב פרוש. פניתי אפוא לשדרן שלום קיטל שישב באולפן ואמרתי לו באופן ספונטני: 'דע לך שלום, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, נצח ישראל לא ישקר'..

"השדרן שאל אותי לפשר הדברים, אולם לא הוספתי יותר בנידון. שמעתי אז ובמרוצת השנים עוד המון ד"שים מאנשים שממש התרגשו לשמוע את הפסוקים בליל שבת, במהלך שידור רדיו בעיצומה של התקפת טילים…"

ביום הפורים התגשמה הנבואה הסופית

שבועות ארוכים כתשו מדינות הקואליציה את צבא עיראק שסירב להיכנע. החיילים פחדו מהרודן יותר מאשר הפצצות האמריקנים…

באותם ימים עבר בחלוקת הדולרים הרב יעקב גולדשטיין, רב בצבא ארצות הברית, וביקש מהרבי ברכה לקראת נסיעתו לאזור המפרץ. הוא אמר לרבי כי הוא נוטל עמו מגילת אסתר לפורים. להפתעתו תגובת הרבי הייתה שהוא לא יצטרך לזה.

חיש נפוצה השמועה כי הרבי אמר שהמלחמה תסתיים עד פורים. זה היה נשמע תלוש מהמציאות, שכן מפקדי הצבא צפו מערכה של חודשים ארוכים. כך, למשל, נשמעו הדברים בשידורו של רוני דניאל ביומן הצהריים של 'קול ישראל':

"מעניין לציין, כי הרבי צופה גם את סיום הקרבות: אחד מחסידיו, יעקב גולדשטיין, שהוא קצין בצבא האמריקני, בא ליטול ממנו את ברכת הדרך לפני צאתו למפרץ, וספר לו שהוא לוקח עמו מגילת אסתר לקריאה בפורים. הרבי הצטחק ואמר לו שעד פורים הוא כבר יהיה חזרה בבית… פורים, להזכירכם, חל בעוד פחות מחודש וחצי…"

ואכן, בארח נסי ובלתי מובן, כל התחזיות וההערכות הצבאיות התבדו:

ביום שבת, ט' באדר תנש"א, פלשו כוחות אמריקניים לכווית, כשמטרתם היא כווית סיטי, בירת כווית שנכבשה על ידי העיראקים. הכוחות האמריקניים פלשו אל העיר ובתוך שעות מעטות כבשו את התעלות והמכשולים העיראקיים שמוקמו בעיר והיו מתוכננים היטב, אך ללא הגנה מספקת.

לאחר הפלישה האמריקנית הראשונית אל כווית, תקפו כוחות כוויתים גדולים את כווית סיטי ושחררו אותה לאחר שהתגברו על התנגדות עיראקית קלה, במחיר של הרוג אחד ופגיעה אחת בכלי טיס.

בי"ב באדר החלו כוחות עיראקיים לסגת מכווית, תוך–כדי הבערת בארות הנפט בשטחה. במהלך הנסיגה, הופצצה בצורה נרחבת שיירת כוחות עיראקיים נסוגים על הכביש המהיר של כווית–עיראק. בתקרית נהרגו מאות חיילים עיראקיים. כוחות הקואליציה המשיכו לדחוף את הכוחות העיראקיים עמוק אל תוך שטח עיראק.

כ–100 שעות לאחר שהתחילה המערכה הקרקעית, בעיצומו של יום הפורים, י"ד באדר, הכריז הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש על הפסקת אש באופן רשמי ועל תום הלחימה.

נבואתו של הרבי מה"מ התממשה אחת לאחת באופן מדויק.

לאחר חודשים מלאי מתח וחרדה שאחזו באזרחי ישראל בארץ – ליהודים הייתה אורה ושמחה.