הרב שמטפל בנפטרי הקורונה בראיון אישי • מטלטל

מנחם זילגבוים, בית משיח

ז' באדר שיחול השבוע, יום הולדת ופטירת משה רבינו, נקבע כ'יום חברא קדישא'. מקדמת דנא נהגו בכמה וכמה קהילות ישראל ביום זה לפקח על ענייני 'חברא קדישא'.

"זהו יום של חשבון נפש, סוקרים את השנה האחרונה ומסיקים מסקנות להבא", אומר הרב יעקב יוסף קורץ, איש ה'חברא קדישא' בתל אביב ושליח הרבי ביישוב 'שדה משה' שבדרום. "היות ואנחנו מתעסקים בקבורה וזה עניין רגיש, אז צמים ביום זה, כי יכול להיות שבמשך השנה לא כיבדנו מספיק את הנפטרים במהלך הטיפול בהם. אנחנו גם מנצלים את היום הזה לבקשת מחילה מהנפטרים".

למה דווקא ז' באדר?

"משום שכל הלכות הקבורה נלמדים משני פסוקים בתורה, שאחד מהם עוסק בקבורתו של משה רבינו: 'ויקבור אותו בגיא'. הקב"ה בכבודו ובעצמו היה ה'חברא קדישא' של משה רבינו והתעסק בקבורתו. באותו יום התייסד מוסד הקבורה בעם ישראל. חברי ה'חברא קדישא' שעושים חסד של אמת בלי לקבל מהנפטר תמורה כלשהי, מקיימים תפילה משותפת עם אמירת סליחות מיוחדות ליום זה, יוצאים לפקוד את בתי הקברות וסמוך לחלקות שם נקברו הנפטרים במהלך השנה האחרונה, אומרים תפילה מיוחדת עם בקשת מחילה כללית. [לגבי התאריך ז' באדר – כך נהוג בארץ ישראל. במדינות חו"ל, בחלקן, נוהגים לציין יום זה בכ"ח שבט; ובחברא קדישא של אגודת חסידי חב"ד בניו–יורק נוהגים לצום בט"ו כסלו כפי שנהגו בחברא–קדישא בה רבינו הזקן היה חבר. אגב: שני תאריכים אלה אינם חלים לעולם בשבת – מ.ז.].

"לאחר תפילת ערבית מקיימים אנשי ה'חברא' סעודה מיוחדת בה מקבלים דו"ח מסודר מראש ה'חברא קדישא' על כל אירועי השנה האחרונה, וסוקרים תכניות פיתוח ותכניות כלליות".

שליחות בעבודת הקבורה

הרב יעקב יוסף קורץ מהמושב 'שדה משה' נולד בתוך ה'שלושים' של סבו הרב יעקב יוסף רסקין, מחשובי החסידים בכפר חב"ד, דמות חסידית יוקדת, והוא נושא את שמו.

הוא גדל כ'ילד טוב כפר חב"ד' ועשה את המסלול הרגיל של תלמיד 'תומכי תמימים'. לאחר חתונתו השלים את שירותו הצבאי, במהלכו כיהן כחזן צבאי. תפקידו היה להיות נוכח באזכרות ולשאת קולו בקטע חזנות של "א–ל מלא רחמים". "ראיתי בכך שליחות להפיץ יהדות לצד למלא את שירות החובה".

הרב קורץ הוא דור שלישי בחברא קדישא. "סבא שלי עבד ב'חברא קדישא' בתל אביב וגם אבא שלי". הוא עצמו לא התכוון להמשיך את המסורת המשפחתית. "אבא שלי מעולם לא סיפר בבית במה הוא מתעסק ומה הוא עושה. זה היה מחוץ לתחום".

כשסיים שירות סדיר הוצע לו להיכנס לחתום קבע ולהשתלב בעבודת ה'חברא קדישא' של הרבנות הצבאית. ממש לא כפי שתכנן… "בחיים לא חשבתי שאעבוד בתחום הזה, אפילו לא הייתי בכיוון, אבל הקב"ה כנראה רצה אחרת", אומר הרב קורץ.

"כשהגיעה ההצעה, אמרתי לאבא שלי: 'קח אותי לחברים שלך בתל אביב, אראה איך זה עובד ולפי זה אחליט'. הצטרפתי אליהם במשך יום שלם, ראיתי את עבודתם, וכשראיתי שאני מסוגל לתרום בעבודת קודש זו, הבעתי את הסכמתי".

שלוש שנים עסק הרב קורץ במלאכת הקודש במסגרת פיקוד דרום, במהלכן צבר ניסיון רב ומגוון. הוא התעסק עם נפטרים במצבים מורכבים ולמד מקרוב את רזי המלאכה. בין השאר התנהל במהלך מבצע 'צוק איתן' ובפעולות צבאיות שונות.
עם סיום שירותו הצבאי, גוייס הרב קורץ לעבודה ב'חברא קדישא' תל אביב, "זו ה'חברה קדישא' הכי גדולה בארץ ישראל, וממילא הכי גדולה בעולם. אנחנו מטפלים בכל הנפטרים של גוש דן, מדובר בכשליש מהנפטרים בארץ ישראל.

עבודתו עוסקת בטיפול בנפטר, טהרה, לוויה וקבורה. מדובר במלאכה רגישה בזמן רגיש, מול בני משפחה רגישים ביותר. "זהו אתגר לא פשוט", הוא אומר.
עבור הרב קורץ, מדובר בשליחות לכל דבר. כחסיד חב"ד, הוא משלב פן שליחותי גם בעבודתו זו. "חב"דניק הוא שליח בכל מקום ובכל עבודה".

איך משתלבת השליחות בעבודה הזאת?

"מעבר לעבודת קודש מול הנפטר, יש עבודה גם מול החיים. צא וחשוב מתי האזרח הלא–דתי פוגש את הדת? בברית המילה, בחתונה ובהלוויה. בברית ובחתונה זה בדרך כלל מתוכנן מראש; אתה בוחר את הרב ואת האווירה. כשזה מגיע להלוויה, בני המשפחה ממש מבולבלים ואבודים.

"בתקופה האחרונה, כשהתקשורת משחירה את שומרי המצוות, יש לא פעם מתח רב יותר מתמיד, ועלי להפשיר זאת.

"זה השלב שבו אני מגיע ומתעניין במצבם ובהרגשתם של בני המשפחה. משתתף בצערם, מציע את הזמינות שלי לשאול כל מה שהם רוצים לשאול ולברר, אני נותן אמנם את השירות ללא חיוך, אבל כן במאור פנים", אומר הרב קורץ בהומור השמור לאנשי ה'חברא קדישא'…

"היו לוויות שבני המשפחה אמרו לי 'אנחנו לא רוצים שום סממן דתי'… השבתי בעדינות 'בסדר גמור, לא יהיו שופרות ולא 'קולות וברקים', אבל אם תרצו אפשר לומר פרק תהילים בשקט, או 'קדיש". אני משתדל תמיד להוסיף מילים טובות ומרגיעות, וכשזה בא באופן נעים, זה שובר הרבה מהקרח ואנשים מתרצים… לא פעם ניגשו אלי בני המשפחה אחרי ההלוויה ואמרו 'היה בסדר גמור, הרבה מעבר לציפיות' או 'איך ערכת את ההלוויה כל כך יפה. הבנו כל מילה מהפסוקים שאמרת, הבנו את המשמעות של מה שעושים' – בעיניי זה ה'קידוש השם' הכי גדול. אני חושב שפעמים רבות הצלחתי במשימה שלי לגרום לקירוב לבבות".

אתגרים קשים בנפטרי קורונה

הימים ימי ראשית מגפת הקורונה, ובארץ ישראל עדיין מנסים להבין את טיבו של הנגיף המסתורי שהגיע מהמזרח. בבתי הרפואה אפשר היה לראות צוותים רפואיים עוטי חליפות מיגון מכף רגל ועד ראש. בערך שבוע אחרי פורים החלו להגיע דיווחים מארה"ב ומאירופה על מספרים אדירים של חולים במצב קשה שלא יודעים איך לטפל בהם, כמו גם על נפטרים רבים. זה עדיין היה נראה רחוק. אט אט החלו להגיע השמועות על כמויות גדולות של נפטרים שנפטרו כתוצאה מהקורונה. מדובר בהתמודדות לא פשוטה. אנשי ה'חברא קדישא' הבינו מהר מאוד שבפתח עומד מצב חירום שלא היה כמותו בעבר, וכי הם יצטרכו לעמוד בחזית חדשה, בלתי מוכרת.
איפה זה פגש אותך?

"אני יודע שהתחילו אז דיונים ברמה הארצית לגבי אופן ההתעסקות עם הנפטרים, שכן ההדבקה יכולה להיות פעילה גם במגע לאחר הפטירה. ההנחיות הראשוניות של משרד הבריאות היו יוצאות דופן: נפטרים מקורונה, כך נקבע בהתחלה, יובאו לבתי העלמין ישירות מבית הרפואה, בלי הליך טהרה כמקובל. בעקבות כך, 'חברא קדישא' בראשות המנכ"ל הרב אברהם מנלה מתל אביב, והרב יצחק גלבשטיין מנכ"ל חברה קדישא פרושים ירושלים, פתחו בדיונים בהולים בנושא. היה ברור שלא ייתכן כי יהודי שומר מצוות שכל חייו שמר קלה כבחמורה, לא יזכה לטהרה לפני קבורתו כפי שנהוג מדורי דורות".

בסיכומים שנערכו עם כל הגורמים הרשמיים, משרד הבריאות ומשרד לעניני דת, הוחלט לטפל בנפטרי הקורונה מתוך כללי–בטיחות מחמירים כפי שנוהגים צוותי הרפואה – במיגון מלא. לשם כך הוקמו ארבעה מרכזים בארץ ישראל לטיפול בכל מתי הקורונה. מדובר במתקנים מבודדים בהם עובדים עובדי 'חברא קדישא' שהוכשרו לכך באופן מיוחד.

"חשוב לציין את מסירותו של מנכ"ל ה'חברא קדישא' הרב אברהם מנלה, שבמסירות גדולה דואג לבטיחות העובדים ורווחתם, במקביל לכך שהנפטרים יטופלו במלוא הכבוד והרגישות".

הרב יעקב יוסף קורץ מונה ל'נאמן בטיחות קורונה', ותפקידו לוודא שהצוות העוסק בנפטרים ממוגן כמו שצריך, עובר חיטוי כנדרש, וכך גם חדר הטהרה עובר חיטוי כנדרש. "עבודת הטהרה עצמה נעשית כפי שעשו תמיד, אלא שהכול נעשה במיגון מלא. צריך ללבוש את הסרבל עם המפוח, כמה שכבות של כפפות ידיים, לוודא שהכול אטום היטב. זה מסורבל וגורם לעבודה להיעשות יותר בזהירות".

אלו אתגרים נוספים הציבה לכם הקורונה בשנה האחרונה?

"יש בעיה רגשית לא פשוטה בכל הקשור לזיהוי. ישנם נפטרים שהיו מאושפזים בבתי רפואה שבועות ארוכים, כשלבני משפחתם נאסר לבקר אותם מחשש להידבקות. במשך הזמן המחלה נתנה בהם את אותותיה ונוצר קושי בזיהוי. היום בבתי הרפואה כבר מאפשרים לבני משפחה להיכנס ולהיפרד במחלקה מיקירם, לא לפני שהם מתמגנים כראוי, אבל בחצי שנה הראשונה של הקורונה, בתי הרפואה לא אפשרו זאת.

"בנוסף, בשל סכנת ההידבקות, אי אפשר לתת למשפחה להתקרב ולזהות. זו הסיבה שהיו מקרים לא–פשוטים שבהם בני המשפחה לא ממש הצליחו לזהות את יקירם… במקרים כאלה, האחריות שלי כלפי הנפטר ומשפחתו גדולה שבעתיים. אני האחרון שנמצא לידו ומטפל בו… (אנחה) אין ספק שתקופה זו תיזכר היטב בהיסטוריה".

אני מזכיר לרב קורץ כי בחודשים הראשונים לקורונה, בגלל החשש ואי–הוודאות, הלוויות עצמן נערכו במיעוט משתתפים ובבהילות גדולה.

"אי אפשר לשכוח זאת", הוא אומר בעוגמת נפש. "היינו עורכים הלוויות תוך עשרים דקות, בלי הספדים בלי שום דבר; רק 'קדיש', קריעה, האבלים עומדים במרחק, כמעט בלי מלווים נוספים שחששו מלהגיע. זה היה מאוד עצוב.

"המצב היה כל כך נורא, שכשהגיע חג הפסח והילדים לבשו את הבגדים החדשים שאשתי עוד הספיקה לרכוש לפני הבלאגן, אמרתי אז מקירות לבי – 'המשיח מגיע, זה ממש הולך לקרות'. ההרגשה היה בתחתית, שמתוכה בקעה אמונה כל כך חזקה שההתגלות הגדולה תתרחש בליל הסדר…"

מה פיעם בך כל כך חזק?

"הרגשתי שהגלות כזאת קשה, ממש גלות בתוך גלות. מצב כל כך מטורלל שלא היה מעולם – דווקא אז הרבי חייב לבוא, וזה יקרה עוד רגע. הנה זה בא… קשה לי להאמין שאנחנו כבר שנה אחרי, והגאולה עדיין מתמהמהת…"

פרופורציות לחיים

בתקופה הראשונה עוד לא היו כמעט נפטרי–קורונה בארץ ישראל, בעוד המגפה הכתה בכל עוז ביהודי אירופה וארה"ב. הטיסות נעצרו, ורבים מהנפטרים הובאו לקבורה באדמת ארץ ישראל באמצעות מטוסים פרטיים ששכרו קרובי משפחתם תמורת אלפי דולרים.

"הגיעו ארונות רבים בהם טיפלנו", נזכר הרב קורץ, "המגפה הכתה בהם בעוצמה. בגלים הבאים אנשים נזהרו יותר והתמותה בקרב יהודים חרדים במדינות אלה, ירדה מאוד. זה כמובן השפיע גם על העבודה שלנו. אלא שאז זה החל להכות בארץ ישראל.

מתי הייתה התקופה הקשה ביותר מבחינתכם?

"הייתה תקופה שבכל יום היו 15–20 טהרות ביום. מדובר באתגר לא פשוט לעבוד בתנאי מיגון, מתוך כבוד לנפטר, תוך עמידה קפדנית בלוח זמנים, שכן בני המשפחה ממתינים… היה יום ראשון אחד שנכנסתי לחדר טהרה בתשע בבוקר ולא יצאתי עד השעה חמש אחר הצהריים, והכול בתנאים של מיגון כבד. הרגשתי כמו הצוותים הרפואיים בבתי הרפואה שפועלים שעות רבות בתוך בגדי המיגון הכבדים והמסורבלים".

רופא יכול לסיים את המשמרת עם אחוזי הצלחה, אבל אצלכם אין סוף טוב…

"נכון, אבל אני יודע שלמרות המצב, אני עושה כבוד אחרון לאותו יהודי שנפטר וזה ממלא אותי בתחושת שליחות גדולה. המנכ"ל שלנו הרב מנלה קורא לנו ה'קומנדו של חברא קדישא'… זה אתגר שלא כל העובדים הסכימו להתעסק בזה".

הרב קורץ מספר כי בדרך כלל, במרחב שלו, אין הרבה טהרה לאנשים שומרי מצוות, בשל אופי תושבי הערים שהוא ממונה עליהם. כעת, כאשר נפטרי הקורונה מכל גוש דן מגיעים אליו, הוא מתעסק עם יהודים רבים שומרי תורה ומצוות, ובהם אדמו"רים, רבנים, ראשי ישיבות ואישים שיראתם קודמת לחכמתם.

כשמתעסקים עם יהודים כאלה, העבודה אחרת מצד הרגש?

"בהחלט, אלו אנשים שאלפים נשמעו למוצא פיהם, אי אפשר להישאר שווה נפש…" משיב הרב קורץ בכנות.

האירועים, מדרך הטבע, אותם הוא חווה מדי יום, כמה פעמים ביום, קשים ולא פשוטים בעליל. "בכל יום אני מגיע לעבודה ומשתדל להרגיש כאילו זה היום הראשון לעבודתי. אסור שתהיה שחיקה ואסור לעשות את העבודה בצורה טכנית", הוא אומר. למרות התכיפות, הוא מוצא את עצמו לא פעם מאזין להספדים ומתרגש, כמו למשל "בהלוויות של נפטרים ניצולי שואה, אנשים גיבורי–נפש מיוחדים; או אנשים שהצילו אנשים אחרים מתוך הקרבה אישית שלא תיאמן. לא פעם אני מקשיב לדברים שנאמרים על הנפטר ומזיל דמעה. לעתים אני אומר לבני המשפחה ש'אני מרגיש זכות להיות איתכם כשאתם מלווים בפעם האחרונה איש כזה מיוחד'.

"לא מזמן היה יום בו עסקתי בקבורתה של אישה בת 99 ושעה אחרי זה ליוויתי אישה צעירה בת 23 שהותירה אחריה ילד קטן. זה קורע לב. בהלוויה אחת מספרים על דור חמישי ושישי, ובהלוויה שניה באותו היום, לשמוע ילדים קטנים אומרים קדיש… זה בלתי נתפס".

רגעים אלו לא קלים, אבל מאד מיוחדים…

"בהחלט. לא פעם ראיתי משפחות שהיו מסוכסכות ביניהן במשך שנים ארוכות, ובהלוויה של האבא או של האמא התפייסו ופתחו דף חדש… דברים כאלה מרגשים אותי כל פעם מחדש".

אתה אומר בעצם – אל תחכו לרגעים כאלו כדי להשלים?

"ממש כך! זה נותן פרופורציות לחיים. כשיש לי לעתים ויכוח עם מישהו, אני אומר – 'אחרי מה שראיתי היום, בואו נקבל פרופורציות. בואו נשמור את הויכוחים לזמנים אחרים'… (צוחק) וזה עוזר"…

הרב קורץ עצמו הוא 'בוגר קורנה'. נדבק וחלה. הוא עצמו לא יודע היכן בדיוק ("ייתכן באחת ההלוויות"). כמה ימי חום גבוה, איבוד טעם וריח, "בסך הכול עברתי את זה בשלום", הוא פוטר את העניין.

אתה מטפל לא פעם באנשים שלפני שבוע עוד האמינו שיש לפניהם עוד חמישים שנים ארוכות ויפות, ופתאום הגיעו לסוף. המפגש הזה גורם להעריך יותר את החיים?
"בוודאי, ובפרט כעת, בתקופת הקורונה, כשאנשים נקטפים בטרם עת בתוך כמה ימים. אלו דברים שאני פוגש בכל יום, וזה נותן פרופורציות לחיים. זה גורם לי ללכת הביתה בסוף היום ולנשק את הילדים שלי, לומר לה' 'תודה שאני פה איתם, ואני יכול לתת להם מה שאני יכול'…

בשליחות עם החיים

בנוסף לעיסוקיו עם הנפטרים, הרב יעקב יוסף קורץ מתעסק בשליחות עם החיים, במסגרת שליחות במושב 'שדה משה', מזרחית לקרית גת. היישוב מונה כמאתיים תושבים, בצמוד לכביש 6.

בבית הוריו בכפר חב"ד, חינכו אותם לשליחות; אחיו ואחיותיו מכהנים כשלוחי המלך בארץ ישראל ובעולם. עוד לפני חתונתו ידע שהוא רוצה לצאת לשליחות, אבל לקח עוד זמן עד שמצא את מקומו. בינתיים התגורר בקרית גת. "ידענו שזו רק תחנה בדרך לשליחות משלנו. בכל פעם שנסעתי להוריי בכפר חב"ד, ראיתי את היישוב שדה משה".

הרב קורץ חש רצון לבדוק את המקום, הוא התקשר לכמה אנשים שהכירו את המקום, והחל לערוך פעילות קטנה. היישוב הזכיר לו את האווירה (ואת הריח) של כפר חב"ד, נוף ילדותו.

"בפסח הקרוב ימלאו שנתיים ימים לשהותנו פה" אומר הרב קורץ, ומספר על קשרים אמיצים אותם טווה עם רבים מהתושבים כמו גם עם חברי הוועד.
מדובר במושב לא דתי, שתושביו מתנגדים לחלוטין לחיים תורה ומצוות. במקום אין מקווה ואין עירוב מתוך עיקרון, "כדי שהדתיים לא יבואו לגור לנו פה".

חברי הוועד המוניציפלי אמנם נמנים על חבריו, אבל חברי וועד האגודה לא ראו בעין יפה את בואה של המשפחה החסידית לגור במושב.

"ראש וועד האגודה, חקלאי המגדל ענבים, מאד לא אהב את עובדת הגעתנו למקום. פעם, כשבאתי להסדיר תשלום מים, פגשתי אותו יחד עם כל חברי הוועד. 'למה בכלל באת לפה?' שאל, וזה היה ה'ברוכים הבאים' לשליח הטרי.

את הרגעים ההם לא ישכח הרב קורץ כל כך מהר. "כל חברי הוועד ישבו שם סביבו והסתכלו עלי, המתינו לשמוע מה אענה. אמרתי בלבי: 'רבונו של עולם, תן בפי את המילים הנכונות'. אמרתי לו: 'יש כאן ריח של הילדות שלי, ריח של עצים, רפת פרות ולולי תרנוגלים. בדיוק כמו שאני רגיל ואוהב'…

"איפה גדלת?"

"בכפר חב"ד".

"אם אתה מחפש את ריח הילדות שלך, לך לגור בכפר חב"ד", לא הרפה… עניתי לו: 'אתה משווה את איכות החיים שיש כאן?'…

"הוא נהנה מכך שהזכרתי 'איכות חיים', והניח לי.

"מאז אני פה. בכל שבת אני חוזר שיחות בבית הכנסת, ייסדתי שיעורי תורה מדי ערב, הקמנו מועדון נוער חב"ד עם פעילות לילדים, לומד עם ילדים לקראת בר מצווה, ועוד פעילות המתאימה לממדים של מושב קטן".

לפני כחודש ימים נולד בן למשפחת קורץ, וברית המילה התקיימה במושב. "זה הילד הראשון שנולד לנו בשליחות", אומר הרב קורץ בנחת בלתי מוסתרת. "ערכנו ברית מילה חגיגית. הבאנו את דוֹד–אשתי הרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל העמק שישמש כסנדק, והוא כדרכו עשה טקס שלם עם ברכות שהעניק לתושבים. ההתרגשות הייתה גדולה. זה היה מעמד שהותיר רושם עז על התושבים".

לפני כשנה, כאשר הרב קורץ עשה דרכו בשחרית של שבת מביתו לבית הכנסת, נעצר לידו רכב והנהג שאל כיצד מגיעים לבית הכנסת? באותה שבת התקיימה בר מצווה לאחד מילדי המושב. "תהיתי לעצמי מה עלי לעשות", מספר קורץ. "אם אומר לו איך לנסוע – אגרם לחילול שבת, ואם לא אומר, הוא ימשיך להסתובב ברחבי המושב.

"הנהג ישב ברכב כשעל ראשו כיפה והוא עטוף בטלית. זה היה נראה משונה במידת–מה, אך על פי שאלתו זיהיתי שהאיש אינו תושב ארץ ישראל. לבסוף הסתפקתי באמירה 'אני הולך כעת לבית הכנסת'. אינני יודע אם הוא הבין את משמעות דבריי או לא, אבל בפועל, זכיתי לליווי צמוד שלו לאורך כל הדרך עד לבית הכנסת עצמו, שם קיבלתי את פניו ב'שלום עליכם' לבבי… התברר שהלה מכהן כ'ראביי' קונסרבטיבי, ידיד של אבי חתן בר המצווה שהגיע במיוחד משיקגו לכבוד המאורע. הוא הקשיב לתוכן הדרשה שנשאתי, ואף שאל שאלות של התעניינות".

להדר ב'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'

השליחות של הרב קורץ אינה רק לצד העבודה שלו ביום יום, אלא חלק ממנה. במסגרת תפקידו הוא גם מסייע רבות לשלוחים ברחבי העולם שנתקלים במקרים של טיפול במתי–ישראל, והם אינם יודעים את נפשם. "לא פעם מדובר בשלוחים צעירים שהמציאות מכריחה אותם להתמודד עם סיטואציות כאלה בפעם הראשונה בחייהם, וזו יכולה להיות טראומה", אומר הרב קורץ.

על מקרה אחד כזה, מני רבות, הוא מספר: "לפני שלושה חדשים קיבלתי טלפון מהרב שמוליק וישצקי, שליח ביפן, שאמר לי 'נפטר כאן יהודי, איך אני תופר תכריכים?, מה אני בכלל אמור לעשות?'… צילמתי עבורו דוגמאות של תכריכים, והוא הלך עם זה לתופרת מקומית שהכינה מעין אלה. במקביל הסברתי לו את כל תהליך הטהרה והקבורה.

"אני מרגיש שאני זוכה להיות חלק מעבודתם של השלוחים. ברחבי העולם. כשסיימנו את השיחה, הרגעתי אותו ואמרתי 'כל שאלה שיש לך, אל תהסס ותתקשר אלי'. ההלוויה התקיימה לפנות בוקר אצלנו. עצם העובדה שידע שיש לו את מי לשאול, הרגיעה אותו מאד. לאחר מכן סיפר לי כי זו קבורה יהודית ראשונה בעיר מגוריו, והיפנים הביעו התפעלות מסדר הקבורה היהודית".

לא מזמן התקשר אל הרב קורץ אחד השלוחים מאירופה, וביקש לשאול כמה שאלות לגבי סדרי טהרה. "הסברתי לו הכול מה לעשות וכיצד לאורך כל התהליך. יומיים לאחר מכן, אביו קיבל דום לב ונפטר פתאום, באמצע החיים. התברר שהשיחה עם השליח הייתה מעין שיחת הכנה, והוא אפילו לא ידע כמה קרוב יצטרך להשתמש במידע שקיבל… "

מדברים היום הרבה על חשיבות ה'ונשמרתם'. איך אתה רואה את זה מהזווית שלך?

"חייבים מאוד להיזהר ולהישמר. אינני איש רפואה, אבל מי כמוני רואה את התוצאות הקשות של אנשים צעירים, בכמויות ובמספרים גבוהים, שנדבקו ושילמו בחייהם…

"אנשים צריכים להבין שיש כאן מלחמה על עצם החיים שלנו. חייבים להיזהר ולהישמר זה לא צחוק. חייבים להדר ב'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'".