השליח שחולל מהפכה: לדמותו של הרב גרשון מענדל גרליק

הרב אברהם רייניץ, מגזין בית משיח

"תשוקתי עזה היא לזכות לרגע המאושר בחיי, לראות את פני אבי הרוחני הרבי שליט"א מליובאוויטש שגידלני באמרי פיו ובהוראותיו".

מילים רוויות רגש אלו נכתבו בדם ליבו של השליח הנודע הרב גרשון מענדל גרליק, במכתב ששיגר לפרזידנט מר יצחק בן צבי, ממנו ביקש להפעיל לחץ על משרד הביטחון כדי שיאפשרו לו לצאת מהארץ ולנסוע לרבי מלך המשיח. את מכתבו חתם במילים הבאות: "מניח אני שכבוד הנשיא יבין אותי היטב, את תשוקתי העזה והנמרצת להתראות עם זה שהציל אותי מרדת שחת והעמידני בקרן אורה של תורה וחסידות . . ויענה לבקשתי היוצאת מעומק פנימיות לבבי הנרגש ויתן את המלצתו הטובה לסידור העניין שאוכל לעשות נסיעתי זו אל הרבי, מצילי ומושיעי".

המילים שנכתבו בימי בחרותו של הרב גרליק, מבטאות את דביקותו העזה אל הרבי, מתוך אהבה יוקדת וביטול מוחלט.

כמים הפנים לפנים, גם הרבי הפגין כלפיו יחס אבהי נדיר ומיוחד.

במשך שנים רבות נמנע הרב גרליק לספר על מסכת הקירובים הנדירה לה זכה באופן קבוע מאת הרבי, עד לאותה סדרת ראיונות שהעניק הרב גרשון מענדל גרליק לרב שניאור זלמן הרצל, עורך גיליון 'התמים' – מוסף 'בית משיח' לתלמידי התמימים.

דמותו של הרב גרליק על 88 שנות חייו, היא דמות רבגונית ומרתקת הן בשל סגנונו ואישיותו, והן בשל הקירובים המיוחדים כל כך, אבהיים, שקיבל מהרבי. בימים אלה כאשר נאחזים בכל סיפור, הנהגה או קירוב מיוחד מצד הרבי, קשה היה לוותר על חומר רב ועשיר כל כך, הכרוך ביחס המיוחד שקיבל, לצד אישיותו המיוחדת. החלטנו אפוא להביא בשבועות הקרובים 88 סיפורים ואפיזודות, השוזרים יחד את סיפור חייו המרתק. כל סיפור מלא וגדוש מקודמו.

שתיקה בחדר החקירות של הנ.ק.וו.ד.

הרב גרשון מענדל נולד ביום ח' באייר תרצ"ב בברית המועצות, לאביו החסיד ר' חיים מאיר ואמו מרת רבקה לאה גרליק. בילדותו התחנך בישיבות המחתרתיות שהוקמו על ידי חסידי חב"ד, ואף 'הספיק' להיעצר על ידי הבולשת הרוסית, כפי שסיפר פעם לרב אריה גולדברג, מנכ"ל מרכז רבני אירופה:

"כדי להתפרנס ללא חילול שבת, עסקה אימי בסריגת גרביים מהבית, ולפעמים הייתה שולחת אותי לשוק השחור כדי להחליפם במוצרי מזון. באחד הימים נתפסתי על ידי בלשי הנ.ק.וו.ד. האכזריים. הם הובילו אותי לחקירה במשרדים שלהם כדי לדעת מי נתן לי את הסחורה. הושיבו אותי על כיסא בן שלוש רגליים כדי שאצטרך לשמור על שיווי משקל או שאפול ואפצע. במשך 4.5 שעות המטירו עלי החוקרים שאלות, ואני שתקתי. לא הוצאתי מילה מהפה. ידעתי שחייה של אמא תלויים בשתיקתי.

"בעוד החקירה נמשכת, הגיע לשם יהודי שהיה בעל קשרים עם השלטונות. הוא הבחין בי, הבין שנתפסתי, והחל לחשוב איך לשחרר אותי. הוא ניגש לחוקרים ושאל אותם עלי. הם ענו לו בתסכול ששעות ארוכות הם מנסים לשאול מי אני ומה מעשי אך אני לא אומר מילה. 'הוא השוטה של העיירה', אמר היהודי לחוקרים. כששמעו זאת החוקרים, זרקו אותי מיד מהמקום בצירוף בעיטה כואבת. למדתי לקח לחיים: לא לדבר הרבה. כאשר אני לא חייב לדבר – עדיפה לי השתיקה".

מי שהיה בהתוועדויות של הרב גרליק, בוודאי זוכר את רגעי השתיקה שהיו רבים מרגעי הדיבורים… כאשר מידי פעם הוא מתעורר משתיקתו, היה נאנח ואומר מעומק לבו: "אח… מיר האבין א רבי'ן, עס אי אזוי גוט" [= אח… יש לנו רבי, זה כל כך טוב…].

קשר ראשון עם משפחת בית הרב

בילדותו התגלגלה משפחתו של הרב גרליק לעיר אלמא–אטא, שם שהו הוריו של הרבי, הגאון החסיד הרב לוי יצחק ואמו הרבנית הצדקנית מרת חנה. גם במהלך צאתם מרוסיה, בבריחה הגדולה של חסידי חב"ד מרוסיה בשנת תש"ו, נוצרה קירבה מיוחדת בין משפחת גרליק לבין אמו של הרבי.

בהיותם במחנה הפליטים פאקינג, הלך הת' גרשון מענדל הצעיר ליער לקושש עצים כדי להסיק את התנור בצריף של הרבנית חנה. באחד מימות החורף, כאשר כל העצים היו רטובים ולא היה אפשר להשיג חתיכת עץ יבשה, הוא וידידו הת' לייבל רסקין גילו תושייה והצליחו לחדור לבית באמצע היער ששימש בעבר את הגרמנים, ונטלו משם פיסות עץ להסקת התנור.

כאשר הגיע אל הרבי בפעם הראשונה, שמעה על כך הרבנית חנה, ושלחה לקרוא לו. ימים אחדים אחרי בואו, אכן זכה לבקר אצלה, ומאז ביקר בביתה עוד פעמים רבות. הרבנית קירבה אותו מאוד, עד כדי כך שפעם התבטאה, שהיא מתייחסת אלי כמו לבן שלה (לרבי שליט"א).

עד כמה שאנשים כערכנו מסוגלים לפרש הנהגות של הרבי, ב'דעת תחתון', ייתכן והקשר הזה עם אמו הרבנית חנה ע"ה – היה אחת הסיבות ליחס המיוחד לו זכה מהרבי במשך השנים. שהרי היו מעין 'אחים'…

בהצלת ילדי תימן

זמן קצר לאחר יציאתם מרוסיה, עלתה משפחת גרליק לארץ ישראל והייתה מראשוני המתיישבים בכפר חב"ד. בשנות היו"דים הראשונות למד הת' גרשון מענדל בישיבת 'תומכי–תמימים' בתל–אביב.

באותן שנים הועלו אלפי יהודים מתימן לארץ ישראל, ולמרבה הצער רבים מהם הועברו לחינוך לא–דתי, בניגוד לחינוך שקיבלו בארץ מכורתם. הרב גרליק וחבריו נאבקו בתופעה בדרכים מתוחכמות: הם התגנבו למעברה בנס ציונה, ואמרו להורי הילדים שכאשר יגיעו להירשם לבית הספר – שיבקשו בית ספר "חבן" (עיר בתימן. שם המוכר להורי התלמידים…). הפקידים, שידעו על קיומו של בית ספר של חב"ד או מפא"י, חשבו שההורים אומרים 'חב"ד', ורשמו את הילדים לבית הספר חב"ד. בכך הצילו ילדים רבים מרדת שחת.

לדבר עם הכומר בשפתו

המאבק במסיון באותם ימים היה בעיצומו, ותלמידי התמימים – לצד תלמידי ישיבות נוספות – הקדישו שעות רבות בהצלת נפשות ילדי ישראל.

"לא ידענו אז מה צריך בדיוק לעשות, אבל לא הייתה ברירה אלא להילחם ולהאבק על כל נפש", סיפר הרב גרליק. "יום אחד גילינו שיש כומר גדול שקשור לכנסיה, והוא משכנע כל ילד שרוצה לבוא לחב"ד שלא יעשה זאת, ובתמורה יקבל אופניים במתנה. אופניים באותן שנים היה פרס עצום. הבנו שאנחנו מאבדים ילדים לטובת המיסיון.

"עקבנו אחרי הכומר עד שהגענו למקום בו היה מטייל בלילות. ניגשנו ודיברנו איתו בסגנון של 'פרשת בלעם'… למחרת, כאשר אנחנו יושבים ב'זאל" ולומדים, נכנס לפתע הרב אפרים וולף ע"ה וקרא לכולם לעלות למשרד. עלינו למשרד, שם המתין לנו הכומר יחד עם שוטרים למסדר זיהוי. הכומר זיהה אותנו ואנחנו הוּבלנוּ מיד למעצר באשמת 'איום ברצח', לא פחות…

"כאשר הובלנו לדיון אצל השופט, הוא אמר: 'חב"ד זה מוח שליט על הלב, איך ייתכן שתאיימו להרוג בן אדם? לא נראה לי שכך אכן היה, ולכן אני מורה לשחרר אתכם'.

"כך או כך, מאז והלאה אותו הכומר כבר לא הפריע"…

מאמץ לנסוע לרבי

החל משנות בחרותו המוקדמות קיננה בו התשוקה לנסוע לרבי. באותן שנים לא היה הדבר ענין של מה–בכך, אולם הדבר לא מנע ממנו לעשות את כל המאמצים הדרושים להגיע לרבי. אלא, שלמרות כל מאמציו – העובדה שהיה במעצר, מנע ממנו לקבל "תעודת יושר" שהיתה נחוצה לצורך קבלת ויזה לארה"ב.

לא אחד כמו הרב גרליק יאמר נואש. כפי שהבאנו בתחילת הכתבה, בתשרי תשט"ו כתב לפרזידנט דאז יצחק בן צבי, בו ביקש ממנו שיפעיל לחץ על משרד הבטחון בכדי שיעניקו לו היתר יציאה. "הדבר נוגע לי במאד מאד, בעצם נפשי", התבטא הרב גרליק ברגש עז על רצונו לנסוע לרבי.

מר יצחק בן צבי התרגש מאוד למקרא המכתב, אך לא היה יכול לעזור לו… למרות זאת, לא הרפה הרב גרליק מהמאמץ, שבסופו של דבר נשא פרי, וכך הגיע לרבי לפני שבת מברכים חודש תמוז תשט"ו.

הרב גרליק נשאר בבית חיינו מספר שנים ונקשר בחבלי עבותות אהבה אל הרבי, שהיה לעיקר חייו. עליו חשב בימים ובלילות, להוראותיו הקדושות ציית בלי לשאול שאלות, ולמענו הקריב את חייו.

ההפטרה הראשונה שראיתי – אין לשער

על השבת הראשונה במחיצת הרבי, סיפר הרב גרליק:

"זכורה לי במיוחד אמירת ההפטרה על ידי הרבי – דבר שבשעתו 'חדר לי לעצמות' כפשוטו וכמשמעו.

"כשהגעתי ל–770 קירבו אותי חבריי והכניסו אותי לעניינים. במיוחד זכור לטוב חברי ר' לייבל רסקין – שהיה לי כאח ממש החל משנות ילדותנו בה היינו שתי המשפחות באלמא אטא – שעשה 'מסירות נפש' ממש בכך שויתר על מקומו למעני.

"באותן שנים כל התפילות וההתוועדויות היו בזאל למעלה, שמפאת גודלו הקטן היתה שם צפיפות איומה ובמיוחד בעת אמירת ההפטרה שהייתה נאמרת בנעימות מיוחדת ובבכיות עצומות. כולם רצו לעמוד קרוב והדוחק היה למעלה מגבול אנושי.

"מטבע הדברים מקומם של הבחורים היה מול הרבי ממש. מי שמכיר את המקום יודע מה המרחק מארון הקודש עד לבימת הקריאה, כך שבשטח מצומצם זה נדחסו עשרות בחורים. אז עוד טרם היו מזגנים, ועוד לפני שהרבי עלה למפטיר כבר זלגו כולם נהרות של זעה. כולם היו סחוטים מכף רגל ועד ראש.

"לעמוד במקום זה מול הרבי היה דבר לא פשוט כלל וכלל, וכולם השתוקקו לכך. מובן שאורח חדש לא במהרה מצא לעצמו מקום. כאן נכנס לתמונה חברי ר' לייבל, שכאמור, הרבה לקרבני, ויתר על מקומו ועמד מאחורי (רק מי שחווה את הזמנים הטובים ב–770 יוכל להבין את משמעות הוויתור הזה…).

"מאחר שהייתי חדש ולא ידעתי איך להידחף, "נתקעתי" בין הבחורים כשגופי תלוי באוויר בעוד אני נשען במרפקיי על בחור שעומד לפני. הדחיפות היו איומות והרבי כבר החל באמירת ההפטרה. בשלב מסוים הבחור שעמד לפני ביקש ממני, ממש התחנן, שאוריד ממנו את המרפקים ("נעם אראפ די הענט"), אבל מרוב הצפיפות פשוט לא הייתי מסוגל להניע יד או רגל. אותו בחור ביקש שוב שאוריד את הידיים כי הוא מתעלף. הייתי עדיין "ירוק" וחששתי שהבחור עלול להתעלף. יחד עם זאת, לא הייתי מסוגל לזוז, לחשתי לחברי לייבל רסקין שההוא הולך להתעלף.

"עודני עומד תקוע, התחנן שוב הבחור מקדימה שהיה כבר באפיסת כוחות "איך שטארב אוועק" [= אני הולך למות]. כאן כבר לא ידעתי את נפשי, מעולם לא הזקתי לאנשים והנה כאן מישהו הולך למות בגללי, מה חטאתי, איך יוצאים מזה…

"שוב פניתי ללייבל ולחשתי "מישהו עלול למות פה!", אבל הוא הרגיע אותי ואמר לי בתוקף: "אף אחד לא מת פה, תעמוד ישר ואל תזוז"! כמובן שכל הליחשושים ארכו שניות ספורות ולמרות כל הדוחק והלחץ העצום נשארתי על מקומי. שמעתי וראיתי את הרבי אומר את ההפטרה בה היו בכיות נוראות; זה היה מראה שאין לשער.

"ברוך השם הכל עבר בשלום ואכן 'אף אחד לא מת'. אותו בחור עליו נשענתי הוא היום כבר סבא לנכדים רבים וגר בדרום אפריקה – שמו הרה"ח ר' שלמה קירש שי'".

"תחזיק בכיס תמונה של הרבי"

זמן קצר לאחר בואו, נכנס ליחידות הראשונה אצל הרבי. הרב גרליק שיתף בכמה מהדברים שהרבי אמר לו אז:

רשמתי את שמי על הפתק כפי שאני נקרא "גרשון–מענדל". והרבי שאל: "מ'רופט דיר מיט דעם צווייטן נאמען אויכעט?" [= קוראים לך גם בשם השני ("מנחם")?].

לא עניתי. בכלל, מעולם לא העזתי לדבר אל הרבי ובכל היחידויות הייתי מקשיב ושותק.

אבל הרבי לא הרפה ושוב שאל: "אבער ווי רופט מען דיר צום תורה?" [= אבל איך קוראים לך לעלייה לתורה?].

גם הפעם לא עניתי, ואז פסק הרבי: "נו, תברר זאת אצל אביך".

באותה יחידות הרבי הדגיש מאוד את ענין לימוד שיעורי החת"ת.

הוראה נוספת היתה:

"לערנען ענינים פון קריאת–שמע אין ליקוטי תורה, אין אמרי בינה און אין דרך מצוותיך" [= ללמוד את ענינה של קריאת שמע ב'ליקוטי תורה' ב'אמרי בינה' וב'דרך מצוותיך'] וגם ללמוד את הלכות ברכת הנהנין עם 'דרך החיים' ו'נתיב החיים' מהסבא [זקנו של הרבי – הגה"ח הרב אברהם דוד לאוואוט].

לגבי שאלה מסויימת ששאלתי בפתק, ענה הרבי: "תחזיק בכיס תמונה של הרבי".

בסיום היחידות שאל הרבי: "האסטו געזען דעם צעטעל אויפן וואנט, דער סדר הישיבה?!" [= האם ראית את הפתק על הקיר, של סדרי הלימוד בישיבה?!]

מעשה בתותים, וברכות הנהנין

לאחר שיצא מהיחידות, שאל הרב גרליק את עצמו מה ראה הרבי לדרוש ממנו ללמוד ברכות הנהנין דוקא. מילא הדברים האחרים שהורה הרבי כמו "ללמוד ענינים מקריאת שמע בליקוטי תורה, באמרי בינה ובדרך מצותיך", ניתן להבין – שהרי דברים אלו קשורים לעבודת השם של תמים ב'תומכי תמימים' באופן מיוחד, אבל מה פתאום דווקא 'ברכות הנהנין'?!

בשעתו הוא סבר שאולי נעוץ הדבר במקרה מעניין שארע בשנות ילדותו, ומעשה שהיה כך היה, כפי שסיפר בעצמו:

"היה זה בזמן מלחמת העולם השניה, בה נדדנו כמו יהודים רבים אחרים ממקום למקום. באחד המסעות כשנסענו לכיוון אלמא אטא, עצרנו בהרי אוראל. המסע היה ארוך ומייגע ברכבות משא שבורות, ואוכל כמעט ולא היה לנו. באחת התחנות, כשהרכבת עצרה למרגלות הרים, יצאתי יחד עם בן דודי לשאוף אויר צח, והנה אנחנו רואים הרבה תותים פזורים על פני האדמה ליד העצים. בשבילנו היה הדבר אוצר יקר מפז ותיכף התחלנו למלאות את כיסנו במעדן המיוחד…

"כשחזרנו לרכבת ואבי ע"ה ראה מה הבאתי וכבר רציתי לאכול, מנע בעדי, והחל לנהל דיון הלכתי עם גיסו–דודי – איזה ברכה צריכים לברך על תותים אלו 'העץ' או 'האדמה'.

"הם התפלפלו והתפלפלו ולא גמרו… אני שכבר רציתי לאכול, כעסתי מאוד שמונעים את התותים ממני. בל נשכח שהדבר היה בשנות המלחמה בה אוכל היה יקר המציאות; אנשים ממש סבלו מחרפת רעב, אך הם ממשיכים להתפלפל… מרוב כעס הוצאתי את כל התותים מכיסי ולא רציתי להסתכל עליהם עוד.

"מאורע זה לא מש מזכרוני. אין מה לאכול וכאן עושה לי אבי 'צרות צרורות' על כמה תותים…

"כעת כשהרבי הורה לי ללמוד הלכות 'ברכות הנהנין', תיכף 'צלצל' הדבר במוחי וקישרתי זאת עם המאורע ההוא וחשבתי לעצמי: לך תדע, אולי לכן הורה לי הרבי על לימוד זה…

"במחשבה שניה דחיתי סברא זו מכל וכל, אך הקושיא עדיין ניקרה במוחי: מה פתאום דווקא 'ברכות הנהנין'?!

"ברור היה לי, שזוהי הוראה מיוחדת הנוגעת אלי. שהרי תמיד ידענו וכך חונכנו על ידי המשפיעים בישיבה, ש'יחידות' זה התקשרות של "יחידה ביחידה", והעניינים המדוברים אז נוגעים לנכנס ליחידות באופן מיוחד, ובפרט היחידות הראשונה שהיא נוגעת לכל החיים! למרות הכל, את פשר ההוראה לא הבנתי. הכנסתי את הקושיה ל'כיס', וקיימתי את הוראת הרבי בקבלת עול!

"מובן שאם הרבי מבקש ללמוד, משתדלים ללמוד טוב, וכך במשך כל השנים עסקתי בלימוד ברכות הנהנין, עד כדי כך שגם כשלמדו גמרא (או ענינים אחרים בישיבה), החזקתי מתחת לספר את הלכות ברכות הנהנין, ומידי פעם הייתי מציץ בפנים. במשך תקופה אף חברי התמימים – שראו שאני עוסק כל הזמן בלימוד זה, כינו אותי בחיבה בשם 'ברכות הנהנין'…

"רק כעבור למעלה מעשרים שנה (!) התחלתי להבין מה ראה הרבי לדרוש ממני הוראה זו" (כדלהלן).

דרושה: בעיה רוחנית דחופה…

אחרי שזכה להיות פעם אחת ב'יחידות', בה חש "כי טוב ה'", השתוקק הרב גרליק להיכנס פעם נוספת. אולם, התברר לו שהבחורים נכנסים רק פעם אחת בשנה, לרגל יום הולדתם. למרות זאת המשיך לחפש עצות איך ניתן להיכנס; הוא חש כי לא יוכל להמתין עוד שנה עד למעמד המרגש והנפלא של יחידות לפני ולפנים.

"שמעתי, שבמקרים יוצאים מן הכלל, המזכיר הרב חדקוב מאשר כניסת בחור שיש לו בעיה רוחנית דחופה. 'נו', חשבתי לעצמי, 'לך חפש בעיה רוחנית דחופה'… מה גם שכאשר פניתי אל הרב חדקוב הוא הזהיר אותי – 'זה חייב להיות משהו רציני. אחרת, לא תוכל להיכנס עוד אל הרבי ליחידות אף פעם!'…

בסופו של דבר מצאתי 'בעיה רוחנית דחופה'. נזכרתי שבקטנותי, בתקופה שאבי ישב במאסר, שהיתי אצל קרובת משפחה שענייני הכשרות לא היו אצלה באופן הכי מושלם. על זה רציתי לבקש תיקון.

ובכן, כתבתי את פרטי הדברים על פתק וביקשתי 'תיקון' על אותם שבועות שלא אכלתי למהדרין מן המהדרין… כך נכנסתי לקודש הקדשים ליחידות, והגשתי לרבי את הפתק. הרבי הביט בפתק וענה (בניגון מיוחד):

"און דער תיקון אויף דעם וועט זיין, אז מהיום והלאה, וואס מען וועט דיר געבן אין טעלער, וועסטו עסן". [= והתיקון על כך יהיה, שמהיום והלאה תאכל כל מה שייתנו לך בצלחת].

כל היחידות נמשכה כהרף עין. נכנסתי, הרבי העיף מבט בפתק, ענה לי, ויצאתי.

הקשר של הרבנית חנה להוראה ביחידות

מדוע הרבי אמר לי כך? בשעתו פירשתי לעצמי, שהרבנית חנה נ"ע סיפרה לרבי שאיני אוכל מספיק. כי כאמור היה לי קשר טוב עם הרבנית חנה, ומכיוון שהייתי בחור צנום ורזה – הרבנית חנה היתה מרבה להעיר לי על כך ודרשה ממני לאכול טוב. להשערתי היא דיברה על כך עם הרבי…

הרבי שאל: אתה אוכל הרבה?!

מאותו יום קיימתי את הוראת הרבי בענין זה. אלא שבהיותי בישיבה, שם נהוגה שיטת ה"שרות עצמי", יכולתי למלאות לי צלחת כפי השערתי, אולם לאחר חתונתי, לא רק אני הייתי אחראי על מילוי הצלחת (והרבה פעמים גם לא נעים לסרב…). כך יצא שאכלתי ואכלתי עד שנעשיתי ממש שמן בגשמיות.

כשהדבר היה כבר בלתי נסבל, ביקשה ממני אשתי שכשאהיה ביחידות, אכתוב על כך לרבי. כמובן שלא עלה בדעתי לכתוב על ענין כזה לרבי… ובכל זאת, באחת היחידויות, טרם עמדתי לצאת, הביט עלי הרבי ואמר (בתרגום מאידיש): "אני רואה שאתה מלא". [והוסיף לשאול:] "כשאתה אוכל, אתה אוכל הרבה?! נו, תלך לדוקטור זליגסון".

עשיתי כהוראת הרבי, פניתי לדוקטור ר' אברהם זליגסון ע"ה והוא נתן לי הוראות אכילה, וכך השתנה המצב לטובה.

ר' מענדל שאל מדוע הרבי חייך…

אחרי יחידות זו – הוסיף הרב גרליק לספר – נכנס ל'יחידות' הבא אחרי בתור, הרה"ח ר' מענדל פוטרפס ע"ה. אני עצמי התיישבתי לא הרחק משם לכתוב לעצמי את תוכן היחידות בטרם אשכח.

תוך כדי הכתיבה כבר יצא ר' מענדל מה'יחידות', ניגש אלי בסערה ושאל: "מה הרבי אמר לך? אתה חייב לספר לי!"

לאחר שסיפרתי לו, אמר לי שכשיצאתי, נכנס הוא לחדרו של הרבי וראה שהרבי מחייך חיוך רחב מאוד. משום כך השתוקק לדעת מה קרה שהרבי חייך כך…

החמצה של דקה בודדת

בשנת תשי"ח, כשהייתי בחור, הסתובבה שמועה, שהרבי בעצמו יופיע בסדר חסידות של שבת בבוקר לבדוק מה קורה. באותה תקופה היתה חלישות מסויימת בשמירת הסדר של שבת בבוקר. כרגיל בכגון דא, היו כאלו שהאמינו והיו כאלו שלא האמינו.

בפועל הגעתי לסדר מוקדם מן הרגיל והסתובבתי לתומי במסדרון של 770 למעלה. פתאום, בשעה 8:00 לערך, שמעתי רעשים של דלתות נפתחות ונסגרות. עד שהספקתי לקלוט מה קורה, ראיתי שאחד התמימים עומד שעון על דלת חדר היחידות של הרבי ומנסה להקשיב.

שאלתי אותו: מה קורה?

הוא ענה לי: הרבי הגיע כרגע ל'זאל' וקרא לכל הבחורים שהגיעו בזמן להיכנס לחדרו הקדוש ולסגור את הדלת (שלא יכנסו אחרים). והנה עכשיו הרבי עומד לומר מאמר.

השעה היתה אז 8:01. החמצתי בדקה אחת, ונשארתי בחוץ.

בכל שנה בפרשת 'זכור' אני נזכר בהחמצה הגדולה

הרבי התחיל אז לומר מאמר ד"ה "זכור את אשר עשה לך עמלק", ותוכנו שיש ב' ציוויים, יש ציווי של 'זכור' ויש ציווי של 'תמחה'. ומבאר שם שקליפת עמלק שונה משאר הקליפות בזה, שלא שייך לבררה, כי אם שבירתה זוהי תקנתה.

ישנם כאלה שתוכן זה לא אומר להם הרבה, על כל פנים הוא לא מיוחד אצלם יותר מתוכנם של מאמרים אחרים. גם העובדה שמאמר זה נאמר בחדרו הקדוש לפני התפילה, לא אומר להם הרבה. אבל אני, שחוויתי את הדבר, חי עם מעמד זה כל הזמן, ובמיוחד כשאנו מגיעים לפרשת 'זכור'.

הכי כואב לי, זו העובדה שלא נכנסתי בפנים לא משום שלא הרגשתי טוב או שהגעתי מאוחר לסדר, אלא פשוט פספוס של רגע. אפשר לקרוא לזה "בטלנות". והנה הרבי פותח במאמר ומדבר על ענין השבירה שצריכה להיות בעמלק! ישנם דברים בהם שייך בירור, אבל אצל עמלק אין עצה אחרת רק שבירת הישות…

השבירה שהיתה לי אז היתה 'מושלמת'. הנה כאן מעבר לקיר מעמד של "מתן תורה". מעמד נדיר – הרבי אומר מאמר בחדרו הקדוש לפני התפילה (והרי בכלל לא כל יום היתה אפשרות להיכנס לחדר היחידות) – ואילו אני עומד כאן בחוץ…

אך גם כאן ראיתי בחוש את ה"כרחם אב על בנים" של הרבי. הרבי פתח באמירת המאמר בקול רם: "זכור את אשר עשה לך עמלק…", כך שלמרות שנשארנו בחוץ (ולאט לאט התקבצו עוד בחורים שהגיעו מאוחר…) – שמענו את כל המאמר מילה במילה. ועם זאת, עדיין היינו בחוץ…

'ברכת התמימים' במסירות נפש

חודש תשרי אחד היה קר מאוד, הרבה יותר מהרגיל בעונה זו של השנה, ועשרות בחורים הצטננו קשה. הפנימייה של הבחורים היתה בבנין 676 איסטערן פארקוויי, ורבים שכבו כל החודש במיטה. החולי היה עד כדי כך, שהגיעה הוראה בשם הרבי שהחולים יימנעו מלבוא ל'ברכת התמימים'. באותה עת אף הגיעו זקני החסידים לבקר אותנו בפנימייה.

זמן קצר לפני 'כל נדרי' חשבתי לעצמי: איני יודע בוודאות האם זו אמת או לא שהרבי אמר לא לבוא ל'ברכת התמימים'. אבל כשם שאין לי כוח לקום, כך אינני מסוגל לשכב במיטה בעת שהרבי מברך את בניו, תלמידי התמימים. עשיתי מעשה וקמתי ויצאתי.

ברגע שיצאתי ממקום חם אל הקור הגדול בחוץ – מעדתי ונפלתי.

בכל זאת לא ויתרתי והמשכתי ללכת ל–770 לברכת התמימים. בכל השנים הייתי מהעומדים קרוב ביותר אל הרבי, אך אותה שנה נדחקתי בקושי עצום. אמנם שמעתי את קולו של הרבי, אך לא הצלחתי לראותו. מיד בסיום הברכה חזרתי לפנימייה בשקט והמשכתי לשכב במיטה עד שהבראתי.

גילוי רוח הקודש בסוכתו של הרבי

למחרת יום הכיפורים בא לבקר אותנו הרה"ח ר' פנחס ("פינייע") אלטהויז ע"ה. מאחר שבתקופת שהותי בישיבה בלוד הכרתי אותו היטב (לצורך הנסיונות להשגת הניירות הדרושים ליציאה לארה"ב), אמרתי לו: "בוודאי תהיה מוזמן לסעודת החג בסוכות אצל הרבי, אזי בבקשה תזכיר את שמות החולים בפני הרבי".

ר' פינייע מצידו השיב: "אין בעיה, ברצון רב", והציע שארשום על פתק את שמות כל הבחורים הנזקקים לרפואה.

הגיע ליל א' דחג הסוכות ואני שוכב עדיין במיטה חולה. שוב חשבתי לעצמי: 'הייתכן שהרבי יושב בסוכה, ולך יש אפשרות להיות נוכח שם, ואתה שוכב במיטה?' שוב התגברתי על הקושי של המחלה ויצאתי ל–770.

לא כאן המקום לפרט, אבל היו לי דרכים משלי להיכנס תמיד לסעודות שנערכו בבית אדמו"ר הריי"צ בקומה השניה בבנין 770. זה היה אחד הדברים שהידרתי בהם באופן מיוחד. ובכן, גם הפעם החלטתי לא לוותר. הגעתי, נדחקתי פנימה והסתתרתי, מצפה לשמוע מהני מילי מעלייתא שיעלו על שולחן המלך.

פתאום אני שומע שר' פינייע אלטהויז, מעלה את נושא הבחורים החולים, ומתחיל להקריא את הרשימה שבידו. שמי הופיע ראשון ברשימה, וברגע שר' פינייע הזכיר אותי, אני שומע את הרבי אומר: "ער?! ער איז דאך דא!" [= הוא?! הוא הרי נמצא כאן!]…

מובן שנבהלתי כהוגן, ומאוחר יותר גם ר' פיניע "נתן לי על הראש"…

הדבר הכי מפתיע בסיפור זה הוא, שמי שמכיר את מבנה הסוכה במרפסת ביתו של הרבי הריי"צ, מבין שהרבי ישב בזווית שפשוט לא היה אפשרי שיראה את הכיוון ממנו הגעתי…

זה מעשה הכנת קערת הסדר של הרבי

כשהרבי ערך את הסדר בביתו של הרבי הריי"צ, הסדר היה שרק מספר מצומצם ביותר של אנשים נכבדים הסבו ליד השולחן החל מתחילת הסדר (מ"קדש"). שאר הקהל היו רשאים להיכנס לשם רק לקראת סיום "מגיד" (לאחר שתי הכוסות הראשונות). מובן שאז היה דוחק עצום של בחורים ואברכים שהגיעו לראות את ה'סדר' של הרבי (לאחר שהזדרזו לסיים את עריכת הסדר בביתם או בישיבה).

הבחורים כלל לא היו רשאים להיכנס לחלקו הראשון – למעט מלצרים שהגישו את האוכל לשולחן. אך להיות מלצר ולהגיש לרבי זה כמובן דבר לא פשוט כלל. לשם כך נערכה הגרלה מיוחדת מי יזכה לזה…

אמנם גם המלצרים שזכו להגיש, נכחו במקום רק מתחילת הסדר, אך לפני כן – לא היה אף אחד רשאי להיות נוכח בחדר.

מובן אפוא שבשעה שהרבי הכין את הקערה שלו, לא ראה איש את סדר עבודתו הקדושה.

זכיתי ובזכות "קשרים" שהיו לי, שהיתי בסדר של הרבי לא רק מתחילתו, אלא גם לפניו בעת סידור הקערה! כעשר דקות לפני תחילת ה'סדר' החל הרבי לסדר את הקערה שלו, ואני צפיתי ממקום מיוחד במטבח.

את ההרגשה אז בעת סידור הקערה, אי אפשר לתאר. מעמד של קדושה ורצינות מיוחדת.

הרבי מסתיר את קלח המרור

הרבי נהג לאכול, כידוע, גם קלח מרור לא מרוסק. בעת הכנת הקערה שמתי לב שהרבי לוקח את הירק עצמו – מרור ("חריין") גדול וחותכו עם סכין בתנועה חדה ומהירה, מין "תנועה רחבה" – חתיכה גדולה של קלח מרור.

לאחר מכן השתדל הרבי לכסות את אותו קלח היטב כדי שאיש לא יבחין בו:

הרבי כיסה את הקלח עם החריין המרוסק שהיה מוכן על השולחן, ואחר כך כיווץ והידק את כל המרור הזה כמו "ביצה". זה לקח דקות ארוכות. הרבי "ליטף" בידו הק' את החריין הזה שוב ושוב (רק אחר כך, בעת אכילת המרור, היו מי שהבחינו כמה הרבי מתאמץ באכילת אותו קלח).

מעמד זה היה מיוחד במינו, וכמובן היה בגדר סוד גדול במשך השנים. רק זה היה חסר לי שיידעו שאני שם…

לראשונה הרבי מתוועד לכבוד ג' תמוז

לאחר שלוש שנות לימוד אצל הרבי, הוצע לר' גרשון מענדל השידוך עם מרת בתיה תחי', בתו של הרה"ח ר' שלום פויזנר משלוחי הרבי הריי"צ בפיטסבורג. הרבי היה מעורב בכל שלב במהלך השידוך, ונתן את ברכתו. החתונה נקבעה ליום ד' בתמוז.

בשבת שלפני החתונה התקיימה התוועדות מיוחדת, עליה סיפר הרב גרליק:

חג הגאולה ג' תמוז תשי"ח חל בשבת. באותה שבת היו ב–770 שלושה חתנים (בימים ההם זה היה נדיר), וביניהם אני הקטן. חתונתי היתה אמורה להיערך למחרת, ד' בתמוז.

בשבת לאחר תפילת שחרית, ניגשו אל הרבי חמי הרב שלום פויזנר ז"ל, ואבותיהם של שני החתנים האחרים וביקשו ממנו שיתוועד לכבוד החתנים. מרוב הצפיפות והדוחק לא שמעתי את המילים הראשונות של הרבי אליהם, אבל מה ששמעתי ברור היה (הסכמה להתוועד באמרו): ס'איז דאך ג' תמוז [= זהו הרי ג' תמוז].

ואכן באותה שבת התוועד הרבי באריכות. היתה זו הפעם הראשונה שהרבי התוועד ברבים לרגל ג' תמוז.

את ההתוועדות פתח הרבי בדברים על דבר מהותו של היום, ולאחר דיון בחילוק שבין "מאסר" ו"גלות" סיכם הרבי: "אצל חסידים צריכה להיות שמחה גדולה גם בג' תמוז . . יותר מאשר אצל הרבי עצמו . . ולכן יתוועדו עכשיו בשמחה עד להבדלה".

חופה בניו–יורק, חתונה בפיטסבורג…

החופה התקיימה ביום המחרת יום ראשון ד' תמוז בחצר של 770, כשהרבי כובד בסידור קידושין. את החופה ערך הרבי בהפסקת הצהריים של הישיבה בשעה 2:15, כדי לא להפריע לבחורים בלימודם.

למרות שהחתונה התקיימה בפיטסבורג, מקום מגורי הכלה, התעקשו החתן והכלה שהחופה תיערך ב–770 כדי לזכות שהרבי יסדר את הקידושין. מיד לאחר החופה טסו משפחות החתן והכלה לפיטסבורג, שם נערכה סעודת החתונה.

"סע מעבר לים"

זמן לא רב לאחר חתונתי כתבתי לרבי, שאנו מוכנים לצאת לשליחות לכל מקום שהרבי יורה לנו.

לאחר כמה סידורים שהייתי צריך לעשות על מנת שאוכל לצאת לשליחות (ואין כאן המקום לפורטם), בישר לי המזכיר הרב חדקוב: "הרבי רוצה שתיסע לאירופה"… שאלתי אותו: לאן באירופה?

הרב חדקוב עונה לי: "למאי נפקא מינה?". ובעצם הוא צדק: כשהרבי שולח אותך, לא משנה לאן זה – אתה קם ונוסע.

הסברתי לו שאני שואל זאת משום שאין לי תעודות רשמיות, ואיני בטוח שיאפשרו לי כניסה לכל מדינה באירופה. על כך השיב: "נו, אם אתה שואל מבחינת תעודות, אתן לך דוגמה – איטליה, מילאנו…"

לאחר ששמענו את דבריו, סידרנו את כל המסמכים הדרושים, ובמוצאי שמחת תורה תשי"ט, בעת חלוקת כוס של ברכה, מסר לי הרבי בקבוק 'משקה' ואמר: "פאָר מעבר לים". אני כבר ידעתי למה הרבי מתכוון.

הענין התארך עוד כמה שבועות, וביום בהיר אחד הגיעה הידיעה מהרבי שאנו כבר יכולים לנסוע לשליחות.

כמה קשה לנסוע רחוק מהרבי…

כל המושג שליחות שהיום נטוע וטבוע בנפש כל חסיד מרגע הולדתו – היה אז בגדר חידוש ממש. יותר מכך: קושי נפשי עצום. כאשר ביקש ר' גרשון מענדל לתאר עד כמה קשה היה לעזוב את 'בית חיינו' ולצאת לשליחות, הוא חשב לרגע ואחר–כך אמר: זה כמו שמבקשים ממך לקפוץ מבניין של עשר קומות…

בהזדמנות אחרת אמר לשומעיו: "אתם יכולים לתאר לעצמכם איך היה אז – אם היו רותמים אלף סוסים לא היו מזיזים אותנו מהרבי, וכאן בא הרבי בעצמו ושלח אותנו לשליחות. זה היה כמו ירייה החוצה…

•

על היציאה לשליחות, הקירובים הנדירים מהרבי, והמהפכה הרוחנית שחוללו זוג השלוחים הצעירים באיטליה – בשבוע הבא בע"ה.